"עבדתי אז במחשוב והרווחתי יפה מאוד כשכירה, אבל בשלב מסוים התחלתי להרגיש שאני לא אוהבת את מקום העבודה שלי", נזכרת דוקי (דרורה) כהן בימים שקדמו לגילוי שטלטל את חייה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אחרי התייעצות עם בעלי, שעבד אז כסוכן ביטוח, החלטנו שאני אצא לחופשה לזמן-מה. עזבתי את העבודה, ופתאום צפו אצלו המון פחדים. בעלי מגיע מרקע של משפחה מעוטת יכולת. הוא ראה את אבא שלו מתאמץ מאוד לעבוד ולהביא כסף הביתה ולא מצליח, אז כשהפסקתי לעבוד והמשכורת הגבוהה והסדירה שלי הפסיקה להגיע, הוא נכנס לבהלה שכל החלומות שלו לתת לילדים את מה שהוא לא קיבל הולכים להתנפץ לו לנגד העיניים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"לימים הבנו שהוא שחזר את הכאב של אבא שלו שנחרת בזיכרון שלו, אבל זה באמת מה שקרה - הדבר שהכי הפחיד אותו התגשם. בתור עצמאי ובעל עסק האחריות הייתה כולה עליו, ופתאום לא הלך לו. הוא היה כל כך מבוהל ולחוץ מנפילה כלכלית שהוא לא הצליח לתפקד, ונכנס למעגל של פחד, הכנסה נמוכה ולבסוף דיכאון".
"בזמנו", אומרת כהן, "לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה שנקרא דיכאון. היה הרבה מתח וכעסים בבית, ואפילו חשבתי על פרידה. הלכנו יחד לטיפול, ורק אז הבנו שיש לו מחלה שנקראת דיכאון. באותו הרגע הבנתי שאני נשארת עם הבעל היקר שלי, שתמיד פרגן ופינק אותי. אני רוצה להיות לצידו גם ברגעים הקשים שלו".
איך הרגשת כשהבנת שהמחלה שלו עתידה ללוות אתכם לאורך כל החיים?
"בהתחלה עלו בי תחושות קשות שלא היה לי קל לקבל. מחשבות כמו 'הוא דפק לי את החיים', 'הכול בגללו', כעס על זה שתכננו טיולים ונסיעות ואי אפשר להוציא אותם לפועל. אבל בסופו של דבר כן הייתה תמיכה מאוד גדולה בבית, גם מצידי וגם מצד הילדים, שהיו קטנים בהתחלה. רק לפני שבוע היינו בסיני עם שלושת הילדים והם אמרו לי: 'אמא, אתם שיתפתם אותנו יותר מדי בדיכאון של אבא כשהיינו קטנים'. אז יכול להיות ששיתפנו יותר מדי, אבל כולנו גרנו תחת אותה קורת גג ואי אפשר היה להסתיר את זה. הם ראו וחוו הכול.
"החיים שלנו התחלקו לשגרה של דיכאון ושגרה בלי דיכאון. בתקופות של דיכאון הוא היה פעיל בעיקר בבית, והיינו מתחלקים אחרת במטלות כדי להקל עליו. זה היה ממש ללוות אדם שהוא עצוב כרוני, שכבד לו ושהוא לא רוצה לחיות, למרות שהוא זוכר ומכיר חיים אחרים".
חששת שחוסר הרצון לחיות יתממש יום אחד?
"אף פעם, למזלי, לא פחדתי שהוא יממש את המחשבות האלה וישים קץ לחייו. ידעתי שהוא לא יעשה את זה, אבל נאלצנו להתמודד עם החוויה של לשמוע שהוא לא רוצה לחיות. זאת אווירה מאוד קשה, ונדרשות המון תמיכה והתגייסות של כל הבית כדי לעבור את התקופות האלה".
היה שלב שבו חששת להישאב בעקבותיו לדיכאון?
"לא חששתי ליפול לדיכאון, אבל זה גם לא דבר שזר לי. אני מכירה ימים של 'דיכי', אבל אין ספק שיש הבדל עצום בין להיות מדוכדך לכמה שעות או ימים לבין להיות בדיכאון".
איך טיפלתם בזה?
"פנינו לפסיכיאטר שליווה אותנו במשך שנים בתרופות ובשיחות, כי לאורך השנים הדיכאון בא והלך. לפני חמש שנים בעלי חטף אירוע מוחי שהחזיר את הדיכאון לארבעה חודשים, ואחרי הפסקה של כמה חודשים ושיפור במצבו הוא שוב צלל לדיכאון, הפעם קשה מאוד, שנמשך שנה וכלל גם אשפוז. זאת התקופה שבה החלטתי שאני כותבת על כך ספר. עד היום הוא בטיפול. בעיניי, מי שסובל מדיכאון חייב להיות מטופל בצורה כלשהי".
היא בת 73, מתגוררת בזכרון יעקב, נשואה, אם לשלושה ילדים וסבתא לשמונה נכדים. את החיים לצד בן זוג שסובל מדיכאון היא החליטה לחשוף בספרה החדש, "לחיות עם בן זוג בדיכאון ולחיות", שיצא בהוצאת פוקוס. כשהיא נזכרת בתחושות שעלו בה כשהבינה שהמחלה של בן זוגה כאן כדי להישאר, היא מכריזה שהיה לה ברור שלא משנה מה זה יצריך, היא איתו במאבק: "הייתה בי החלטה שאני אהיה שם לתת לו תמיכה, עידוד ועזרה. נעזרתי באחרים, שיתפתי חברות, דיברתי על ההתמודדות שלנו עם אנשים קרובים. בהתחלה הוא לא אהב את זה, אבל לאט-לאט הוא ראה שזה עוזר. להיות לבד עם הדיכאון זה מאוד קשה.
"זה גם הרעיון העיקרי של הספר - לא להתבייש. כל אחד נושא איתו בושה על משהו, במיוחד כשמדובר על מחלת הדיכאון. אנחנו למודי מחלות במשפחה. בעלי היה חולה בסרטן ועכשיו יש לו פרקינסון, ואני יכולה להגיד בביטחון שדיכאון הוא הדבר הגרוע והקשה ביותר להתמודדות".
איך הטיפול המתמשך בבן זוגך השפיע על החיים שלך?
"בדיכאון האחרון למדתי להתמודד עם הרגשות הקשים שתוקפים. בעבר, אם היה עולה רגש של כעס או שנאה, הייתי נכנסת למערבולת, מבקרת את עצמי. ישנו קול פנימי מאשים שאומר, 'איך את מעיזה להרגיש ככה בזמן שכל כך קשה לו', והבנתי שאני נכנסת למעגל שאין לו סוף. למדתי להכניס חמלה, לקבל את הרגשות הקשים שעולים, וזה אפשר לי לצאת מהמערבולת מהר יותר. למדתי שכל תחושה קשה שאני משליכה עליו במקור באה ממני.
"אז נכון שיש לי סיבה מוצדקת לכעוס - הוא במצב לא טוב, אפשר להגיד שבגללו אני פחות חופשייה, יותר מוגבלת, אבל אם אבדוק יותר לעומק, אמצא שמתחת לכעס שלי חבוי רגש אחר שאני משליכה עליו. תמיד כדאי לבדוק מה מקור הכעס, מהו הרגש שיושב מתחתיו. אם לא יוצאים לטיול בגללו כי הוא בדיכאון ולא מסוגל, ואני כועסת בגלל זה, הכעס הוא בעצם על כך שאני פוחדת לטייל בלעדיו. בכל זאת, חשוב לי להגיד שגם בשגרה של הדיכאון יש דברים טובים. אנחנו יותר צנועים, פחות תחרותיים בעבודה. זה מאוד קירב בינינו".
זה כבר 30 שנה שאת מטפלת בו.
"היו 15 שנה של שקט, אבל כן".
את חושבת שהצלחת לעזור לו לצאת מהדיכאון?
"אני לא יודעת. אני מאמינה מאוד בתמיכה של המשפחה, והוא איש מאוד טוב ומפרגן, אבל אני לא יודעת להגיד אם האהבה הזו הוציאה אותו מהדיכאון. היא אולי עזרה לפעמים, אבל אני לא בטוחה שיש לה כוח להוציא מישהו מדיכאון. אני יכולה לספר שהשקעתי בעצמי כל השנים האלה במקביל לטיפול בבעלי. גם כיום, כשהדיכאון מאחורינו, אני ממשיכה לטפל בעצמי, ללכת לסדנאות ולטיפולים ולהיעזר באנשי מקצוע. יחד עם המטפל אני מזקקת את מה שיושב עליי ויוצאת מהמערבולת שאליה נכנסתי.
"זה גם המסר שהכי חשוב לי להעביר - לא להישאר לבד עם הדיכאון או עם התחושות שעולות בעקבותיו. אני בת 73, נשאר לי רק חמישית מהחיים לחיות, השקעתי המון זמן במודעות ובלהבין את עצמי, ועכשיו חשוב לי לחלוק את התובנות שלי עם אנשים אחרים ולהעביר הלאה את הניסיון שלי".
מה עזר לך אישית לעבור את תקופות הדיכאון שבאו והלכו?
"למדתי לאורך השנים מספר דברים: ראשית, לא לוותר על עצמי – הרבה פעמים בן הזוג מקבל מקום מרכזי, והנטייה שלי הייתה לשים את עצמי בצד. למדתי שחשוב לי לתת לעצמי מקום, לפעמים אפילו על חשבון בן הזוג. למשל, לשבת בבית קפה לבד או עם חברה למרות שהוא נשאר בבית. הקפדתי להמשיך להיפגש עם חברות, לשחק ברידג', לנגן, לשחות בים, לבקר את הנכדים שאני מאוד קשורה אליהם. לא לוותר על לעשות דברים שממלאים אותי ונותנים לי כוח.
"דבר שני שלמדתי הוא לא להחזיק את הכול לבד. יש נטייה לשמור על ההתמודדות בסוד בגלל בושה או דאגה לשם הטוב של המשפחה, אבל התמודדות עם דיכאון היא משא כבד שאי אפשר לשאת לבד, והשיתוף והשיחות נתנו לי הרבה מאוד כוח להמשיך.
"למדתי גם שחשוב לחפש פסיכיאטר טוב, מישהו שיתעניין ולא נרגיש שאנחנו רק מקבלים תרופות והולכים הביתה. וכמובן, לא להיגרר למצב של מסכנות או קורבנות – דיכאון של בן זוג יכול לגרום לנטייה למסכנות לצוף ולעלות. יש רווח במסכנות, אבל נראה לי שהמחיר גבוה מהרווח כי המסכנות היא בעצם תוספת דיכאון על הדיכאון הקיים, והתוספת הזאת השאירה אותי באי-עשייה, בחוסר כוחות ובאי-לקיחת אחריות על המצב. למדתי שבמקום להתמסכן, עליי להגיד שאני רוצה שיראו אותי גם.
"עוד שיעור הוא לא לצפות כל יום לשינוי - אבל אני מודה שלא הייתי טובה בזה. כל יום בדקתי אם יש שינוי לטובה אצל בן זוגי, וגם הילדים כל הזמן בדקו אצלו, ובדיעבד גילינו שהבדיקה הזאת לא הייתה טובה לאף אחד, כי למעשה שידרנו לו שאנחנו רוצים שזה ייגמר כבר.
"לבסוף למדתי להיות חזקה ולא כוחנית. בהתחלה נהניתי מתפקיד המטפלת, אהבתי להרגיש שיש לי כוח, שאני החזקה והאיתנה, אבל בהמשך זה גרם לי לרדת על בעלי. במקום זה חשוב לחפש הזדמנויות להעניק לבן הזוג את ההרגשה שגם לו יש כוח, שגם הוא קובע ושגם הוא מסוגל".
איך השגרה שלכם נראית כיום?
"היציאה מהדיכאון היא יציאה לחופש, אבל היא לא באה ברגע אחד. את מתחילה לראות ניצנים של צעד אחד אחורה וצעד אחד קדימה. עוברת תקופה, ולאט-לאט כבר יש שלושה ימים ברציפות שאפשר להבחין בהתאוששות, עד שיש רווחה, שלווה וקלות בבית".
מה חשוב לך להגיד לאנשים שחיים עם בן/בת זוג שסובלים מדיכאון?
"הדבר הראשון – לא להתבייש. בעיניי, זאת אפילו גאווה אם יש לנו בן זוג או ילד בדיכאון, ואנחנו לא מרימים ידיים וממשיכים במאמצים גדולים למרות הכאב והקושי. מגיע לנו כל הכבוד על כך. מבחינת המאמץ, הכוחות שצריך להשקיע - זה מפעל חיים.
"אני רוצה להגיד גם שהנפילות שלנו הן אנושיות. התחושות הקשות כלפי בן הזוג - הכעס, הפחד, הדאגה, אפילו השנאה או הקנאה באחרים שממשיכים את החיים שלהם - צריך ללמוד להתייחס אליהן בחמלה, לא לרדת על עצמנו. לא להיכנס למעגל של האשמה וביקורת שרק עושה לנו עוד יותר קשה.
"לא לדרבן את בן הזוג ללכת לטיפול – היו תקופות שבעלי אמר שהוא לא מוכן, שזה לא עוזר לו ושהוא לא פתוח לטיפול עכשיו. במשך השנים הבנתי שאם הוא אומר שהוא לא רוצה, אין טעם לדחוף אותו. כשמגיע הזמן הנכון, מתחילה תנועה בכיוון הנכון.
"להשתדל לא להימנע מלשמוח ולצחוק ליד בן הזוג המדוכא מחשש שזה יעשה לו לא טוב. עם הזמן הבנתי שחשוב לי לשמור על מי שאני, ושאם ארשה לעצמי לצחוק ולשמוח כשמתאים לי, זה לא ישפיע לרעה על בן זוגי, גם אם לו אין חשק לצחוק ולשמוח עכשיו.
"והכי חשוב - לא לוותר על התקווה שדברים ישתנו לטובה. מי שמדוכא לא מאמין שהוא יוכל אי פעם להשתחרר מהדיכאון, גם אם הוא כבר הצליח לעשות זאת בפעמים הקודמות. הדבר הכי חשוב שאני יכולה לעשות עבור בן זוגי בתקופות של דיכאון הוא לא להיגרר בעקבותיו, ולהמשיך להאמין שמצבו יכול להשתנות".
