"יום אחד הוא פשוט עלה על מטוס. השאיר אותי עם ילדה בת שלוש בבית ועבר למדינה אחרת". במילים האלה בדיוק טלי מסכמת את מערכת היחסים עם בעלה לשעבר ואבי בתה היחידה.
15 שנה חלפו מאז ההיעלמות שלו, אבל טלי (שם בדוי) עדיין לא מצליחה לסלוח. לא לו ולא למין הגברי כולו. היא הניחה על עצמה שריון הגנה, לא נישאה מחדש ולא הביאה ילדים נוספים לעולם. "בהחלט השתקמתי כלכלית, התקדמתי והתפתחתי ואפשר לומר שאני חיה חיים טובים, אבל מבחינה זוגית הוא שרט אותי לנצח. שיהיה ברור: אלה לא הגירושין ששברו אותי. אנשים מתגרשים כל הזמן, כואבים, כועסים, משתקמים וממשיכים הלאה. זו הנטישה הפתאומית הזו שלא הצלחתי באמת לקום ממנה. כשמשהו כזה קורה לך, האמון שלך באנשים מתרסק. אם הבן אדם שאת ישנה איתו בלילה, קמה איתו בבוקר, קוראת לו 'אהובי' ומגדלת איתו ילדה מחליט יום בהיר אחד שהוא חותך, איך אפשר עוד להאמין בזוגיות? באהבה? בחברות? גם האמון שלי בתפיסת המציאות שלי נשבר לרסיסים. הרי לא ראיתי את זה בא בפעם הראשונה, למה שאראה את זה בא פעם שנייה?"
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הם הכירו דרך חברים משותפים בשלהי שנות העשרים לחייהם. הדייט הראשון שלהם היה בטיילת בהרצליה. בפגישה השלישית הוא כבר פלט "יום יבוא ואציע לך נישואים". היום הזה הגיע אחרי שנה וחצי של זוגיות. ברקע הייתה כל הזמן העבודה שלו, שכללה נסיעות תכופות לארה"ב. שנתיים אחרי הנישואין נולדה בתם, ואת הגעתה לעולם טלי מכנה בדיעבד "נקודת המפנה בקשר שלנו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"היה לי היריון קשה ולידה קשה עוד יותר. בחודשים הראשונים שנינו צפנו על ענן. היינו אסירי תודה שכל העסק הסתיים בשלום, שהילדה בריאה ושאני בריאה, אבל קצת אחר כך התחילו המריבות. הרגשתי שהוא לא עושה מספיק בבית, שהוא לא הפחית בטיסות שלו למרות שהבטיח שיעשה את זה ברגע שנהפוך להורים ושכל העול נופל עליי. התווכחנו הרבה והיו כעסים. האינטימיות בינינו הלכה והתפוגגה ובקושי שכבנו, ועדיין, לא היה שום שלב בו המילה 'פרידה' אפילו עברה לי בראש. אהבתי אותו, הבנתי שאנחנו בתקופה קשה והאמנתי שנצלח אותה. הוא, מתברר, חשב אחרת".
"לפני הטיסה הצפויה שלו חזרה ארצה התקשרתי לשאול מתי בדיוק הוא אמור לנחות, ואז הוא אמר לי: 'אני לא חוזר'. לא הבנתי את המשפט הזה. מה זאת אומרת לא חוזר? זה כמו שאומרים לך שמישהו קרוב אלייך מת, ואת מבינה מילולית את המילה 'מת' אבל המשמעות עדיין לא מחלחלת"
את יום הפרידה שלהם טלי זוכרת היטב. "הקדמנו את חגיגות יום ההולדת השלישי של הילדה בכמה ימים כי הוא היה אמור לטוס לעשרה ימים, עוד נסיעת עבודה ארוכה שאני התנגדתי לה בתוקף. כשכל האורחים עזבו הייתה לנו מריבה קשה במיוחד. הטחתי בו את כל התסכול המתמשך שלי מתחושת הלבד התמידית. הוא אמר שהוא מרגיש הוא נחנק, שאני לא מפרגנת לקריירה שלו, שאני נהנית לקחת את הכסף אבל לא מוכנה להקריב. הנושאים שרבנו עליהם היו ישנים, אבל הטונים שהגענו אליהם היו חדשים. יש משפט אחד שהוצאתי מהפה שאני לא מסוגלת לשכוח. אמרתי לו 'אני מרגישה כמו אם חד-הורית'. המשפט הזה הלך איתי במשך שנים. לא היה לי מושג שעוד כמה שעות באמת אהפוך לאם חד-הורית".
איך נגמר הוויכוח?
"רע. בדרך כלל, גם אם רבנו, הוא לא עלה על מטוס בלי שנתפייס. הפעם זה לא קרה. כשהוא עמד בדלת עם המזוודה הוא מלמל משהו כמו: "זה טוב שאני נוסע. אני צריך זמן לחשוב". באותו הרגע לא הבנתי את המשמעות של המשפט הזה. עשיתי מעין תנועת ביטול עם היד ואמרתי לו: 'סע, סע. נדבר כשתחזור'. לא התנשקנו, לא התחבקנו. הוא רק אמר לי 'תני לילדה נשיקה בשמי' והלך. זהו".
מה זאת אומרת "זהו"?
"זהו. הוא הלך ולא חזר. בארבעת הימים הראשונים ניסיתי להתקשר אליו כל הזמן והוא לא ענה. ביום החמישי הוא ענה, היה קר, ענה תשובות קצרות ולקוניות לכל מה ששאלתי ולא שאל דבר בחזרה. החלטתי לא להמשיך להציק לו. סיכמתי ביני לבין עצמי שהוא יחזור ונדבר. יום לפני הטיסה הצפויה שלו חזרה ארצה התקשרתי לשאול מתי בדיוק הוא אמור לנחות, ואז הוא אמר לי: 'אני לא חוזר'. לא הבנתי את המשפט הזה. מה זאת אומרת לא חוזר? זה כמו שאומרים לך שמישהו קרוב אלייך מת, ואת מבינה מילולית את המילה 'מת' אבל המשמעות עדיין לא מחלחלת. הוא אמר שהוא חושב שהנישואים שלנו נגמרו, שכבר אין בינינו אהבה ותשוקה, שהוא מרגיש כבוי ושהוא לא רוצה את זה יותר. הייתי המומה, אבל בשלב הזה עדיין הייתי בטוחה שהוא פשוט כועס ופגוע, שהוא יגיע בקרוב לארץ ואנחנו נשב לדבר על הדברים ונגיע להבנות".
אבל הוא לא הגיע.
"לא. יש לו גרין קארד והעסק שלו פועל גם פה וגם שם, ועקרונית הוא יכול לעבור לשם ברגע, וזה מה שהוא עשה. בדיעבד הבנתי שהוא הכין את הקרקע כבר בנסיעות הקודמות שלו. הוא בדק דירות, התעניין ברכישת רכב, סגר עם החברה סוג של רילוקיישן אבל בלעדינו. אחרי שלושה חודשים הוא שלח לי הסכם גירושין במייל. במהלך התקופה הזו דיברנו פעמים ספורות. הוא לא ממש רצה לדבר, טען ש'נאמר כבר הכול'".
ומה עם הילדה?
"הוא הכניס לבנק כל חודש סכום כסף עבורה. בהסכם הגירושין כתוב שהם מתראים שלוש פעמים בשנה - פעם אחת היא טסה אליו, ופעמיים הוא מגיע לישראל לראות אותה. כמו שאני רואה את זה הוא ויתר על הבת שלו, וגם אם הייתי מסוגלת לסלוח לו על מה שעשה לי, אני לעולם לא אהיה מסוגלת לסלוח לו על מה שעשה לה. איזה אבא עוזב את הבת שלו?"
איך הגיבו המשפחה, החברים?
"מהצד שלי היו בהלם טוטאלי. גם הם ניסו להתקשר אליו, לדבר איתו. אחי אפילו טס אליו לנסות לשכנע אותו, אבל כלום לא עזר. מהצד שלו היו קצת פחות בהלם. אמא שלו ידעה שהוא מתכוון להתגרש ממני. גם חלק מהחברים שלו ידעו".
כאמור, 15 שנה חלפו מאז. הגרוש עדיין חי בארה"ב, התחתן בשנית והביא לעולם שני ילדים נוספים. עם הבת שגרה בישראל הוא שומר על קשר רופף. "היו הרבה שנים שהיא התגעגעה אליו והעריצה אותו מרחוק, אבל ילדים לא טיפשים. בסופו של דבר הם רואים את המציאות. היא יודעת שאבא שלה נטש אותה, והיא גם התעמתה איתו על זה".
בחלוף הזמן, שאלת אותו פעם איך הוא עשה דבר כזה?
"כן, שאלתי. לפני שלוש שנים בערך נפגשנו באחת הפעמים שהוא הגיע לישראל. הייתה לנו שיחה ארוכה יחסית. הוא ביקש סליחה, הסביר שהוא היה אומלל בנישואים האלה ולא ידע איך להיחלץ מהם, שהוא הרגיש שהדרך היחידה שלו החוצה היא אך ורק אם הוא יעשה את זה בבת אחת, חד וכואב. כל ההסברים שלו לא שכנעו אותי. אם יש מסר אחד שהייתי רוצה שיצא מהכתבה הזו, זה 'אל תעשו את זה'. פשוט אל. נטישה היא מעשה מצלק. אתם רוצים להיפרד? בסדר. קחו את בן הזוג שלכם, שבו איתו בסלון, תסתכלו לו בעיניים ותגידו שאתם רוצים להיפרד. קחו אחריות. פרידה היא תהליך כואב, אבל היא לא חייבת להשאיר פצע מדמם במשך כל כך הרבה שנים. אין שום תירוץ שיכול להצדיק מעשה מכוער כזה".
ניר הכיר את חואן כשטס לחופשה בברצלונה עם חבר. הוא היה רק בן 25 כשמצא את עצמו מחליף מבטים ברכבת התחתית עם בחור ספרדי חמוד. המבטים הסתיימו בדייט שארך כמה שעות, וכששב ארצה השניים המשיכו להתכתב. חודשיים אחר כך חואן קפץ לישראל לביקור בן שבוע, וככה התחילה מערכת יחסים מרחוק על קו ברצלונה-באר שבע. אחרי שנה של טיסות מתישות, סמסים יומיומיים ושיחות וידאו מלאות געגועים, שניהם הבינו שככה אי אפשר להמשיך. ניר החליט ללכת עם הלב והיגר לספרד. הם גרו בדירה שכורה, חואן עבד כרוקח וניר מצא עבודה בתיירות.
"שנינו הרווחנו משכורות מכניסות והסתדרנו יפה מאוד. הייתה רק בעיה אחת: לא יכולתי להישאר בספרד לאורך זמן על ויזת תייר. נאלצתי לצאת מהמדינה ולחזור אליה כל חודשיים, וזה העיק עלינו אז החלטנו להתחתן".
חואן היה זה שהציע נישואים, והוא עשה את זה "כמו שצריך", עם מילים יפות וטבעת וניצוצות בעיניים. "ביום החתונה אמא שלי ואחותי שלחו פרחים מישראל, נסענו לעירייה בברצלונה עם שני עדים ואחר כך הלכנו למסעדה. לאורך כל היום הגיעו חברים לברך. משום מה הוא גם התעקש לשבור כוס, אז צחקנו ושברנו כוס בסלון".
מערכת היחסים ביניהם נעה על מי מנוחות. ניר למד ספרדית, חואן עשה מאמצים ללמוד עברית, היו להם המון חברים משותפים. ככה חלפו להם שמונה שנות זוגיות.
"הוא התקשר אליי מהעבודה ואמר לי: 'קבעתי לנו תור לעורך דין כדי לחתום על חוזה גירושין'. רק באותו הרגע נפל לי האסימון. הוא תכנן את זה מראש"
"זה היה קשר רגוע ויציב. כבר התחלנו לדבר על לחסוך לבית משל עצמנו ולקנות רכב. דיברנו גם על ילדים. שנינו רצינו להפוך להורים בעתיד, אבל היינו אז רק בני עשרים פלוס. מזל שזה לא קרה".
קח אותי ליום הפרידה.
"לעבוד בתיירות אומר שהקיץ שלך מאוד-מאוד עמוס, אבל בחורף אין לך ממש עבודה. כך יצא שכל חורף ניצלתי את הזמן הפנוי לחופשה בת שבועיים-שלושה בישראל כדי להיות עם המשפחה והחברים. גם בחורף ההוא טסתי לישראל. חואן הסיע אותי לשדה התעופה בבוקר, התחבקנו, התנשקנו ועליתי על מטוס. כשנחתתי בארץ התקשרתי לומר לו שהגעתי בשלום. זה המקום לספר שמהיום שהכרנו, חואן מעולם לא קרא לי בשמי. ממש מההתחלה הוא קרא לי 'דיר' (dear, יקירי) במקום ניר. באותו יום הוא ענה לטלפון ב'היי, ניר'. הייתי בהלם ומיד הבנתי שמשהו לא בסדר. שאלתי אותו מה קרה, והוא ענה: 'תחזור מהחופשה שלך ונדבר'. התעקשתי. אמרתי לו: 'תקשיב, אני הולך להיות פה שלושה שבועות. אני לא אשב פה כל הזמן הזה ואוכל סרטים על מה אתה רוצה לשוחח איתי'. ואז הוא אמר שהוא מרגיש שהאהבה שלו אליי נגמרה, שהוא לא רואה עוד עתיד בקשר הזה ושאם אני רוצה, הוא מוכן לשלוח את הדברים שלי לישראל ושלא אחזור לברצלונה יותר.
"הייתי המום. אמרתי לו 'או.קיי, אני מבין שאתה רוצה להיפרד, אבל לא נראה לי הגיוני שתשלח את החפצים שלי בדואר. זה הבית שלי'. סיימתי את השיחה והתפרקתי לחתיכות. חשבתי שאם אני אטוס בחזרה אז אולי יש איזשהו סיכוי לבטל את רוע הגזירה, שאנחנו נשב לדבר כמו בני אדם ואני אנסה להבין מה קרה".
יום למחרת הגעתו ארצה ניר חזר לשדה התעופה ושב לברצלונה, שם חיכתה לו הפתעה. כשהוא הגיע הביתה הוא גילה את כל החפצים שלו ארוזים בחדר אחד, ואת כל החפצים של חואן ארוזים בחדר אחר. יתר הדירה הייתה ריקה לחלוטין. בן זוגו, בעלו, שותפו לחיים בשמונה השנים האחרונות, ניצל את הביקור שלו בישראל כדי לקיים פרידה במעמד צד אחד.
"הבנתי שאין לי על מה לדבר איתו. הוא החליט וזהו. לי נשאר רק להשלים עם זה איכשהו. בערב חואן הגיע הביתה והיה בשוק לגלות אותי בבית. הוא לא הבין מה חזרתי פתאום. אמרתי לו שהגעתי לשלושה ימים כדי להעביר את החפצים שלי, וכשהם יסתיימו אני חוזר לישראל, להמשיך את החופשה שלי. הוא לא ניסה לשוחח איתי, להסביר לי, לדבר על זה. למחרת הוצאתי את החפצים שלי לבית של חבר, ופתאום הוא מתקשר אליי מהעבודה ואמר לי: 'אם אתה כבר פה, קבעתי לנו תור לעורך דין כדי לחתום על חוזה גירושין'. רק באותו הרגע נפל לי האסימון".
מה הבנת?
"בשום מקום בעולם אי אפשר למצוא עורך דין ולפתוח תיק גירושין מהיום למחר, ובוודאי שאי אפשר לנסח חוזה גירושין ברגע. בשלב הזה הבנתי שזה משהו שהוא תכנן מראש".
בדיעבד, היו סימנים מקדימים?
"בדיעבד אני יודע שהפרידה הזו התרחשה מאחורי הקלעים לאורך זמן רב. בתום החופשה שלי חזרתי לברצלונה והמשכתי לגור שם. אחרי כמה שבועות חבר סיפר לי שהוא ראה את חואן הולך יד ביד עם מישהו ברחוב. התברר שבחודשים האחרונים של הזוגיות שלנו היה לו בן זוג נוסף במקביל אליי. זה לא היה סטוץ חד-פעמי. הוא בגד בי לאורך תקופה. בשנה האחרונה שלנו נסענו ביחד לאיטליה ביום ההולדת שלו, שסמוך ליום הנישואין שלנו. החופשה הזו כולה הייתה על חשבוני. זו הייתה המתנה שלי עבורו. כשהיינו באיטליה היו לו המון שיחות שהוא לא ענה להן. אני זוכר אותו מציץ בטלפון, ממלמל 'אה, זה לא חשוב' ומסנן. אז לא ייחסתי לזה חשיבות. חשבתי שמציקים לו מהעבודה. היו פעמים שהוא חזר מאוחר יחסית מהעבודה או יצא מוקדם מהבית, אבל לא משהו מאוד יוצא דופן. לא חשדתי בו. בעצם, עד הרגע בו הוא ענה לי לטלפון ב'היי, ניר' לא היה לי מושג שהוא בכלל שוקל פרידה".
למה נראה לך שהוא נפרד ככה?
"שאלתי אותו את השאלה הזו, אבל לא קיבלתי תשובה עד היום. אהבתי מאוד את האיש הזה, וגם אמרתי לו: 'אם היית בא ואומר לי שמצאת אהבה אחרת, הייתי מפנה את הדרך'. עד כדי כך אהבתי אותו. האושר שלו היה לי חשוב. אין לי מושג מה מניע בן אדם לעשות את זה בצורה כזו. אולי חוסר ביטחון. אני מניח שהוא לא הרגיש בנוח לעשות את זה בשיחה נורמלית. הוא בחר בדרך הכי מכוערת אבל גם הכי קלה מבחינתו - ככה אתה לא רואה את התגובה של בן הזוג מול הפנים שלך, אתה לא מישיר מבט מול הכאב שאתה מייצר ואתה לא צריך להתמודד עם בכי של הצד השני. בעצם, אתה לא נושא באחריות להחלטה שקיבלת".
כמה זמן לקח לך להתגבר?
"במשך תקופה ארוכה היו לי מחשבות של למה וכמה ואיך, ומה אני עשיתי לא בסדר שזה מגיע לי ואיך לא ראיתי את זה בא. עד היום יש לי לפעמים מחשבות כאלה. בן הזוג שהגיע אחר כך מאוד עזר לי להמשיך הלאה. אני זוכר שכשהתחלתי איתו את הקשר, הייתה מחשבה שאולי זה יקרה לי שוב. הרי זה כבר קרה פעם אחת, אז אולי גם הוא פתאום יקום וילך. לשמחתי, זה לא קרה. נפרדנו בסוף, אבל בצורה הכי טובה והכי חברית שיש. גם בקשרים שהגיעו אחר כך זה לא קרה. הבנתי שהפרידה מחואן היא זו שחריגה. בני אדם מפרקים מערכות יחסים, אבל לא ככה".
עידן ויעל (שמות בדויים) היו ביחד 12 שנה. הם גרו במושב בצפון הארץ עם שני ילדים, כלבה וחתול ונראו כמו פרסומת למשפחה מושלמת. "היה לנו הכול, או לפחות חשבתי שיש לנו הכול. נראינו כמו תמונה משאטרסטוק", עידן צוחק. "כמו כל זוג נורמלי היו גם אי הסכמות ומחלוקות, אבל הבסיס שלנו היה טוב. דיברנו הרבה, בילינו ביחד, הסקס היה מספק יחסית וחשבתי שאנחנו מאושרים".
מבחינת עידן, האושר הסתיים סמוך לחג הפסח שלפני חמש שנים. הוא חזר הביתה מהעבודה, וגילה מכתב בן ארבעה עמודים שחיכה לו על השולחן במטבח. אשתו ואם ילדיו כתבה לו שכבר למעלה משנה היא לא שמחה במחיצתו, שהיא התבשלה למעלה משנה עם ההחלטה אבל עכשיו סוף-סוף היא קיבלה אותה. היא רוצה להיפרד.
זו לא הייתה הצהרות כוונות עתידית. יעל לא רק בישרה על רצונה להיפרד. היא באמת נפרדה. שעתיים לפני שהשאירה את המכתב במטבח היא ארזה מזוודה. שלושה חודשים קודם, כך התברר לעידן בדיעבד, היא נפגשה לשיחת ייעוץ עם עורך דין.
לא היו סימנים מקדימים?
הוא מחייך חיוך עצוב. "חודשים על גבי חודשים חפרתי עם עצמי את השאלה הזו. שחזרתי שיחות, אירועים, רגעים קטנים. דיברתי על זה עם הפסיכולוגית, עם חברים, עם אחותי. שאלת הסימנים המקדימים פוצעת אותי עד היום, אומנם פחות מבעבר אבל עדיין. איך הולך השיר הזה? פחות אבל עוד כואב? אתה יושב עם עצמך כמו אידיוט ערבים שלמים ומנסה להבין איך פספסת משהו כל כך גדול, איך לא ראית, כמה עיוור ומטומטם אתה יכול להיות. דברים קטנים שנראו חסרי משמעות פתאום מקבלים משמעות ענקית. לקח לי הרבה זמן להרפות מהחיפוש האובססיבי הזה אחרי סימנים שהחמצתי. היום אני יודע לומר שהדרך בה גרושתי נפרדה ממני היא לא לגיטימית. אדם לא אמור לפענח סימנים בכוח. אם יש בעיות, צריך לשבת ולדבר עליהן. היא לא עשתה את זה. היו לה ספקות בקשר במשך זמן ממושך, והיא לא טרחה להציף אותם בצורה גלויה. אני אמור לכעוס על עצמי שלא חשדתי באשתי?"
היה לה מישהו אחר?
"לא. ככל הידוע לי, בסיפור שלנו לא הייתה בגידה. היא פשוט לא אהבה אותי יותר. אני קיבלתי את זה בבום, אבל עבורה זה היה תהליך ארוך".
מה קרה אחרי שקראת את המכתב?
"הייתי בהלם. הייתה לי סחרחורת ומיהרתי לשבת. בהתחלה חשבתי שזו בדיחה, שאולי היא מנסה לבדוק משהו. התקשרתי אליה שוב ושוב. היא לא ענתה, רק שלחה הודעה שהיא לא רוצה לשוחח כרגע, ושהיא מעדיפה שאקח לי את הזמן לעכל. לא היה לי זמן לזה. הילדים היו בבית, והייתי צריך לדאוג להם ולספר להם שקרים בנוגע לאיפה אמא שלהם ולאן היא נעלמה פתאום. אחרי שלושה ימים היא חזרה. ישבנו בסלון. היא אמרה שהיה לה נוח יותר לכתוב את הדברים, שהיא הרגישה שאין לה את הכוחות לעשות את זה בעל פה, פנים מול פנים. דיברנו כמה שעות, בכינו, שאלתי אותה המון שאלות, ניסיתי לשכנע אותה לעבוד איתי ביחד על הדברים שמפריעים לה. היא לא הייתה מעוניינת בזה. בלב ובראש שלה הפרידה כבר התקיימה מזמן, ולא יכולתי להילחם על זה לבד. אחרי שבועיים כבר נפגשנו עם עורך דין".
כיום הם גרושים רשמית, מתגוררים קרוב זה לזו, הילדים במשמורת משותפת ומערכת היחסים ביניהם קורקטית אבל סבירה. רק בשנה האחרונה עידן התחיל לצאת לדייטים.
אתה עדיין מאמין בזוגיות ובאהבה?
"אני לא יודע. עברו כבר חמש שנים, אבל עולם הרווקים עדיין זר לי. לא הייתי שם 20 שנה וכל כך הרבה דברים השתנו. אולי תהיה לי אהבה חדשה יום אחד, מי יודע? מה שאני כן יודע בוודאות זה שהגירושין שלי השאירו אצלי חרדת נטישה מסוימת. אני לא בטוח שאוכל אי פעם להתגבר עליה לחלוטין, אבל אני כן רוצה לנסות".
הסיפורים של טלי, ניר ועידן מזעזעים אותי. אני מרגישה שאני חייבת לבחון גם את הצד השני של המטבע. מה עובר במוחו של מי שבוחר לנטוש בבת אחת? כמה זמן הוא מתבשל עם התהליך? ובעיקר – האם יש חרטה?
כשליה נפרדה מיובל אחרי זוגיות שנמשכה עשור, כולם היו המומים. אף אחד בסביבתם לא האמין שמערכת היחסים הארוכה בין השניים תסתיים במשהו שהוא לא חתונה. אבל הנה, זה קרה.
הסיפור ברובו נשמע מוכר מאוד. ליה ויובל (שמות בדויים) הכירו בתיכון, ובמהלך שירותם הצבאי הפכה החברות לזוגיות. כשהשתחררו, היא התחילה ללמוד באוניברסיטה והתגוררה במעונות. הוא גר עם שותף בדירה שכורה ועבד בעבודות מזדמנות. אחרי הלימודים עברו לגור ביחד ואימצו כלבה. המשפחות הכירו, החברים היו משותפים, ובין לבין הם אפילו דיברו על ילדים.
כשאני שואלת אותה אם היא אהבה אותו, היא קצת מתפתלת.
"בדיעבד, אני מבינה שלא היה פה 'וואו, זו אהבת חיי'. ידעתי שזה כנראה הבנאדם איתו אני הולכת לחיות את חיי, אבל לא מתוך אהבה לא נורמלית. היינו חברים טובים והכרנו הרבה שנים. היו לנו תחומי עניין ולא מעט דברים שהחזיקו אותנו ביחד. מצד אחד כן חשבתי שככה ייראו החיים שלי, אנחנו לא ניפרד לעולם. מצד שני, לא באמת הצלחתי לדמיין אותנו עם תינוק. היה איזשהו דיסוננס".
מתי עולות שאלות נוסח מה אני עושה פה?
"הייתי במעין תקופת פריחה. הרגשתי שאני מתקדמת בחיים, מצליחה ונהיית יותר עצמאית, בעוד שהוא קצת תקוע. כל השנים שהיינו ביחד הרגשתי שאני תחת חסותו. החברים הם שלו, הבילויים זה מה שהוא בוחר. אני תמיד הייתי תחתיו, וזה היה נוח. התגלגלתי עם זה. פתאום אחרי עשור כבר לא הייתי תלויה בו כל כך. בדיעבד אני מבינה שהתפתחנו לכיוונים אחרים וכבר לא התאמנו. נשארנו יחד מכורח הנסיבות.
"לאורך העשור הזה היו פה ושם קראשים על אנשים אחרים, לי לפחות היה. מעולם לא עשיתי עם זה משהו למעט פלירטוטים פה ושם, ואז פתאום היה משהו קצת יותר רציני. נדלקתי על מישהו והרגשתי שחציתי איזשהו גבול מבחינת הרגש, למרות שבפועל חשוב לי להבהיר שלא בגדתי בבן זוגי. ביני לבין הבחור לא קרה דבר. בן הזוג הכיר את הקראש שלי. שלושתנו נכחנו יחד באיזה אירוע. שתיתי קצת יותר מדי, ופלירטטתי איתו יתר על המידה מול העיניים של בן זוגי. גם הפעם לא קרה כלום, אבל חציית הגבול שלי הייתה מאוד בולטת. כשהגענו הביתה היה כעס מאוד גדול מצידו, ואני הצגתי היתממות מאוד גדולה. זו הייתה נקודת מפנה בקשר. גרנו באותו הבית אבל בקושי דיברנו. קצת אחר כך טסתי ללונדון עם אחי, ובמשך שבוע לא תקשרנו בכלל. זה היה מאוד חריג. כשחזרתי הביתה, פתחנו את הדברים ודיברנו. המילה 'פרידה' אומנם עלתה, אבל לא ברצינות. אחרי השיחה הזו חזרנו זה לזרועות זו ולכאורה הכול היה בסדר, אבל בראש שלי כבר לא. פשוט לא היה לי אומץ לומר את זה".
ליה המשיכה להתבשל עם רעיון הפרידה במוחה, בזמן שבן זוגה היה בטוח שהחיים שבו למסלולם.
"באיזשהו שלב פשוט אמרתי לו: 'שמע, אני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר. אני רוצה שניפרד'. זה לא היה בום של שעה. הפרידה לקחה כמה ימים, שבמהלכם הוא ניסה להבין מה הוא צריך לעשות וניסה לשכנע אותי לסגת מההחלטה. בראש שלי כבר ידעתי שזה נגמר, אבל הייתי פחדנית אז שיתפתי איתו פעולה. התנהגתי כאילו אני באמת מתכוונת לנסות, אבל ידעתי שאני נותנת צ'אנס רק בכאילו. אחרי כמה ימים של שיחות שסחטו ממני אנרגיה נפשית גדולה הרמתי ידיים. היה בהן הרבה בכי. אמרתי לו שזהו, והוא לקח את הדברים שלו ועבר לגור אצל חבר. מהרגע שהוא עשה את זה הזוגיות נגמרה.
"אני מבינה היום שמהצד שלי היה תהליך. מהצד שלו זה היה בום גדול כי בעצם, דרך העיניים שלו, מערכת יחסים של עשור שלם הסתיימה בפחות משבוע. רוב ההתרחשויות של הפרידה הזו התקיימו בראש שלי ובלב שלי. הוא מאוד הופתע. הוא באמת חשב שיש דרך לשנות את זה, והוא מאוד ניסה. הוא לא הגיע לפרידה הזו בשל כמו שאני הגעתי אליה".
בדיעבד היית עושה את זה אחרת?
"אני חושבת שלא, כי אם זה לא היה קורה ככה זה כנראה לא היה קורה בכלל. פשוט לא הייתי מצליחה לעשות את זה. הייתי נשארת איתו ומתחתנת איתו, וזו הייתה טעות. הצלחתי לעשות את זה רק בחיתוך מהיר. הייתי במערכת יחסים ארוכה בה הכול קורה על אוטומט, והרגשתי שחייבים מעשה קיצוני כדי לצאת ממנה. אני לא מצטערת על זה".
את חושבת שהוא עדיין כועס?
"אני לא יודעת. אנחנו כמו שני זרים היום. אני כן יודעת שהוא מאוד נפגע ממני. הוא חתך את עצמו מכל המעגלים החברתיים המשותפים שלנו. הוא בעצם ניתק קשר עם כל דבר שאיכשהו קשור אליי. עברו מאז ארבע שנים וחצי, ואני לא חושבת שהוא היה בזוגיות חדשה מאז".
יש משהו שהיית רוצה להגיד לו ולא אמרת?
"שאני אסירת תודה על התקופה שלנו יחד ועל הדברים שהוא לימד אותי. הייתי מבקשת ממנו סליחה. אני חושבת שלא הייתי מאה אחוז כנה בתהליך הזה של הפרידה. אם היה לי האומץ הייתי מודה בפניו שאני פשוט לא אוהבת אותו יותר, ושאני לא רואה עתיד. במקום זה התפתלתי בתירוצים ודיברתי הרבה מסביב. אמרתי כל מיני דברים אבל לא את האמת".
איך הגיבו בסביבה לפרידה שלכם?
"היו מאוד מופתעים. זה היה שוק טוטאלי לכולם. אמא שלי אמרה לי: 'את כמעט בת 30. עכשיו תהיי לבד? מה יהיה? איך בזבזת עשר שנים?'. אני לא מרגישה שבזבזתי עשר שנים. אני חושבת שאלה היו שנים מאוד משמעותיות שבהן התעצבתי כאדם. במובן מסוים הוא הכין אותי לחיים האמיתיים, שמיהרו להגיע. שלושה חודשים אחרי כבר הכרתי את מי שהוא היום בעלי".
