הימים האחרונים מזמנים הרבה מאוד עצב וצער לפתחנו. אסון רודף אסון וקשה מאוד להתמודד עם מבול המאורעות הקשים. לעיתים, גם כשנדמה לנו שכבר הרמנו את הראש והתגברנו על אירוע אחד, פתאום נופלת עלינו ידיעה חדשה על מוות ושכול נוספים. כבני אדם, זה בהחלט טבעי שאנחנו עצובים. עצב הוא תחושה לגיטימית, שיכולה להתבטא בפסימיות, בחוסר אנרגיה, במצב רוח ירוד, בהתכנסות, בחוסר חשק, באובדן עניין ובהסתגרות. אבל כיצד הכי טוב להגיב כשהשכול והעצב נוחתים על בן/ת הזוג שלנו? מטפלים ומטפלות, פסיכולוגים ופסיכולוגיות ועובדים ועובדות סוציאליים עם כל הדרכים לתמוך באהובים שלנו.
נעה אופטובסקי עו"ס וקרימינולוגית, מבקשת שתחזיקו את היד של בן/ת הזוג שעובר כרגע את העצב הזה: "ברגעים של עצב תהומי, כשהנפש כמו נופלת לתוך תהום עמוקה ואפלה, הדבר החשוב ביותר הוא אדם נוסף שיחזיק לנו את היד בזמן הנפילה. האדם הזה לא יכול לעצור את הנפילה, לא יכול לשנות את התהום עצמה ולא יכול להאיר את האפלה כרגע, אבל תחושת היד האוחזת בנו, והקול המרגיע שנמצא לצידנו, בלי לשקר ש'הכול יהיה בסדר', בלי להפחית מהכאב שלנו, אלא פשוט להיות איתנו בעומק הכאב, הם קריטיים באותם רגעים קשים.
"אחרי אובדן, אבל או אסון, חודשים רבים, אפילו שנים, יכולים לעבור עד שהאדם שם לב פתאום שיש מעט יותר רווח בין נשימה לנשימה, שהסלע שמונח על החזה נעשה מעט פחות כבד, שידו של בן הזוג, עדיין אוחזת את ידו. אולי אז הוא יכול להסב את פניו אל בן הזוג, ולראות את העיניים הטובות, האוהבות, המקבלות אותו בחזרה".
קובי תורג'מן, עו"ס קליני, פסיכותרפיסט ומטפל זוגי, מציע שתבדקו כיצד להתאים את הסביבה לתקופה הנוכחית: "נסו להפוך את הסביבה שלכם לרגועה ותומכת. ברמה הפיזית - הביטו רגע סביב. האם הטלוויזיה רועשת מדי ודולקת על ערוץ חדשות מלחיץ? אם כן, אז לכבות או להנמיך אותה. ליצור שקט או סביבה מרגיעה יותר. השלב השני הוא לבחון האם יש אוכל זמין בבית. לא חייב להיות משהו גדול, להיפך. נשנושים קטנים שלא יכבידו על העיכול. זכרו שבמצבי לחץ אנשים נוטים לאכול באופן שונה מדפוס האכילה הרגיל שלהם, ולעיתים הם יכולים להגיע לרעב בלי לשים לב.
"לאחר מכן, אפשרו לבני הזוג שלכם לדעת שאתם בסביבה. אין צורך לשאול יותר מדי או להכריח אותם לספר, רק לספק את התחושה שהבית שקט ובטוח ושאתם זמינים ורגועים. דמיינו שבני הזוג שלכם סוחבים תיק ענק עם משא כבד בתוכו. נסו לשאול את עצמכם אילו חלקים מהמשא הזה אתם מוכנים להעביר לתיק שלכם כדי להקל עליו או עליה. זה יכול להיות לקחת מספר מטלות על עצמכם, או לחילופין סתם לשבת יחד ולשתוק. נרמלו כל תגובה של בני הזוג. בכי או חרדה זה בסדר והם לגיטימיים לחלוטין בימים הללו".
נעה אופטובסקי: "אחרי אובדן, אבל או אסון, חודשים רבים, אפילו שנים, יכולים לעבור עד שהאדם שם לב פתאום שיש מעט יותר רווח בין נשימה לנשימה, שהסלע שמונח על החזה נעשה מעט פחות כבד, שידו של בן הזוג, עדיין אוחזת את ידו"
טלי רוזנבאום, מטפלת זוגית ומינית מוסמכת, מבקשת שתזכרו שלכל אחד התקופה הייחודית לו: "חשוב להבין שלכל בן זוג יש תגובה מידית לטראומה אקוטית ולשוק. אדם אחד יכול לעבור למצב של פעילות יתר ואדם שני יתנתק וייסתגר. כולנו שונים ולכל אחד מאיתנו יש את הדרך שלו להגיב. מה שעוזר זה להיות מודעים לסגנון ההתמודדות של כל אחד מהצדדים, ולתקשר ולבדוק מה כל אחד זקוק עכשיו מהצד השני".
לאנשים שנמצאים כעת באבל, היא מציעה להיעזר בקהילה ובהורים אחרים שעוברים עכשיו מצב דומה. "יש כל מיני שכבות של תמיכה", היא אומרת. "זה ממש בסדר שלא תמיד נרצה לפנות ראשון לבן/ת הזוג. לעיתים כאמא אני אעדיף להיתמך על ידי אימהות אחרות, או על ידי מנהיגים דתיים מהקהילה. פשוט להיות ערים לכך שכל אחד מגיב אחרת לטראומה. יש זוגות שימצאו שזה קשה להם לתקשר בתקופה כל כך קשה ומאתגרת. במצבים קשים יש המון סוגים של תגובות והכול נורמלי".
ד"ר ריבה אלטמן, עו"ס קלינית, פסיכותרפיסטית, מדריכה בפסיכותרפיה ומטפלת מינית מוסמכת, מצטרפת לעצתה של רוזנבאום: "הכי חשוב בעיניי זה לדעת שכל אחד מתמודד בצורה אחרת עם אובדן פתאומי וכל תגובה היא נורמלית. נסו להיות ביחד עם האבל והמשבר, וכבדו את אופן ההתמודדות האחד של השני. הימנעו משיפוטיות והבינו שכל התגובות כרגע הן נורמליות למצב דחק קיצוני ולא נורמלי".
קובי תורג'מן: "דמיינו שבני הזוג שלכם סוחבים תיק ענק עם משא כבד בתוכו. נסו לשאול את עצמכם אילו חלקים מהמשא הזה אתם מוכנים להעביר לתיק שלכם, כדי להקל עליהם עכשיו"
ד"ר נלי שטיין, מטפלת זוגית ומינית מוסמכת, מבקשת להזכיר שנוכחות שקטה ליד בן/ת הזוג שסובלים כעת היא עזר מצוין שלא מצריך מאיתנו דבר, אבל תרומתו גדולה ביותר: "להיות יחד בזמן של עצב תהומי זה בעיקר עניין של נוכחות", היא מסבירה. "נוכחות שקטה המשדרת אמפתיה, חמלה ולא רחמים, נוכחות שאינה ביקורתית בשום צורה ואינה מלחיצה. בשביל זה צריך שבן/ת הזוג יהיו מסורים לתמוך, יסכימו לא להיות צודקים כרגע, לא לדבר או לנתח את הסיטואציה באופן שאינו מתאים למי ששרוי בעצב התהומי.
"זאת סיטואציה מאתגרת כי להתמסר לעצב, בדומה לדיכאון, זה לחשוש שמא אשקע בתחושות האלה בעצמי. כאילו משהו בי 'ימות מבחינה פסיכולוגית'. יש פה סיטואציה של כפילות: מחד, אני מחזיקה את היד של בן/ת הזוג העצוב עד מאוד, ומאידך - אני גם שומרת קצת על עצמי כדי לא לשקוע. זה מייצר מורכבות שהמודעות אליה עוזרת לשהות בה".
גם ד''ר עירית קליינר פז, פסיכולוגית קלינית ומחברת הספר ''הלא מודע הזוגי'', מדברת על הכוח שבשהייה לצד בן/ת הזוג שסובלים כרגע. "שהייה במחיצתו של אדם אבל היא התרומה החשובה. קל יותר לשאת את העצב התהומי, ההלם וסערת הרגשות כשאנחנו לא נמצאים לבד. אז לא לשאול 'מה אתה צריך?', אלא לעשות. להביא אוכל, לסדר את החלל לקבלת אורחים, לתת יד בכל מה שאפשר.
"אדם שהתבשר על אובדן מתחיל דרך ארוכה שיהיו בה גלים של רגשות שונות - כעס, עצב, געגועים, אשמה, בלבול ועוד. יהיו גם רגעים של הפוגה ואפילו אולי רגע של צחוק או סתם שלוה. לא לשפוט על שום דבר. מותר לאם שכולה להתחפר במיטה לחודש, ומותר לה גם לצבוע את השיער ולנסוע לחו"ל. לכל אדם הדרך שלו להתמודד ולווסת את עומס הרגשות הבלתי נסבל. כדי לתמוך צריך להקשיב לסגנון האבל הייחודי לאדם, ולנסות להיות אתו בדרך שלו".
"מצד שני", מסייגת ד"ר קליינר פז, "חשוב לשים לב לסממנים של דכאון וסכנה אובדנית - הזנחה עצמית קיצונית, בעיות בשינה ואכילה, דיבור אובדני כמו 'עדיף לי להיות עם המת' או 'אין סיבה שאני אשאר כאן והוא שם'. במקרים של תחושת סכנה - לא לתת לאבל/ה להישאר לבד ולהתייעץ עם פסיכיאטר.
"לגבי דיבור - לא צריך לחלוב את האבל לדבר על רגשותיו, אבל אם היא רוצה לשתף, להקשיב בסבלנות ובאמפתיה, להגיד דברים כמו 'זה באמת קשה', או 'הוא נשמע לי אדם מקסים', אם לא הכרנו את המת. אם הכרנו, אפשר לחלוק זיכרונות נעימים ולשהות יחד ברגשות הגעגוע והכאב.
"לא לעודד באופן מזויף, לא להגיד 'זה יעבור', כי זה לא עובר. במיוחד אבל על ילדים וצעירים, וגם לא להעמיס על האבלים את הכאב שלנו. אפשר לדבר על הכוח, על היכולת האנושית לשאת צער וכאב. להזכיר את החשיבות של החיים ושל מה שנותר - הילדים האחרים, המשפחה, הקהילה, העיסוקים המשמעותיים, כל מה שנותן טעם לחיים אחרי אסון, ולזכור שאבל הוא תהליך טבעי וארוך, שבו יש התחזקות הדרגתית, עד למצב שבו אפשר לחזור לשגרה, ובמקביל לשאת את הפצע הזה שלעולם לא מגליד לגמרי".
ד"ר עירית קליינר פז: "שהייה במחיצתו של אדם אבל היא התרומה החשובה. קל יותר לשאת את העצב התהומי, ההלם וסערת הרגשות כשאנחנו לא נמצאים לבד. אז לא לשאול 'מה אתה צריך?', אלא לעשות. להביא אוכל, לסדר את החלל לקבלת אורחים, לתת יד בכל מה שאפשר"
שי שפיצן, עובד סוציאלי קליני ומטפל במיניות ובזוגיות, מציע לנו להקשיב למילים של בן/ת הזוג המתאבל: "לראות אם יש מילים שחוזרות על עצמן ויכולות לסמן לנו מה הוא או היא חווים כרגע, ופשוט להיות שם במקום שמבין שזה כואב. לא לנסות לפתור להם את הבעיה, כי אין לנו אפשרות כזאת. לחבק ולהיות איתם בכאב, ולשקף להם את העצב. עצם הנוכחות שלנו כבני זוג היא כבר משהו שיכול מאוד להוות תמיכה. לא צריך לעשות הרבה מדי, פשוט להיות שם פיזית איתם.
"כן אפשר להציע להקל בזמן הזה – הרבה פעמים התפקוד של האדם האבל עלול להיפגע, ונרצה לתמוך גם שם לאיזושהי תקופה. למשל, לעזור בבישולים או עם הילדים. לקחת קצת יותר מהעול המשותף. מי שלא חווה אובדן בעצמו אולי לא יכול להבין עד הסוף מה הצד השני חווה, אז לתת לגיטימציה לכאב, ולעודד לקבל עזרה מקצועית".
המטפלת הזוגית והמשפחתית, איילת קורן, מבקשת לבדוק ברגישות מה בן/ת הזוג האבלים צריכים עכשיו: "הדבר הראשון שהיינו רוצים זה לעזור, לתקן, לשקם. קשה לנו לראות את בן הזוג שלנו סובל. אולם חשוב לאפשר לאדם לחוש את התחושות האלה ולתת להם ולידציה. אפשר לשתף את בן הזוג שזה מצער כל כך שהוא מרגיש כך ולהציע תמיכה. אך אין מה לנסות לתקן את הסיטואציה, לתת הצעות או להתערבב רגשית עם בן הזוג.
"ובכל זאת, שווה לדעת או לבדוק מה הוא צריך. האם זקוק למרחב? האם הוא זקוק שיעשו בשבילו דברים שאין לו כוח לעשות? האם זקוק למילים מחזקות? להרבות בנוכחות? לאפשר שיחה? להיות זמין עבורו? אלו דברים מעשיים שאפשר לעשות והם יכולים לסייע בריכוך ובוויסות העצב".
ד"ר סוזי קגן, ראש בית הספר לפסיכותרפיה במשחק, ממליצה להזכיר את החלקים הטובים שיש באדם שעצוב כרגע: "הם זקוקים לשמוע את הדברים הטובים שיש לבני ולבנות הזוג להגיד עליהם. להזכיר את החוזקות. 'זוכר שעברנו את האסון ההוא והצלחנו לצאת ממנו', 'זוכר שאני תמיד פה בשבילך', 'זוכר כשזה קרה מאוד הקל עליך כשעשינו ככה וככה'. שכל אחד יזכיר לבן/ת הזוג מהם הדברים שסייעו לו בעבר להתמודד עם משברים קשים".
ד"ר קגן ממליצה לחפש פתרונות זמניים לילדים בתקופה הקרובה: "שווה לנסות להרחיק את הילדים בתקופה הזאת מבן/ת הזוג העצוב, כי ילדים נמצאים בהתבוננות וההורה מרגיש שהוא צריך 'לשחק אותה' לידם כדי שהם לא ייפגעו וכדי שלהם לא יהיה קשה, וזה מאמץ נוסף עבורו עכשיו. אז לשים את הילדים אצל סבא וסבתא לכמה ימים, אם אפשר, כדי לתת לבן/ת הזוג את השקט ואת המערך התומך, כדי שהוא או היא יוכלו לאט-לאט להחלים, בדיוק כמו שמחלימים ממצב של שפעת קשה או מקורונה".
הפסיכולוג הקליני רועי סמנה מבקש להימנע מלנסות לפתור את המצב: "לאנשים, במיוחד אנשים ממין זכר, יש נטייה לרצות 'לתת משהו' במצבים כאלו", הוא אומר. "כאילו שאם אני לא אתן עצה או הצעה פרקטית זה לא יהיה שווה כלום ואני ארגיש חסר אונים. אבל הרבה פעמים מה שהאדם העצוב זקוק לו זה פשוט שיקשיבו, שיהיו איתו, אולי שיחבקו.
"לפעמים אפשר לשאול את בן/ת הזוג: מה אתה צריך עכשיו? לפעמים הוא לא ידע לענות, ואז אפשר לעשות ניסוי וטעייה. אבל בכל מקרה, הייתי נמנע מלעשות את הדבר האינסטינקטיבי שהוא לספק עצות או לנסות 'לפתור' את העצב. באופן מפתיע, הסיכוי שבני הזוג שלנו יוכלו להמשיך הלאה ולחזור לתפקוד מהר יותר, יעלה ככל שלא נאיץ בהם".
