"היי, גברים שנמצאים בזוגיות עם נשים, אתם אומרים דברים כמו:
"ראית את ה..."
"תגידי לי מה לעשות ואני אעשה"
"אבל אני עושה כל כך הרבה"
"למה לא ביקשת ממני לעשות את זה?"
"אני עושה יותר מהחברים שלי"
"תגידי לי אם אני יכול לעזור"
עכשיו בואו נדבר על עומס מנטלי…
עומס מנטלי זה הצורך לזכור ולתכנן את כל הדברים הנחוצים כדי לנהל משק בית. זה חלק עצום מהעבודה מחוץ למשימות המעשיות. לרוב נשים הן אלו שעושות את זה, וזה מתיש".
כך נפתח לפני כמה חודשים ציוץ בטוויטר שזכה לאלפי תגובות, לייקים ושיתופים. סוד ההצלחה של הציוץ טמון בתופעה מדוברת במיוחד בתקופה האחרונה, ויש אף שרואים בה מגפה של ממש: הנטל המנטלי (Mental Load), שנוצר בעקבות רשימת המטלות האינסופית והדרישה לארגון הלו"ז היומי של בני המשפחה ולפיקוח עליו. נשים, ואימהות בפרט, הן לרוב אלו שנאלצות להתמודד עימו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בעולם העבודה יש לתפקיד הזה שם - "ניהול פרויקטים" - והשכר עבורו לא רע בכלל, אבל מכיוון שכאן מדובר במשימות הקשורות בעיקר לניהול משק הבית, ונשים אינן מתוגמלות עליהן, הוא הופך לעבודה שקופה ושוחקת במיוחד.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"בחופש הגדול הרגשתי שבן הזוג שלי הוא קייטן אצלי בקייטנה. הוא כל הזמן שאל אותי 'אז מה עושים היום?' במקום לקבל החלטות ולהיות שותף לאירוע. את מבינה? בסוף יוצא שאני הקמב"צית, אני זאת שמנהלת את הלו"ז"', אומרת נועה (שם בדוי), אמא לשניים, תוך כדי שהיא מונה בפניי את המשימות שכבר הספיקה לעשות מהבוקר, ואת אלו שממתינות לה כשתחזור הביתה.
השיחה עימה לא מותירה מקום לספק: בכל רגע נתון מוחה עמוס במטלות ובמשימות הקשורות לבית ולמשפחה שצריך לזכור, גם אם היא לא זו שצריכה לבצע אותן.
"אני 'היפר' ובן הזוג שלי הוא 'אנדר'. אני חיה בתדר ובעוצמות מאוד-מאוד גבוהות, והוא בדיוק להיפך. אני מגיעה הביתה מהעבודה ואני לא יושבת אפילו לדקה, כי אני יודעת שאם אני אשב - אני לא אקום. הוא מגיע הביתה ולוקח פאוזות של עשר דקות רביצה בין פעולה לפעולה. כשאני מעירה לו על זה הוא עונה שאני אף פעם לא מרוצה ושתמיד יש לי טענות כלפיו, אבל לפעמים אני באמת מרגישה שהוא לא התבגר עדיין".
מחקר שפורסם ב-American Sociological Review ב-2018 על ידי פרופ' לוסיה סיסיאליה, פסיכולוגית ומרצה באוניברסיטת אוקלהומה סטייט, תיאר את התופעה כעומס שאינו קשור דווקא למשימות הפיזיות, אלא לפיקוח על אותה רשימת מטלות בלתי נגמרת, לניסיון לזכור את כולן כל העת, לצורך להאציל סמכויות לבני הבית וכן למעקב הבוחן אם הן בוצעו.
לדברי פרופ' סיסיאליה, שפורסמו עם סיום המחקר, "תופעת ה-Mental Load החלה לקבל מקום בשנים האחרונות, בין היתר מפני שגברים תורמים יותר לטיפול בילדים ובמשק הבית. זה אומנם הוביל לכך שנשים נאלצות פחות להתמודד עם מטלות פיזיות, אבל הן עדיין ממשיכות לשאת באחריות ולוודא שכל המשימות מתבצעות, וכל הנטל הנפשי הזה גובה מהן מחיר - ולפעמים מדובר במחיר כבד מאוד".
"בחופש הגדול הרגשתי שבן הזוג שלי הוא קייטן אצלי בקייטנה. הוא כל הזמן שאל אותי 'אז מה עושים היום?' במקום לקבל החלטות ולהיות שותף לאירוע"
ואכן, תשע מתוך עשר הנשים שהשתתפו במחקר סיפרו כי הן האחראיות הבלעדיות על ארגון לוח הזמנים של המשפחה, לצד יתר המשימות שלהן, והעומס הזה גורם להן לחוש מותשות וחסרות אנרגיה ויכולת לדאוג לעצמן. בדומה לממצאים הללו, גם הדוח של עמותת Bright Horizons Foundation for Children, שיצא לפני כשנתיים, מצא כי 70% מהאימהות העובדות מרגישות כי תפקידן הוא לשמור על לוחות הזמנים של הילדים, ו-52% מהן אף סיפרו כי הן מתמודדות עם שחיקה מתמדת כתוצאה מהאחריות המוטלת על כתפיהן.
"העבודה השקופה הזו שלא זוכה לתגמול והמאמץ המנטלי שהיא יוצרת עלולים להיות נטל כבד מאוד שגוזל אנרגיה רבה", מסבירה סיסיאליה. "ההכרה בעובדה שהאימהות שלנו נושאות את הנטל הזה בצורה לא פרופורציונלית עשויה לעזור לנו להבין מדוע רבות מהן חשות מותשות וחסרות אנרגיה".
"אני מרגישה שאני מג'נגלת הרבה כדורים באוויר, כשהתחושה היא שבכל שנה מתווספים עוד ועוד כדורים, ואז רמת הקשב שלי - שגם ככה היא לא מאוד גבוהה - נפגעת עוד יותר וכל הסביבה, כולל אותי, משלמת על זה מחיר כבד", אומרת נועה.
"המשימות אף פעם לא מסתיימות, ובסוף דווקא הדברים הקטנים, כמו לזכור מתי החוג של הילד או איזו מחברת הוא צריך להביא לכיתה מחר, הם אלו ששוברים אותך - ואת מתפוצצת ומרגישה כמו משוגעת, וזוכרים לך רק את ההתנהגות הזאת", היא מוסיפה. "זה קצת כמו שכירים בעבודה - את שקופה כשאת מבצעת את המטלות שלך כמו שצריך, אבל אם פעם אחת עשית משהו לא בסדר - בחיים לא ישכחו לך את זה".
אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לתופעת ה-Mental Load מתרחשת בלא מעט בתים: האישה מוצאת את עצמה קורסת תחת נטל המשימות האינסופיות, מנסה לא לשכוח אף פרט ובמקביל גם לתקתק ארוחת ערב מהירה, ובן הזוג מצידו זורק הערה סתומה לחלל האוויר בסגנון של "תודיעי לי אם את צריכה עזרה" או "למה לא אמרת שקשה לך? הייתי עוזר".
"כשגבר מצפה מבת הזוג שלו לבקש ממנו לעשות דברים, הוא למעשה רואה בה את המנהלת הבלעדית של מטלות הבית, והוא מטיל עליה את האחריות לדעת מה צריך לעשות ומתי, ומסרב לקבל על עצמו את החלק שלו בנטל המנטלי שכרוך בניהול הבית והמשפחה", הסבירה המאיירת הצרפתייה אמה קליט שהקדישה את רוב זמנה לנושא, ואף הוציאה ספר קומיקס בשם Mental Load העוסק בתופעה.
אחד האיורים מתוך הספר, שפורסם ב"גרדיאן", מציג אישה לצד מכונת כביסה. על רגליה נגררת תינוקת, והיא מבקשת מבעלה לסדר את השולחן לארוחת ערב. "עוד חמש דקות", הוא זורק לה בזמן שהוא קורא עיתון. לצד האיור כתבה אמה, "אף אישה לא נולדת עם רצון לפנות שולחן, כפי שאף גבר לא נולד על סולם עם רצון לתקן דברים".
בכתבה שליוותה את הספר ב"גארדיאן" פורסם נתון של המכון הצרפתי לסטטיסטיקה, שלפיו נשים עושות 25% יותר בבית מאשר גברים. המרחק הזה אומנם מצטמצם עם השנים, הוסיפו שם, אבל בעיקר בזכות עבודות המבוצעות על ידי נשים אחרות ממעמד נמוך יותר, וזה לא הפתרון שיביא לשינוי המיוחל.
"כדי שיהיה שינוי אמיתי, גברים צריכים להרגיש שהבית הוא גם תחום האחריות שלהם. נשים צריכות שלא רק יחלקו איתן את מטלות הבית, אלא גם יחלקו איתן את הנטל המנטלי, שכולל ארגון ותכנון של הלו"ז של בני המשפחה", אומרת דורית כהן, פסיכולוגית ומטפלת זוגית.
לדבריה, התופעה הזו קשורה בעיקר להסללה המגדרית שנשים וגברים עוברים לאורך חייהם. "ברוב המקרים נשים חונכו לשים דגש רב יותר על כל מה שקשור לבית ולילדים, ולעומת זאת גברים חונכו 'לעזור' לאישה כשהיא מבקשת מהם. התפיסה הזו לא מתאימה לחברה המערבית ולתקופה שאנחנו חיים בה בשום צורה, ומכאן גם נובע התסכול הגדול של האישה - שעובדת בחוץ בדיוק כמו הגבר, ולמרות זאת ממשיכה לשאת על כתפיה את האחריות הבלעדית כמעט לבית ולחינוך הילדים. מצד שני, גם הגבר, שמרגיש שהוא עושה המון ולא מפסיק לקבל ביקורת, מתוסכל מכך מאוד - והתוצאה היא מלחמות והתנצחויות לאורך כל היום".
אחד הצעדים המובילים לשינוי המיוחל, אומרת כהן, עובר דרך חופשת הלידה. "הרבה פעמים כשנולד ילד ראשון, נשים מרחיקות את הגבר מהתינוק, ואז כעבור זמן לא רב הן נשחקות ומרגישות מותשות. הבעיה היא שבשלב הזה הגבר כבר לקח צעד אחורה, וכעת הוא גם פחות מיומן ממנה וגם איבד את הביטחון לטפל בתינוק קטן. הסיטואציה הזאת מובילה לתסכול גדול של שני הצדדים, אבל במיוחד של האישה, שמרגישה שכל נטל הטיפול בתינוק ובבית נופל עליה - וזה בדיוק המקום שבו עליה לשחרר ולאפשר לבן זוגה לקחת חלק בטיפול".
לצאת לחופשת לידה למשל?
"זאת בהחלט אופציה טובה. גברים שיוצאים לחופשת לידה ומטפלים בתינוק בעצמם חווים היקשרות מהירה וחזקה יותר אליו ביחס לגברים המשקיפים מהצד. הסיבה לכך היא שבמהלך הטיפול בתינוק קטן מופרש הורמון האוקסיטוצין במוח, שבין היתר גורם לנו להתאהב במושא הטיפול. לזה מתלווה גם האחריות למטלות הבית במהלך היום, שתורמת גם היא לתחושת השייכות והשותפות של הגבר".
נועה ובן זוגה מנהלים מערכת יחסים כבר 15 שנה. היא בעלת עסק עצמאי, והוא עובד בחברת היי-טק. את העסק הקימה כדי לנסות להצליח לאזן בין הבית לעבודה, ולמרות החופש היחסי שלו היא זוכה כעת, תחושת ההצפה כתוצאה מהנטל המנטלי עדיין קיימת. "אנחנו גם ככה כל הזמן עובדים, ובכל רגע נתון יש גם מטלות ומשימות שקשורות לבית ולילדים, ואני זו שמנהלת את כל האירוע הזה - ולפעמים זה מאוד קשה ומתיש".
מה הכוונה שאת מנהלת את האירוע?
"בגדול אני חושבת שבן הזוג שלי הוא כן מאוד משתדל וקשוב, ועושה הרבה דברים שאבות אחרים לא עושים. ולמרות זאת, אני זאת שתמיד מניעה את המהלכים, תמיד מזכירה לו על משימות ודברים שצריך לעשות, והוא באמת עושה אותם, אבל לפעמים אני תוהה למה בעצם הוא לא מסוגל להניע את המהלכים האלו לבד בלי שאני אתזכר אותו כל הזמן. הוא הרי נמצא בקבוצות וואטסאפ האלו בדיוק כמוני. אגב, הוא מבחינתו עושה מעל ומעבר".
את משתפת אותו במה שמפריע לך?
"בטח. קודם כל, אני הולכת לטיפול ומשתפת אותו במה שעובר עליי שם, ומלבד זה, לאורך השנים היו לנו הרבה משברים - אחד מהם כמעט הביא אותי לקריסה, ואז התחלנו לעבוד עם יומן, ואנחנו שולחים זימונים על מטלות בבית ועם הילדים.
"אז נכון שזה דרש ממני ללמוד לשחרר כשהוא צבע לי את החזיות בוורוד בהתחלה, וגם כשהדברים לא נעשים בדיוק כמו שאני רוצה, ואני מודה שאני מתבאסת על זה לא מעט עד היום, אבל עם השנים הבנתי שאין מה לעשות, הם פשוט לא טובים כמונו. ואני מנסה להבין גם את הצד שלו, ולשכנע את עצמי שאני צריכה לאפשר לו לג'נגל עם הכדורים שלי, כי אחרת אני לא אעמוד בזה. בגדול, אני מרגישה שאחרי כל ויכוח יש תהליך של הפנמה מצידו".
דורית כהן, פסיכולוגית ויועצת זוגית: "הרבה פעמים כשנולד ילד ראשון נשים מרחיקות את הגבר מהתינוק, ואז כעבור זמן לא רב הן נשחקות ומרגישות מותשות. הבעיה היא שבשלב הזה הגבר כבר לקח צעד אחורה, וכעת הוא גם פחות מיומן ממנה וגם איבד את הביטחון לטפל בתינוק קטן"
בדומה לבן זוגה של נועה, גברים רבים מרגישים שהם עושים מעל ומעבר, ומתקשים להבין מדוע בת זוגם קורסת ומטיחה בהם האשמות על כך שהם לא מעורבים במה שמתרחש בבית. "עד שלא הגענו לטיפול הזוגי, שבו סוף-סוף הצלחנו לדבר בלי להתווכח והיא הסבירה לי שמה שקשה לה זה שהיא מרגישה כמו מנהלת עבודה של כל הבית, לא הבנתי את התסכול שלה", מודה גיא (45), אבא לשלושה.
"אני שותף פעיל בכל מה שנוגע למטלות בבית, ונמצא הרבה עם הילדים גם בשעות אחר הצהריים, אבל בסופו של דבר היא זאת שמנהלת את הלו"ז ומזכירה לי על החוגים, על מי הולך לאן ועל תורים לרופאים. וזה לא בגלל שזה לא מעניין אותי, אני פשוט יודע שהיא על זה. ככה זה היה במשך שנים, עד השנה האחרונה - שבה היא התחילה להרגיש שהיא קורסת ולא מסוגלת יותר".
מה השתנה מאז הטיפול?
"אני מעורב בכל מה שנוגע ללו"ז של הילדים ואנחנו חולקים מטלות - לא רק כביסה וכלים, שאותן תמיד חלקנו, אלא גם משימות כמו קביעת תור לרופא, ישיבות בגן ובבתי הספר וכל מה שנוגע לחינוך של הילדים".
למה בעצם לא היית מעורב בניהול הבית עד שהיא קרסה?
"האמת היא שאין לי תשובה מספיק טובה לזה. היה נראה שהיא מסתדרת, ואפילו שהיא מעדיפה לנהל את הכול כמו שהיא רוצה, ואני רק אמרתי לה שאני כאן אם היא צריכה. זה לא שאין לי דעות ושאני לא יודע מה קורה עם הילדים שלי ומתי המנקה מגיעה, אבל זה נכון שהיא זאת שנמצאת איתה בקשר. אני חושב שיש כאן שילוב של הקטנת ראש מצידי, לצד האופי שלה כמישהי שמתקתקת דברים ואוהבת שהם נעשים בדרך שלה".
כיום היא מעבירה ביקורת על אופן הביצוע שלך?
"הרבה פחות. זה חלק מהמשימה שלה, לאפשר לי להשתלב בניהול הבית ולהבין שגם אם אני לא עושה את הדברים כמו שהיא רוצה, היא צריכה לקבל את זה ולשחרר. לא תמיד זה הולך חלק, אבל אנחנו לומדים איך לעשות את זה, ואני מרגיש שיש לי היום הרבה יותר ביטחון לקבוע לילד פליי-דייט עם חברים מהגן בלי לשאול אותה לפני מה דעתה על זה, ולמצוא בייביסיטר בעצמי".
"כל אחד מאיתנו מגיע לזוגיות עם רצונות, צרכים, שאיפות ומשאלות, ובדרך כלל בהתחלה יש הרבה אהבה והתחשבות ורצון טבעי לעשות דברים אחד בשביל השנייה. אבל ככל שעובר יותר זמן מתחילים להרגיש נוח יותר, ואז גם מרגישים נוח להתעצבן אחד על השנייה ולפגוע זה בזו", אומרת כהן. "רוב המשברים שזוגות מתמודדים איתם, לפחות מאלו שאני נתקלת בהם, נובעים מתוך הריבים היומיומיים האלו על המטלות והמשימות האינסופיות שהאישה מרגישה, וכנראה גם בצדק, שהיא היחידה שאחראית עליהם ושהיא נמצאת במרוץ תמידי - ומצד שני יש את הגבר, שמרגיש שהוא עושה המון ולא מעריכים אותו".
התסכול הזה, לדברי כהן, גורם למוח שלנו לעבור ל"תפקוד נמוך": "מהחלק הבוגר, החושב והשקול (הקורטקס) למערכת הרגשית (המערכת הלימבית). התוצאה של זה היא תגובה כועסת, סוג של סנקציה אם תרצי, כלפי בן או בת הזוג, שמחמירה ככל שהתסכול עולה וגורמת גם לצד השני להגיב אך ורק מהמקום הרגשי - וכל ריב כזה פותח פצעים ישנים ומרעיל את מערכת היחסים עוד יותר".
מהו הפתרון?
"קודם כל להבין את התהליך הזה שמתרחש לנו במוח, ולהישאר בחלק של הקורטקס גם במהלך הריב עצמו, כלומר לנטרל את מאבק הכוחות שמתרחש בין בני הזוג כששניהם נמצאים במערכת הלימבית. המשך התהליך הוא להביא את הזוג למצב שבו הם מצליחים לבטא את הצרכים שלהם בדרך שהיא לא כוחנית ולנהל שיחה פתוחה וישירה, שבה האישה משתפת את בן הזוג בעומס הנפשי שהיא חווה ובאופן שהוא משפיע עליה - ולחשוב יחד איך אפשר לשנות את הדינמיקה הזו שנוצרה ביניהם, שבה היא חובשת את הכובע של מנהלת העבודה. לעשות מעין ניקוי רעלים לזוגיות.
"במקביל, בני הזוג צריכים להבין אם הם באמת קשובים אחד לצרכים של השנייה, כי אם לא אז האהבה תגווע מהר מאוד, ואין טעם בזוגיות הזאת".
