הרבה לפני הסטירה המצלצלת ששיגר לפניו של כריס רוק, וויל סמית' ובת זוגו ג'יידה פינקט סמית' הוזכרו לעיתים קרובות בהקשר של נישואים פתוחים ופוליאמוריה. השניים הכחישו את העניין - שככל הנראה התפתח בעקבות משפטים שאמרו בעצמם. "הרעיון שאסתובב עם 20 נשים שאני אוהב ודואג להן וכל זה נראה לי כמו רעיון מצוין", אמר השחקן בריאיון גלוי לב למגזין GQ בשנה שעברה, "אבל אחרי ששיחקנו עם זה קצת, אמרתי לעצמי שזה יהיה נורא". הוא אף סיפר כי הוא נמצא בטיפול על מנת למצוא איזון נכון: "זה שאני נשוי וחושב שהאלי ברי יפהפייה לא הופך אותי לאדם רע, בעוד שבראשי, בדרך שבה גדלתי כנוצרי, אפילו מחשבות כאלה היו חטא". סמית' ויתר על פנטזיית ההרמון הילדותית, ומצא לדבריו איך לנהל מערכת יחסים טובה עם אשתו. כדי להגן על כבודה (ובעיקר על כבודו), הוא הסתער לעבר גבר אחר בשידור חי לעיני מיליונים.
ההתלבטויות של סמית', ואפילו התנהגותו הבריונית, הן טבעיות בסך הכול. זמן רב לפני שטיפולים זוגיים הפכו להיות חלק מפק"ל של נישואים, לפני שתיאוריות של מגדר פשטו על האקדמיה, הציעו חוקרי אבולוציה תשובות לתהיות עקרוניות על מערכות יחסים - גברים, נשים ומה שביניהם. היצר הטבעי של אלה ושל אלה הוא להתרבות ולהבטיח את המשך המורשת התורשתית שלהם. אולם בעוד שהאסטרטגיה הזכרית היא להטמין זרעים ברחמן של כמה יותר נקבות, העול שנפל על הנקבות כנושאות בנטל ההיריון מחייב אותן להיצמד לבן זוג אחד שיתמוך, יזין ויגונן.
ההתלבטויות של סמית', ואפילו התנהגותו הבריונית, הן טבעיות בסך הכול. זמן רב לפני שטיפולים זוגיים הפכו להיות חלק מפק"ל של נישואים, לפני שתיאוריות של מגדר פשטו על האקדמיה, הציעו חוקרי אבולוציה תשובות לתהיות עקרוניות על מערכות יחסים - גברים, נשים ומה שביניהם. היצר הטבעי של אלה ושל אלה הוא להתרבות ולהבטיח את המשך המורשת התורשתית שלהם. אולם בעוד שהאסטרטגיה הזכרית היא להטמין זרעים ברחמן של כמה יותר נקבות, העול שנפל על הנקבות כנושאות בנטל ההיריון מחייב אותן להיצמד לבן זוג אחד שיתמוך, יזין ויגונן.
ככל שמדובר בדרך הטבע, שני המינים נמצאים במסלולי התנגשות, אבל האנושות שינתה את דרך הטבע (ויש שיגידו - עיוותה אותה). פיתוחים טכנולוגיים, שפה, תרבות ופוליטיקה עיצבו סדר עולמי חדש. רסנים ומנהגים יושמו כדי למנוע כאוס. זה לא אומר שבני אנוש חדלו מלחלום על האפשרויות הבלתי מוגבלות של קשרים מזדמנים ומערכות יחסים פתוחות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
בימי קדם סיפורי ההוללות של זאוס ואלי האולימפוס היו משאת נפש של רבים מהיוונים הקדמונים שבראו אותם בדמיונם, כך גם במקרה של שלמה המלך ואלף נשותיו. ההיסטוריה סיפקה גם היא רכילות מלאת השראה מסיפורי הזימה של הקיסר הרומאי קליגולה או מטורי הרכילות על הנרי ה-8 וסחרחרת בנות לווייתו. אבל במציאות יומיומית שמרנית שהנחילה הכנסייה הקתולית למערב, שבה כל חתונה קתולית היא אכן חתונה קתולית (גם אם היא מתקיימת בנוכחות רב אורתודוקסי כדת משה בישראל), המימוש של הפנטזיות הפך למורכב. זאת לפחות עד להופעתו של הקולנוע.
קתולים, פרוטסטנטים, יהודים וחילונים נשארו נאמנים לעקרון האקסקלוסיביות הזוגית (מורמונים פחות), אולם בלילה חלקם חלמו על מערכות יחסים מחוץ לנישואים. פה נכנסו לעניינים מספרי הסיפורים, במאי התיאטרון והקולנוענים, שניצלו את האמנות כדי להדהד את התשוקות האסורות ואת הבגידות. אהבה, קנאה וניאוף היו דלק יִצרי ויצירתי ללא מעט עלילות.
דרמות על יחסים מחוץ למערכות יחסים או מותחנים על שילושים מסוכנים הציתו את הדמיון של אלו שחשו מסורסים וכלואים בזוגיות מסורתית. הקולנוע והטלוויזיה אפשרו לנתב את השאיפות הנסתרות הללו, או את הבושה על מימושן, לאפיקים תרבותיים. מול השאלות המוסריות המכבידות של בגידה ושקרים, תופעות של פוליאמוריה ויחסים פתוחים נתפסו כמתירניות, ממזריות ולחלוטין לא טבעיות, ועל כן קיבלו ביטוי בקומדיות לאורך השנים. כל זאת לפחות עד שא-מונוגמיה הפכה לעניין מקובל חברתית בשנים האחרונות, וככל שהפכה לעניין שגרתי יותר, כך הטיפול בה הפך למורכב ואינטימי יותר. לא רק קומדיות מצבים עם הומור שובב והסתבכויות משעשעות אלא גם משברים אישיים, ופלֶטה רחבה יותר של רגשות. חמישים גוונים של כל מיני צבעים.
הסרט הראשון שמזוהה עם הבשורה הפוליאמורית הופק כבר ב-1933. "עניין של סגנון" שביים ארנסט לוביטש הוא עיבוד למחזה של נואל קווארד, והוא מלווה את מערכת היחסים בין אישה (מרים הופקינס) לשני גברים (גארי קופר ופרידריך מארץ'), שבעקבות מפגש מקרי ברכבת חברו יחדיו לקשר משולש, שמתחיל תמים וזורם בטבעיות לאפיקים רומנטיים. "עניין של סגנון" זכה להצלחה קופתית, אולם המסרים שלו נותרו בשוליים של השיח הציבורי, שהתרכז בלאומי יותר מבאישי ערב מלחמת העולם השנייה ובמיוחד אחריה - על רקע המלחמה הקרה והפנטזיות על ארצות הברית המשגשגת, המהוגנת, האוטופית.
שלושה עשורים עברו מאז, והבלחה קולנועית פוליאמורית נוספת צצה לה מעבר לים, בצרפת, שבעיני האמריקנים סימנה את הקוטב ההולל ופורק העול, ששם ללעג את מוסד הנישואין. "ז'יל וג'ים" של פרנסואה טריפו מ-1962 ביטא את תחושת השחרור הצרפתית, עם מערכת היחסים הרומנטית שחלקו החברים ז'יל (אוסקר וורנר) וג'ים (הנרי סרה) עם אישה מלאת מרץ בשם קתרין (ז'אן מורו), כשברקע מלחמת העולם הראשונה מרעישה את עולמם.
בינתיים נוצרו סדקים בבועה הלבנה והשמרנית של ארצות הברית. לצד המחאות של מרטין לותר קינג ואחרים כנגד מדיניות האפליה נגד שחורים, תנועת זכויות האדם צברה תאוצה גם על רקע מגדרי ומיני. בעוד שהמחאה הייתה מחאת המקופחים, היא זלגה גם לחוגים מבוססים וטלטלה את עולמם היציב - רק בכאילו. זהו הסנטימנט שמובע ב"בוב וקרול, וטד ואליס" של פול מזורסקי מ-1969, דרמה קומית רוויית התבוננות פנימית שבמרכזה שני זוגות נשואים (בוב קאלפ ונטלי ווד, אליוט גולד ודיאן קנון) אשר מנסים לפתור משברים קיומיים אישיים בחברותא אינטימית.
מזורסקי, שב-1980 אף יצר רימייק דובר אנגלית ל"ז'יל וג'ים" בשם "ווילי ופיל", ניסה לבחון באמצעות האופק הפוליאמורי את בעיות חיי היומיום של התא הזוגי המסורתי. קולנוענים אחרים - קצת פחות מתוחכמים - העדיפו פשוט להסיר את כל הרסנים, והבגדים, ולהפיק קומדיות מין שובבות וחושפניות. "חתונה קבוצתית" של סטפני רוטמן מ-1972 הייתה כזאת. שש הדמויות הראשיות בה - שלוש נשים, שלושה גברים - מוצאים עצמם מתאהבים זה בזה, ובניסיון להתקדם לקשר הבא בלי לוותר על הקודם, הם פשוט מחליטים להתכנס יחדיו לחיים משותפים במיטה ומחוץ לה. קומדיות מיניות נוספות שניצלו את הפוטנציאל ההולל של היחסים הפתוחים לצורך הומור שובב בטעם טוב הם "חילופי עונות" (1980) עם אנתוני הופקינס, שירלי מקליין ובו דרק, "אוהבים קיציים" (1980) עם פיטר גלאגר ודריל האנה, וגם "מיקי + מוד" (1984) עם דדלי מור ואיימי אירווינג.
"חילופי עונות"
ייתכן שדווקא הטון הקומי שקיבלו היחסים הפוליאמוריים והפתוחים על המסך עזר לנרמל אותם בחיים הפרטיים של יותר ויותר אנשים בסוף המאה ה-20. ואז הגיעו דרמות תקופתיות על הנושא. "הנרי וג'ון" מ-1990 של פיליפ קאופמן שחזר את יחסיהם של הסופר האמריקני השנוי במחלוקת הנרי מילר (פרד וורד) ובת זוגו הרשמית ג'ון (אומה תורמן), אולם הרחיב והעמיק את ההתפתחויות עם הצטרפותה של הסופרת הצרפתייה אנאיס נין (מריה דה-מדיירוס) לתא הזוגי שהתערבל בתשוקות בלתי מרוסנות. חמש שנים לאחר מכן, סיפור אהבתם האינטימי של הציירת הבריטית דורה קרינגטון (אמה תומפסון), הסופר לייטון סטראצ'י (וינסנט פרייס) ומאהביו המזדמנים תואר בפרוטרוט ב"קרינגטון" של כריסטופר המפטון.
"הנרי וג'ון"
ב-2017 עמדה דמותו של הסופר והממציא וויליאם מולטון מרסטון, מי שהגה את דמותה של גיבורת העל וונדר-וומן, במרכז הדרמה ההיסטורית "פרופ' מרסטון ונשות החיל". לא, גל גדות לא הגיחה לפתע עם חרב ולאסו האמת בסרטה של אנג'לה רובינסון, גם לא לינדה קרטר. למרסטון (בגילומו של לוק אוואנס) הייתה לא רק וונדר-וומן אחת, אלא שתיים. אשתו ושותפתו ליצירה אליזבת (רבקה הול) הייתה הקרובה לו ביותר, ובהמשך השניים קלטו למעונם את הסטודנטית אוליב ביירן (שרה גדו), שהפכה למושא אהבה לשניהם, ביחד ולחוד. דרך הסרט נבחנה מערכת היחסים הלא שגרתית בין השלושה - שלפעמים כללה לא רק קשרים רגשיים, אלא גם פלונטרים פיזיים של ממש עם מסכות וחבלים.
"פרופ' מרסטון ונשות החיל"
ככל שסוגים נוספים של מערכות יחסים הפכו מקובלים יותר, כך גם השתנה היחס אליהם בקולנוע. היצירה הקולנועית לא הסתפקה רק בתופעה עצמה כדי למשוך תשומת לב, והוסיפה תוכן פרובוקטיבי אחר: מיני, מושחת ולעיתים אפילו אלים. הקולנוען הקווירי גרג אראקי הקדים את זמנו ב-The Doom Generation מ-1995, שבו רוז מקגאוון, ג'יימס דובאל וג'ונתן שייץ' מגלמים נערי שוליים מופרעים שמסתדרים בשלשות כשהם חותרים לסקס, סמים, רוקנרול וגם לא מעט פשע.
ג'ון קמרון מיטשל, שנודע גם הוא בקהילת הקולנוענים הגאים, לא הסתפק בשלישיות או רביעיות. בדרמה הקומית החצופה שלו "שורטבאס" מ-2006, כולם יוצאים להרפתקאות עם כולם, ונכנסים למיטה עם כולם. לכאורה אין פה אפליה, ההתנסות היא ללא הבדלי דת, צבע ומין, אבל מן הסתם גם ברקמה האנושית האחת הזאת יש מורכבויות, ומיטשל עומד עליהן ברגישות שהקנתה לסרטו לא רק מעמד של יצירה שנויה במחלוקת, אלא גם כזו בעלת ערך דרמטי עמוק.
"שורטבאס"
כיום, כשפוליאמוריה ויחסים פתוחים הם כמעט עניין של מה בכך, הממד של ההשחתה המוסרית כבר כמעט שנעלם. האנושות הלכה כברת דרך ביחס למקור הביולוגי שלה, וגם זה הדתי. ואם בני הזוג וויל וג'יידה סמית' עוד מכחישים זוגיות פתוחה, הדור הצעיר כבר מתנהל אחרת: הבת שלהם, ווילו סמית', דיברה בגלוי על היותה פוליאמורית. "אני חושבת שהעיקרון הבסיסי היא החירות ליצור מערכת יחסים שעובדת עבורך, ולא פשוט להיכנס לזוגיות מונוגמית רק בגלל שזה מה שכולם מסביבך אומרים שזה הדבר הנכון לעשות", אמרה בריאיון ל-Red Table Talk.
וכשלווילו ולבני דורה אין בעיה להגשים את הפנטזיה של היחסים הפתוחים, כך גם הסרטים עליהם - מתלבטים, מהורהרים או שטותניקיים. דרמות וקומדיות עצמאיות רבות מופקות מתוך חקירה שטחית או מעמיקה של ריבוי פרטנרים. כך למשל "מארק, מרי ואנשים אחרים" של האנה מארקס מהשנה שעברה, שמספר את סיפור אהבתם העזה של שני צעירים היפסטרים מוצלחים (בן רונפלד והיילי לואו). הם מתקרבים אבל בלי להתחייב, מתחייבים אבל מתקרבים לאחרים. ובסוף נפרדים, ומתחרטים, וחוזרים ומתאחדים מחדש ומתחרטים שוב.
אל מול הקולנוע, דווקא במרחבים הטלוויזיוניים העיסוק ביחסים פוליאמוריים היה מוגבל יחסית. אפשר להבין למה. הרשתות האמריקניות פנו לכל המשפחה היישר דרך סלון הבית, כך ששידור תכנים שמערערים את מושג המשפחה השמרני עמד בסתירה גמורה לאני מאמין של תאגידי הבידור. הסדרה "שלושה בדירה אחת" שעלתה בסוף שנות ה-70 נישאה על רוח המתירנות המינית של התקופה כפי שזו באה לידי ביטוי גם בקולנוע, אבל טיב היחסים של השלושה לא דובר בבירור, והצופים נדרשו להשלים פערים באמצעות הדמיון.
ארבעה עשורים לאחר מכן, ב-2016, באה לעולם הסדרה הקומית הקנדית You Me Her, שנחשבת על פי רבים לסדרה הפוליאמורית הראשונה, ובה שורטט בפרוטרוט משולש שווה צלעות שהתחיל בסטוץ של זוג נשוי ומשועמם עם נערת ליווי, והתפתח לסיפור אהבה של ממש. במקביל עלתה בנטפליקס הסדרה Easy שיצר הקולנוען ג'ו סוונברג, העוסקת במערכות יחסים בעידן החדש ובין השאר גם בתופעת הפוליאמוריה כחלק מהן.
כמו המסך הגדול, גם זה הקטן התאים עצמו לפתיחות הגדולה והולכת כלפי א-מונוגמיה, והנושא הפך למדובר יותר ויותר. הסדרה "טריגונומטרי" של ה-BBC הוקרנה בבכורה בשלל פסטיבלים לקולנוע לפני שנכנסה לביתם של קהלים לא קטנים. ג'ואי סולוויי חקרה את מושג המשפחה אל מול פלואידיות מינית בסדרה "טרנספרנט", והקדישה את "איי לאב דיק" לבחינה של נישואי בני זוג מהעידן הישן בתוך חוויה מאתגרת ומפתה של העידן החדש, והאהבה המידבקת שהוא מביא איתו.
לעיתים הזליגה מהמונוגמיה משתלבת בסדרות שונות לא כקו עלילתי צהוב ויצרי שעומד במרכז, אלא כעוד היבט, אפילו שולי, שמאפיין את הדמויות או מוסיף קצת צבע לסיפור הבסיסי. למשל הקשר בין קווין, ורוניקה וסבטלנה ב"חסרי בושה" או משחק הכיסאות הפרטי של פרנק וקלייר אנדרווד עם כותב הנאומים טום ייטס והמאבטח אדוארד מיצ'ם ב"בית הקלפים", שעוסקת לפני הכול במשחקי הכס הפוליטיים של הזוג.
לרוב, פוליאמוריה ופתיחת יחסים עדיין מנוצלות על ידי התסריטאים כדי לטעון תכנים דרמטיים ורומנטיים בהומור שובב. דווקא חקירה מעמיקה ורגישה של התופעה, ושל הדרך שבה היא מאתגרת את מערכות היחסים האקסקלוסיביות המקובלות, כמעט נעדרת מהשיח. חגי לוי ניסה לגעת בניואנסים הזוגיים באופן רציני בעיבוד שלו ל"תמונות מחיי נישואין" של אינגמר ברגמן, ובעזרת ג'סיקה צ'סטיין ואוסקר אייזק ביטא את ההתלבטויות וההתחבטויות של האוהבים, שאולי כבר לא כל כך, או לפחות לא רק, ומנסים להמציא עצמם מחדש ביחד ולחוד.
הדברים הללו צצים כנראה בכל מערכת יחסים, אבל בניגוד לזוגיות השמרנית, במערכות יחסים שאינן מונוגמיות יש קצת יותר מקום ליצרים לוהטים ולתשוקות אנוכיות, וגם להתנסות שהולכת נגד המסורת האנושית. כמה צעדים אחורה לכיוון עולם הטבע, אולי רגרסיה אבולוציונית, אבל לפחות בהסכמה.
