"אתה תחבק אותי לפני שאלך?", היא שואלת רגע לפני שאנחנו יוצאים מהאוטו ונפרדים בפעם האחרונה. אני רוצה לענות לה שאני רוצה לחבק אותה ושלא תלך, אבל נמנע מזה כי אני יודע שכמו כל מה שאמרתי לה בימים האחרונים, זה לא ייגע בה כמו שאני רוצה שזה ייגע. לבסוף אני מהנהן ומאלץ את עצמי לחייך.
"הקפצת לי את הלב", היא אמרה כמה ימים לפני כן, אחרי שסיפרתי לה שבשיחה עם חברה טובה אמרתי משהו שלא תיארתי לעצמי שאומר שוב בחיי - שיכול להיות שאני נמצא עכשיו עם מי שעוד יכולה להפוך לאשתי, מתישהו בעתיד שלנו. ישבנו על החוף ליד הבית שלה, מביטים בשקיעה ומדברים על האושר שממלא את שנינו מהיום שנפגשנו, על איך לחיים יש דרך משלהם לסדר את הדברים ועל כמה מדהים זה שכל אחד מאיתנו חיכה לאדם השני בלי לדעת על קיומו. "אנחנו כאלה מעולים!", אמרה בהתרגשות ונתנה לי עוד נשיקה ממיסה.
מספר ימים אחרי השיחה הזו, משהו בה משתנה והיא מתרחקת ממני. זאת אומנם לא הפעם הראשונה שזה קורה לה, אבל הפעם זה מרגיש אחרת, חזק יותר ורחוק יותר, כאילו שמישהו הניח שעון עצר מעל היחסים שלנו, שעון שרץ עכשיו אחורה במהירות ואין אף כפתור שיכול לעצור אותו.
"תכננתי לבקר אותך בעבודה אתמול. בזמן שהתלבשתי כל מה שחשבתי עליו היה החיוך שיהיה לך כשתראה אותי. רציתי להפתיע אותך, שתשמח, שתוכל להשוויץ בי כמו שאתה כל כך אוהב. אבל בדרך אליך פתאום הרגשתי שאני לא מסוגלת, אז הסתובבתי וחזרתי הביתה", היא אומרת ובוהה בנקודה לא ברורה בחלל האוויר, כאילו נמנעת מלהביט לי בעיניים.
אנחנו יושבים בתוך האוטו שלי, בדיוק כמו בפעם הראשונה שנפגשנו. היא אפילו לבושה באותם הבגדים, אבל חוץ מזה שום דבר לא דומה לפעם ההיא. האוויר כבד וסמיך, עשן הסיגריות מתחיל להעיק ומהרדיו לא בוקע שום צליל. אני מנסה להבין איך קרה שברגע אחד כל הרגשות שלה נעלמו, כל ההתרגשות שלה דעכה, הלב שלה הפסיק לקפץ וכל העתיד שלנו, זה שמדי פעם פנטזנו עליו יחד, התערפל. אני לא מבין איך אחרי שאמרה שאני הדבר הכי טוב שקרה לה, שאני כל מה שביקשה בגבר, היא פתאום מוותרת עלינו.
בשיחה הראשונה שלנו היא ביקשה שאשמור על הלב שלי פתוח, רק שלשנינו לא היה מושג שהמפתח אליו נמצא בכלל אצלה. ואז היא הגיעה, פתחה אותו לרווחה ועזרה לי לגלות את העומק שלו, את כל המקום שיש בו, מקום שכאילו היה שמור רק בשבילה.
"מאיפה המאגר האינסופי הזה של האהבה שלך?", נהגה לשאול, ואני תמיד עניתי שכשהיא זורמת למקום הנכון, הוא ממלא את עצמו. מעולם לא האמנתי באהבה ממבט ראשון, לא חשבתי שזה אפשרי, עד הרגע שיצאה משער הבניין שלה והבטתי בה לראשונה, הלום מהיופי שנגלה אל מול עיניי. מאותו רגע, הכול נעצר. בזמן שהעולם המשיך בשלו אנחנו היינו במקום אחר, שלנו, מקום שרק אנחנו יודעים מה קורה בו, ורק אנחנו מבינים את מה שאי אפשר להסביר במילים.
ככל שעבר הזמן היא גרמה לי להרגיש דברים שלא חשבתי שאני יכול. גרמה לי להאמין שיש אהבה אמיתית בעתיד שלי, להאמין שזה מגיע לי, גרמה לי לקום כל בוקר עם חיוך על הפנים, להודות בפני עצמי שאני לא סחורה פגומה. היא גרמה לי להאמין שאני יודע להראות אהבה.
אני מקשיב לה ובין המילים שהיא אומרת אני מנסה למצוא את אלה שהיא לא מסוגלת להוציא מהפה, מבקש להשלים את הפערים שבתוך המשפטים שלה. "את זוכרת שבאותו ערב, רגע אחרי שהקפצתי לך את הלב, קיבלתי את ההודעה ש-ד' נפטר בפתאומיות בגיל 35? אז בזמן שהייתי בטלפון וניסיתי לעכל את הבשורה, הסתכלתי עלייך מרחוק, יושבת על החוף ומחייכת לכיוון שלי, וחשבתי לעצמי שדי, נמאס לי להתעסק בשטויות כי החיים האלה יכולים להיגמר ברגע.
"הסתכלתי עלייך וחשבתי לעצמי כמה מזל יש לי בחיים. כמה מזל יש לנו, שאחרי כל מה שהחיים העבירו אותנו, מצאנו את עצמנו כאן, ביחד". אני אומר לה את זה ומרגיש כאילו שאני מנסה לשכנע אותה לא לוותר עלינו, לא להיכנע לפחדים שלה. מדבר ומרגיש הכי פתטי שהרגשתי בחיי.
"אני לא יודעת איך לגרום לך להאמין לי שאתה באמת כל מה שביקשתי לעצמי, כל מה שחיכיתי לו, ומה שעובר עליי עכשיו משגע אותי. אני לא מבינה למה אני עושה את זה לעצמי, לנו. אני חייבת שתאמין לי", היא ממשיכה והתסכול שלי גובר. "אני מבטיחה לך שאעבוד על זה, שאנסה להבין למה זה קורה ולא אשאיר אותך בלי תשובות, אבל כרגע, אני חייבת לעבור את זה לבד".
אני מאמין לה, אני לא יכול או יודע אחרת, אבל משהו פשוט לא מסתדר לי. ברור לי ששנינו פוחדים וסוחבים איתנו שק עמוס בחוויות כואבות מהעבר, אבל בזמן שהפחד שלי גורם לי לרצות להתקרב אליה יותר כדי להירגע, הפחד שלה מרחיק אותה ממני. אני מבין שלכל אחד מאיתנו יש מנגנון שונה להתמודדות עם הפחד, וכל מה שאני רוצה זה להיות שם בשבילה, שתרגיש בטוחה, שתיתן לי מקום אצלה בעולם, אבל זה לא עובד. היא לא מסוגלת לתת את זה כרגע. כל מה שהיא מבקשת וכל מה שהיא צריכה זה זמן - לעכל, לעשות סדר בראש, להבין מה מערער אותה ואיך להתמודד עם זה.
המפתח ללב שלי כבר אצלך
אני מסתכל עליה ומרגיש איך היא חומקת לי מבין האצבעות. רוצה להאמין שאולי אחרי שתפתור את זה עם עצמה, תחזור ותבקש אותנו שוב, אבל קשה לי. ניסיון העבר שלי מערער את האמונה שזה אפשרי. הגוף לא עומד בפני המילים שלה ואני מתחיל להרגיש את הכאב בתוך הבטן, את הצורך להקיא את כל העצב שמצטבר לי מבפנים.
אני רוצה לקום וללכת אבל לא מסוגל. מצד אחד, אני רוצה ללכת כי קשה לי בתוך הסיטואציה, מצד שני אני רוצה להיות לידה כי כל רגע מרגיש כמו רגע שלא יחזור. כל כך הרבה זמן איחלתי לעצמי אותה, כל כך הרבה זמן חיכיתי לה ואפילו לא ידעתי שהיא קיימת.
אנחנו יוצאים מהאוטו, אני מחבק אותה כמו שהבטחתי ולא מסוגל לעזוב. כשאני כבר מצליח, היא נכנסת לאוטו שלה ומאחורי החלון הסגור מפנה אליי מבט עצוב, רגע לפני שמתחילה בנסיעה. אני שונא לראות אותה עצובה.
אני נשאר לעמוד על המדרכה ובלי לחשוב על מה שאני עושה, נכנס לטלפון ומתחיל לגולל את היסטוריית ההודעות שלנו. אני מרגיש כאילו תהום נפערת מתחת לרגליי ואני עומד ליפול, אז אני מנסה בכל כוחי להיאחז במשהו - במשפטים היפים שכתבה לי, בשירים ששלחה לי ובלבבות שעיטרו כל הודעה ממנה.
"אתה ממיס אותי 17 פעם ביום, ואני רק רוצה עוד. כל כך הרבה זמן חיכיתי לך. תודה על מי שאתה", כתבה לי בתחילת הקשר, ועכשיו אני קורא את זה שוב ושוב והכל מבולגן לי. היא קיבלה את ההחלטה שלה ועכשיו אני, שתמיד הבטחתי שאעשה הכול בשבילה, צריך לעשות את הדבר שהכי קשה לי, לתת לה זמן. אני חייב לקבל את זה בהבנה למרות שאני לא מבין כלום.
אני נכנס הביתה ולא נועל את הדלת למקרה שמתישהו היא תחליט לחזור. את המפתח הכי חשוב ללב שלי כבר יש לה.
