היא עומדת ומזמזמת לעצמה שיר, שוטפת כלים. חושבת על מטלות הערב ונזכרת בוויכוח בעבודה. לפתע היא חשה יד נשלחת. היא קופצת. גופה רועד, מוחה קופא. נשימתה כבדה. היא רואה עיניים אוהבות ומנסה להירגע. זה בן זוגה. היד מוכרת, הכול בסדר. הכול לא בסדר.
בערב הוא יגשש, בא לך? הגוף שלה עדיין קפוץ. היא לא יודעת להסביר. המגע מעקצץ, הגוף שלה סגור. כשהם יגיעו לטיפול הוא יגיד, "אין לה חשק. אני בא הביתה וניגש לחבק אותה, יוצר קשר, מגע, והיא נרתעת". היא בתגובה תתפתל. תסביר שהישירות לא מתאימה. שהיא צריכה לאט, שזה גדול עליה.
קשה להסביר לגבר שמעולם לא חשש ללכת לבד ברחוב את טיבה של טראומה עיקשת, עליה נכתב על ידי החוקרת אפי זיו שבשונה מטראומת קיצון שהתרחשה בעבר ויש לה התחלה וסוף, טראומה עיקשת היא תוצאה של מציאות חברתית דכאנית מתמשכת, אירוע שגרתי וכביכול נורמטיבי ומובן מאליו, שאיננו חריג בנוף, אך עם השלכות קשות על הנפש, שאינן מקבלות הכרה.
"אישה, גם בתוך זוגיות אוהבת ורצויה, החווה מגע לא מותאם, עלולה להיזרק בחוויה לתוך השלכות הטראומה המגדרית העיקשת, ולפתח חוסר חשק מיני כלפי בן הזוג אשר, שלא במתכוון, נחווה כגורם המטרגר"
עבור נשים, מגע פתאומי לא מתוכנן, הוא כמו התגשמות הפחדים כולם, אליו התכוננו כל חייהן. זהו מסר עתיק, שעובר מאם לביתה, זוחל מתחת לעור, מושר להן כמנגינה באוזניהן מיום לידתן: תזהרי מהחושך, מגבר ברחוב, מצלליות בלילה, ממגע הנשלח לגופך באופן לא צפוי. הילחמי ילדה, אל תקפאי, תברחי.
בדיוק כפי שאדם לבן לא יבין את החרדה התוקפת אדם שחור למראה משטרה, קשה לגברים להבין את חוסר האונים והאיום המתמיד שבפגיעה המינית. כדברי סוזן בראונמילר: "תחושת החרדה מאונס היא אוניברסלית ומשותפת לכלל הנשים; כל אחת יכולה, ובצדק, לראות עצמה כקורבן בפוטנציה, כי אישה אינה יכולה לדעת מתי, היכן ועל ידי מי היא תותקף. מצב זה יוצר חיברות לנשים, המתחנכות מילדותן להכיר בפגיעותן. רעיון זה מושרש בתת הכרתן ומכתיב את אורח חייהן".
אישה, גם בתוך זוגיות אוהבת ורצויה, החווה מגע לא מותאם, עלולה להיזרק בחוויה לתוך השלכות הטראומה המגדרית העיקשת, ולפתח חוסר חשק מיני כלפי בן הזוג אשר, שלא במתכוון, נחווה כגורם המטרגר.
במחקר בקולג' בארה"ב שבו נתנו לנסיינים לגשת לזרים בני המין השני ולהציע להם דייט או לקיים איתם יחסים, התוצאות היו מובהקות: אף אחת מהנשים לא הסכימה לקיים יחסים עם הגברים, בעוד 70% מהגברים כן נענו לקיים יחסים עם הנשים. לעומת זאת, ההיענות לדייט הייתה זהה בין המגדרים. ההסבר לכך הוא שגם אם גברים חוששים מסיכון במפגש אינטימי, הם עדיין בטוחים ביכולת שלהם להיאבק, בעוד נשים חשות שהן נמצאות תחת סיכון גבוה יותר לאלימות במפגש אינטימי עם אדם שאינן מכירות.
2 צפייה בגלריה
אם גברים לא היו יוצאים בלילות, נשים היו מרגישות בטוחות יותר לרוץ לבדן בלילה
(צילום: shutterstock)
"מפתיע להבין שהמיטה הפרטית שלנו מושפעת משאלות אוניברסליות, וכי הגוף והחשק הם לא רק שלנו, אלא הם חלק משאלה חברתית ותרבותית גדולה יותר", אומרת ד"ר מיכל פרינס בספרה "פשוט לרצות". גם הסופרת מיה טבת דיין התייחסה לכך כשהיא שאלה נשים איך הן היו נוהגות אם היה חל סגר על גברים בשעות הערב. נשים השיבו תשובות פשוטות להכאיב כמו "היינו יוצאות לריצה בערב" ו"היינו ישנות באוהל בחוף הים".
האם אנחנו מסוגלות לדמיין מרחב ציבורי שבו נשים יחושו בנוח בכל שעה? בייחוד כשתנאי החיים של גברים ונשים שונים בתפיסה, ואירוע שנתפס לאחד כרגיל, נתפס לשנייה כסיכון ממשי, וישנן רמות שונות ביניהם של אמון במוסדות לטיפול בסיכונים אלה, או לעצם הגדרתם בכלל כסיכונים כי הם נשלטים ברובם על ידי גברים.
לדבר על פחד שגרתי של נשים מאונס זה כמעט מובן מאליו היום. הקושי הוא לנסות להסביר את הדיכוי האלים והיומיומי, הסתמי, עבור נשים בתרבות שאנחנו חיים בה: הפחד ללכת ברחוב, לשתות מבקבוק פתוח, להשתמש לבד במעלית, לנסוע באוטובוס מכווצת ליד גבר שנוקט ב-Manspreading. ואני שואלת - איך בסוף היום זה משפיע על בני זוג במרחבם האישי, במגעם, במיניותם, ביצירת החשק ובהבנת גבולות הגוף ומה שהוא חווה היום מול העולם המאיים.
חשק יכול להבנות רק על בסיס תקשורת מלאת אמון, הן בזוגיות הפרטית והן בין המגדרים, ובהכרה בקיומן של טראומות עיקשות, שלוקחות בחשבון את המשפט הידוע של מרגרט אטווד: "גברים פוחדים שנשים יצחקו עליהם, נשים פוחדות שגברים יהרגו אותן".
