עמדתי שם קפואה, והסתכלתי עליהם מתנשקים. הבחור אותו אני אוהבת וחברה שלי, עמדו מולי, והתנשקו.
כשרק התחלנו לצאת, היה ברור שיובל לא נכנסת לקשר מונוגמי. זאת אני ואני לא מתכוונת להיות בקשר שלא מתאים לצרכים שלי. לכל אחד יש את הצרכים שלו, ואלו שלי. אני בחורה אוהבת, אני בחורה מינית, אני פלרטטנית מטבעי, וחלק מזה מגיע עם מגע ותשוקה.
אני מדברת בפתיחות על מין, גם עם זרים, ואני לא אוהבת להרגיש חסומה להיות מי שאני רק כי זה "עלול לפגוע בפרטנר שלי". או יותר נכון, לפגוע באגו של הפרטנר שלי. אני לא שייכת לאף אחד, לאיש אין בעלות עליי, ואם זה מפריע למישהו, כנראה שמלכתחילה הוא לא בשבילי.
"רוצה לאהוב רק אותו, אבל אוהבת שניים"
בפסח הגעתי לבית הוריי ומצאתי שם את היומן שכתבתי כשהייתי ילדה. אני מדפדפת בין הדפים, קוראת ומתרגשת מיובל הילדה. משך את תשומת ליבי פרק ספציפי שכתבתי ב-22 לפברואר 2003. הייתי אז בת 12 וסיפרתי על החבר "הרציני" הראשון שלי, יואב, שהיה חבר שלי בכיתה ו'. בעודי קוראת ומתמוגגת מהתמימות, אני רואה שבאחד העמודים ביומן, היה כתוב כך:
"משהו היום גרם לי להרגיש רע. התאהבתי! והוא לא יואב! אבל מה אם יואב יבחין שהתאהבתי בבן אחר ויכעס עליי? האם ניפרד? הרי אני עדיין אוהבת את יואב ורוצה להמשיך להיות חברה שלו. אני כל כך רוצה לא לאהוב את הילד השני, אני לא רוצה לאהוב שני אנשים, אני רוצה לאהוב רק את יואב. אהבתי אותו לפני, אבל אני אוהבת שניים. מה עושים?!"
איזה מותק.
כמה כאב ואשמה לילדה בת 12, שבאופן טבעי למדי, התאהבה בשניים. כמה בלבול. לו רק היה מישהו שיבוא ויגיד לה שזה טבעי ובסדר גמור לאהוב שני בנים במקביל. הרי מדי יום אנחנו מתאהבים התאהבויות קטנות במכרים ובזרים, ובכל פעם מחדש אנו מונעים מעצמנו אהבה מהסביבה מתוך תחושת אשמה. העולם שאנו חיים בו הכתיב לנו שמונוגמיה היא ברירת המחדל של הזוגיות, אבל אם מסתכלים על ההיסטוריה אפשר לראות בבירור שהיא ממש לא הבחירה הטבעית לנו.
קחו למשל את קופי הבונובו, שהכי קרובים אלינו מבחינה ביולוגית. הקופים האלה חיים להם בצורה שלווה ונטולת עימותים, והם משתמשים בסקס כמעט לכל דבר. נכון, אנחנו לא קופים, אם כי הדבר עדיין איננו טבעי לנו. התעוררות רגש הקנאה ואיתה גם הרכושנות המינית, החלו עם בואה של המהפכה החקלאית. ברגע שהאדם הבין איך להתיישב בנחלות, לעבד אדמה ולייצר לעצמו מזון, שפירושו כמובן הוא כסף, ממון ורכוש, נולד גם הצורך הקריטי בנאמנות.
אישה, כידוע, הייתה אז מטבע עובר לסוחר, כלי תשלום ושטר קניין נהדר! כך התחיל הצורך בנאמנות מינית – הגברים היו צריכים לדעת בבירור מיהם הצאצאים שלהם כדי להוריש להם בהמשך את נחלתם, וזה לא התאפשר ללא בעלות מינית על נשותיהן, בעלות על רחמיהן. ולמה יצא שם רע כל כך לבגידה, לפחות בקרב נשים? כי כך לא ניתן היה לדעת של מי הצאצא היורש את שם אביו, כמו גם את מפעל חייו.
אתם מבינים? אלפי שנות תעשייה, חקלאות וכלכלה אולי שינו את התודעה שלנו לגבי המיניות האנושית, אך לא את הביולוגיה האנושית הטבעית שלנו, ומונוגמיה היא ממש לא ברירת מחדל ביולוגית בזוגיות, היא ברירת מחדל חברתית של זוגיות שנוצרה במשך למעלה מעשרת אלפים שנה, והיא חד-משמעית ניתנת לבחירה.
אם נסתכל על היומן שלי כעל מסמך פסיכולוגי התפתחותי, ניתן לראות בבירור, שמגיל צעיר התעניינתי ביותר מפרטנר אחד בזמן נתון. הליבידו הצעיר והלא מפותח שלי אמר, "את רוצה עוד! זה אפשרי!", אך הראש, זה שבתוכו נטמעו הנורמות החברתיות עליהן גדלתי, השיב, "לא! את צריכה להרגיש רע שאת מרגישה ככה. תתביישי לך! זה לא בסדר! זה לא טבעי!".
שנים עברו עד שהבנתי שזאת אני, שאני לא בנויה לקשר שבו אני שמה את כל שחלותיי בסל אחד. אבל לקח לי זמן עד שהצלחתי לגבש בלב שלם את התובנה הזאת. זמן רב מדי ניסיתי להתאים את עצמי לצרכים שלהם, שנבעו מתוך אגו ורצון ש"אהיה שלהם", אבל זה רק הוביל לבגידות, אשמה, הלקאה עצמית, בלבול, כעס, חוסר שקט וחוסר קבלה. זמן רב מדי עבר עד שהבנתי שהשבלונה הזאת פשוט לא מתאימה לי, ושזה בסדר. עובדה שאני מרגישה את זה כל כך חזק עוד מילדות.
מלחמה פנימית
מההתחלה הוא ידע את זה, והסכים לקבל את זה כי הבין שזאת אני. הוא לא ציפה שאשתנה בשבילו. הוא אפשר לי להמשיך בקשרים המשניים שהיו לי, ולא דרש שאפסיק אף אחד מהם. זה גם מה שגרם לי להישאר, ולהתאהב בו.
בסוף השבוע יצאנו למסיבה, ומיכלי, חברה שלי, הצטרפה אלינו. כך הם זכו להכיר. ואז עמדתי שם קפואה, והסתכלתי עליהם מתנשקים. הבחור אותו אני אוהבת וחברה שלי עמדו מולי, והתנשקו. וזה כאב. שרף לי בכל מקום בגוף. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. העמדתי פנים שזה לא מפריע לי, ניסיתי בכל כוחי לפרגן, אבל לא באמת פרגנתי. שרף לי. כאב לי.
אז מה אם יובל פתוחה ומשוחררת, זה אומר שהכול מותר? שאין גבולות? ומה נסגר עם פאקינג מיכלי?! אבל רגע, למה זה כל כך מפריע לי? למה אני מצפה ממנו לעשות את מה שאני לא מצליחה לעשות בעצמי? למה כואב לי כל כך לראות שהוא נהנה, פתוח, חופשי, בדיוק כמו שאני רוצה להיות?
זה בסדר בכלל שאני מרגישה עכשיו כעס וקנאה? למה אני לא יכולה ליהנות, בכנות, מההנאה וההתמסרות שלו? למה אני נותנת לאגו שלי לשלוט בי פתאום? הרי זה לא מעיד עליי דבר. זה לא אומר שהוא לא אוהב אותי, או שהוא לא רוצה לישון איתי בסוף הערב. אז למה אני כל כך כועסת, כאילו שנבגדתי? הרי אפשרתי את זה, נתתי לזה מקום. אז מה קורה פה?
קנאה. זה מה שקורה פה. קנאה מינית שמבדילה אותנו מקופי הבונבו. אבל קנאה יכולה לפגוש אותי בכל מיני מקומות בחיים, בלי קשר אליו. וזאת התמודדות שהיא שלי לעשות, בזמן שהוא אמור להיות חופשי לעשות כל מה שהוא רוצה. אבל מה זה בכלל חופש, או עצמאות בתוך קשר זוגי? האם חופש אומר שאין חוקים בכלל? שהכול מותר?
בדרך חזרה הביתה, לא הוצאתי מילה מהפה.
"יובל... דברי איתי בבקשה. תגידי משהו", הוא התחנן. "אני מבין שזה הפריע לך".
"כן, זה היה לי קשה לראות. אני לא יודעת מה אני מרגישה. בעצם, אני יודעת. אני מרגישה כעס. וקנאה".
"אני מצטער. לא רציתי לגרום לך להרגיש ככה. הייתי לחלוטין מוותר על החוויה הזו אם הייתי יודע שתרגישי ככה".
"אבל לא רציתי למנוע ממך".
"זה לא היה מונע ממני כלום! זה לא כזה בער בי, בלי שום קשר. הייתה תחושה כזאת שהכול מותר, ושלך לא מפריע כי גם את כזאת. סתם עשיתי את זה".
"זה שאני פתוחה ומשוחררת לא אומר שאני לא מקנאה או שדברים לא מפריעים לי ושאפשר לעשות מה שרוצים, מתי שרוצים ועם מי שרוצים".
"אני מצטער, טעיתי. קיבלתי ממך את התחושה שאת מאשרת".
"אישרתי".
"אז?"
"טעיתי".
"גם אני טעיתי".
שתקנו במשך דקה שהרגישה כמו נצח, ולבסוף אמרתי: "אני לא מצליחה להבין אם מותר לי להרגיש ככה או לא".
"ברור שמותר לך. אין נכון או לא נכון", הוא אמר. אוף, אני אוהבת אותו.
"אבל אני רוצה לאפשר לך כמו שאתה מאפשר לי, אני מתה להתמודד עם הקנאה שלי, אבל זה ממש קשה לי. זאת חברה שלי. מה היה קורה אם זה היה הפוך והייתי מתנשקת עם חבר טוב שלך מול הפרצוף שלך?"
"הייתי מתחרפן", הוא צחק אבל נותר רציני.
"אבל לא הייתי עושה את זה".
"או-קיי, אז נציב גבולות. ואת יודעת משהו? אני בכלל לא בטוח שאני רוצה להיות איתך בקשר פתוח. בהתחלה אמרתי שזה לא מפריע לי כי רציתי להיות איתך, אבל באיזשהו מקום קיוויתי שתרגישי שאני מספיק. אני לא מספיק לך?"
"אתה כן. יותר ממספיק. אבל זה לא קשור לזה".
"אז למה זה קשור? אני לא רוצה להיות עם אף אחת אחרת כרגע. זה לא בראש שלי. אני רוצה רק אותך".
"כרגע".
"בסדר, כרגע. אבל זה מה שיש לנו, את הרגע. אולי זה ישתנה בעתיד, אבל אני יודע שעכשיו אני רוצה להיות איתך".
"אני גם רוצה להיות איתך עכשיו".
"אז אולי את צריכה לחשוב על מה מתאים לך עכשיו, במקום לנסות להבין מה היית רוצה שיתאים לך בעתיד? מה את מרגישה עכשיו?", הוא התקרב אליי ונשק לי על השפתיים.
"שנעים לי".
"ועכשיו?", הוא התרחק.
"עכשיו פחות נעים לי כי התרחקת".
הוא חייך, התקרב, נישק אותי שוב נשיקה חטופה ואז הסתובב וברח ממני בריצה קלה. אני באמת אוהבת אותו.
