האם אפשר להתאהב שוב, אחרי שאהוב ליבך מת בדמי ימיו ובשיא האהבה שלכם? עדי טל ויפתח כהן הכירו שנתיים וחצי אחרי שהאבל והשכול נכנסו לחייה של עדי. היא שכלה את בן זוגה, סרן טל ברדוגו, בספטמבר 2004 כשהיה בת 21 בלבד.
"הכרנו כשהייתי בת 18 והוא היה מ"כ בגבעתי, בן 20. נפגשנו במסיבה, יצאנו לרקוד בקיבוץ צרעה והפכנו לזוג", היא נזכרת. "טל כבר היה בצבא ולא הרבה אחרי כן גם אני התגייסתי. היינו נפגשים בסופי שבוע וברגילות, ובמשך שנתיים וחצי היינו מאוד-מאוד צמודים. יצאנו הרבה לרקוד ובילינו עם החברים והמשפחה. זאת הייתה אהבה מאוד רצינית, תכננו את החיים שלנו קדימה".
התוכניות נקטעו כשסרן טל ברדוגו נהרג בעקבות חדירת מחבלים למוצב מורג שברצועת עזה. "מחבלים חדרו לתוך המוצב וירו לו לתוך החדר בשש בבוקר. הוא נהרג על המקום", אומרת עדי. שנתיים וחצי אחרי האובדן, הלב שלה נפתח מחדש.
יפתח: "שנינו למדנו באוניברסיטת בן גוריון. כששמתי עין על עדי, חברה משותפת רמזה לי שיש את הסיפור הזה של האבל ברקע, אבל זה לא הרתיע אותי. מתחילת הקשר ועד היום למעשה, אנחנו מדברים על האבל באופן פתוח. הוא חלק מהחיים שלנו ואנחנו מכבדים את זה, נותנים לזה מקום".
מה זה אומר?
"זה אומר שלעדי יש את הרגעים הפרטיים שלה עם האבל, וגם את האירועים הרשמיים – האזכרה ויום הזיכרון. אישית, תמיד הרגשתי שאם לא ניתן לזה מקום בקשר שלנו, האבל יחייה מתחת לפני השטח ואפילו יצוץ במקומות שאנחנו פחות מוכנים להם".
"האהבה לטל תמיד תתקיים אצלי. האהבה החדשה לא באה על חשבונו, אלא בנוסף"
היום עדי ויפתח מגדלים יחד שני ילדים, את תמר בת ה-11 ואת נועם בן ה-7. "עברתי ואני עדיין עוברת כל מיני שלבים בתוך האבל, וכשהכרתי את יפתח הלב שלי סוף-סוף מוכן לעוד אהבה. האהבה לטל תמיד תתקיים אצלי, אבל משהו בה השתנה, ועם הזמן הבנתי שהוא איננו ושזאת מגירה בלב שלי, אבל שהיא כבר לא חיה, אין לה התחדשות וקיימות. זאת צלקת שתמיד תתקיים. לדעתי, ברגע שהאבל הזה מדובר, וככה אני ויפתח חיים מהרגע הראשון שלנו ביחד, האהבה החדשה לא באה על חשבונו, אלא בנוסף".
"אני בטוח שהרבה גברים לא היו מצליחים להתמודד עם זה, או שהם היו מרגישים שהם חיים בצל של מישהו, אבל אני אף פעם לא הרגשתי ככה"
איך אתם מתייחסים לאבל בתוך הזוגיות והמשפחה שלכם?
יפתח: "כבר עם תחילת הקשר היה לי חשוב לבוא עם עדי לאזכרות ולימי הזיכרון. פעם בשנה יש טיול לזכרו של טל, שעד לפני הקורונה היינו מגיעים אליו כל המשפחה עם הילדים. בחוויה שלי, השכול הוא גם פרטי של עדי וגם כללי של כל המדינה, כי גם אנשים שלא חוו את השכול באופן אישי מתחברים אליו. זה איזשהו אקלים שאנחנו חיים בתוכו והוא לא מפריע לזוגיות שלנו, מוריד ממנה או שם אותה במקום השני. למרות זאת, אני בטוח שהרבה גברים לא היו מצליחים להתמודד עם זה, או שהם היו מרגישים שהם חיים בצל של מישהו, אבל אני אף פעם לא הרגשתי ככה".
עדי: "יפתח מכיר את ההורים של טל והם מכירים אותו. הם באו לבית החולים אחרי שילדנו את שני הילדים והיו בחתונה שלנו. הם החליטו שהם חלק מהחיים שלנו ואנחנו החלטנו להיות חלק מהחיים שלהם. אנחנו ממשיכים להיות סוג של משפחה. הם באמת אנשים מדהימים. מיוחדים מאוד".
איך הילדים מגיבים לזה?
יפתח: "הבת שלנו מאוד רגישה, היא קולטת דברים מהר. היא גדלה לתוך הנוכחות של טל בחיים שלנו, תמיד ראתה תמונות שלו, פגשה את ההורים שלו, ראתה את עדי בימי הזיכרון מתראיינת, ולאט-לאט עלו שאלות. היא תמיד קיבלה מאיתנו תשובות מאוד אמיתיות וכנות".
עדי: "בכל פעם היא שואלת שאלות חדשות. משהו בהתפתחות שלה משנה את השאלות. לאחרונה היא שאלה, 'אמא, את עדיין אוהבת אותו?' או 'אמא, מה יקרה אם הוא יחזור?', 'מה היה קורה אם הוא לא היה נהרג? האם הייתי נולדת?'".
מה עונים על שאלות כאלו?
יפתח: "אני חושב שאמרנו שהיא הייתה נולדת אבל אולי בצורה אחרת".
"לאחרונה היא שאלה, 'אמא, את עדיין אוהבת אותו?', 'אמא, מה יקרה אם הוא יחזור?', 'מה היה קורה אם הוא לא היה נהרג?'"
עדי: "אנחנו אומרים את האמת - שטל לא יחזור ושאני תמיד אוהב אותו. כל מי שיש לו ילדים יודע את זה - כשנולד הילד הראשון אז מרגישים שהלב מתפוצץ מרוב אהבה לילד, ואז כשנכנסים להיריון השני לא מבינים איך אפשר בכלל לאהוב עוד ילד, איך יהיה לנו מקום בלב לעוד אהבה, ואז מגלים שיש מקום. כאילו שנולד לנו עוד לב קטן עם הילד החדש. ככה אני מרגישה לגבי טל ויפתח. אלו שני מקומות שונים בלב שלי, ואף מקום לא בא האחד על חשבון השני.
"אני נורא שמחה שהיו לי ושיש לי שתי אהבות ענקיות בחיים. חשבתי שאפשר לאהוב רק פעם אחת. בהתחלה באמת לא ידעתי אם אני אצליח לאהוב שוב, ואני חושבת שהזוגיות שלי ושל יפתח היא ההוכחה שזה אפשרי. מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו באמת אוהבים ושזאת לא פשרה או שום דבר כזה. תמיד אנחנו צוחקות בינינו, החברות השכולות, שהשכול הוא מסננת טובה לגברים עם ביטחון עצמי ויכולות הכלה גבוהות. שהזוגיות שמגיעה אחריו היא מדהימה ושאנחנו מוצאות את בני הזוג הכי טובים".
יפתח: "חשוב לי להגיד שאם יש גברים שפוגשים אי שם אישה צעירה, נחמדה ויפה, ופתאום מגלים שיש סיפור על שכול ברקע ונרתעים, אז חשוב לי להגיד להם שלא יבואו עם דעות קדומות ושכן ייתנו צ'אנס. לפעמים קורים דברים טובים".
"כבר בשבעה אנשים בלי בושה אמרו לי, 'את צעירה, את תמצאי מישהו, את עוד תתחתני, יהיה בסדר'. כאילו שאם אני אמצא חבר, אז זה יחזיר לי את טל"
עדי מספרת שלפני 17 שנה לא הייתה הכרה ראויה בחברות שכולות והיא לא נחשבה לחלק ממשפחת השכול. "אנשים בסביבתי ניסו לנחם אותי. הם אמרו, 'לא הייתם נשואים, את עוד צעירה, אין לכם ילדים', וקיוו שתוך כמה שבועות אני אתאושש. היה להם קשה להבין.
"כשמישהי נשואה, גם אם היא צעירה, כולם מבינים שיש שנת אבל ראשונה ושלוקח זמן להתאושש. במקרה שלי, כבר בשבעה אנשים בלי בושה אמרו לי, 'את צעירה, את תמצאי מישהו, את עוד תתחתני, יהיה בסדר', כאילו שאם אני אמצא חבר, אז זה יחזיר לי את טל. לעומת זאת, אף אחד לא חושב שאם אלמנה מתחתנת או מוצאת זוגיות, היא כבר לא אלמנה".
"לפני 17 שנה לא הייתה מודעות למושג הזה 'חברה שכולה'", אומרת עדי. "הממסד לא התייחס אליי בכלל והצבא לא חשב להודיע לי כשזה קרה. ההורים של טל גילו כי הגיעו אליהם מהצבא, אבל לי לא הודיעו. ההורים שלו רצו להודיע לי, אבל הייתי בבסיס והם לא ידעו איך להשיג אותי, אז הם ביקשו מקצין המודיעין שיודיע לי או שלפחות יגיד למפקדות שלי, אבל הצבא סירב. הם אמרו שהם לא יכולים להודיע לי באופן רשמי כי אני לא קרבה ראשונה. בסופו של דבר, גיליתי את זה דרך חברים בטלפון בדרך לא דרך, והתמוטטתי. זאת הייתה סיטואציה מאוד-מאוד קשה.
"למזלי, ההורים של טל הזמינו אותי לכל האירועים והטקסים כי הם הבינו שהיינו בני זוג לכל דבר, ושאיבדתי את הבן אדם הכי קרוב לי בעולם. הרגשתי שאין לי למי לבכות על זה ושאין לי מושג איך להמשיך עם החיים שלי, אם בכלל. הייתי בדיכאון".
מה עזר לך לצאת מהמקום הזה?
"עמותת 'הותיר אחריו חברה' פנתה אליי. לקח להם זמן לאתר אותי. היום הצבא כבר מודיע ישירות לעמותה, קצינות הנפגעים יוצרות קשר ומודיעות שיש חברה בתמונה. אצלי זה לא היה ככה, ולקח זמן עד שבסוף צירפו אותי לקבוצת תמיכה. ממקום של בדידות ודיכאון שלא ידעתי איך לצאת ממנו ואיך להמשיך בחיים, הצטרפתי לקבוצה של עשר בנות שחוו את אותו אבל כמוני. זה הפך את האבל להרבה יותר נסבל.
"לאט-לאט התחלתי לראות ניצוצות של אושר ושמחה בחזרה בחיים שלי. עד היום, העמותה והחברות השכולות הן הקהילה שלי והן חלק ממי שאני. זה עוזר לי להגדיר את עצמי ואת מה שקרה לי. אנחנו תומכות זו בזו כל הזמן, גם לא כחלק מקבוצת התמיכה. אנחנו חברות נפש ויש קשר חזק בינינו שחשוב לנו לשמר אותו".
"חשוב שתהיה הבנה שאלה נשים שכל עולמן חרב עליהן ושצריך לעזור להן. אי אפשר להתעלם מאיתנו כי לא היינו נשואות. יש לנו מחקרים שמוכיחים שחברות הן ממש כמו אלמנות ללא ילדים"
אז היום חברות שכולות כן זוכות להכרה?
"כן, ויש היום גם יותר חברות שכולות ופחות אלמנות. גם כי יש יותר חיילים צעירים שנהרגים היום, וגם כי גיל הנישואים עלה. אני מתנדבת בעמותה ואנחנו עושות עבודה רצינית על מנת לייצר מודעות למושג הזה של 'חברה שכולה', ולהנכיח את החברות כחלק ממשפחת השכול. אנחנו רואות היום שינוי פרקטי גם בתוך הצבא, ועבדנו על זה קשה מול משרד הביטחון והצבא. התעקשנו על כך שחברות שכולות יקבלו חופש מהצבא ביום הזיכרון ורגילה בשבעה. אני, לצורך העניין, לא הייתי זכאית להיות בשבעה.
"אז כן, דברים בהחלט השתנו, אבל יש עדיין תהליך ארוך לפנינו. לצערי, חברות של צעירים שנהרגים בפיגועים ובפעולות איבה עדיין לא נחשבות לחברות של חללי צה"ל, ועדיין אין לנו אפשרות לתת להן מענה. היום החברות השכולות מקבלות מאיתנו טיפולים פרטניים וגם קבוצות תמיכה. אנחנו עושות הכול בהתנדבות מלאה, וזה גם משהו שהייתי רוצה שישתנה, שיהיה לנו תקציב לשלם לנשים שעושות את העבודה החשובה הזאת.
"אנחנו שואפות לכך שהחברה הישראלית תראה אותנו, שתהיה הבנה שאלה נשים שכל עולמן חרב עליהן ושצריך לעזור להן לצאת מבור עמוק וחשוך שנפער תחתן. אי אפשר להתעלם מאיתנו כי לא היינו נשואות. יש לנו מחקרים שמוכיחים שחברות הן ממש כמו אלמנות ללא ילדים, זה ממש אותו האבל, ואנחנו מבקשות לתת לזה את ההכרה הציבורית הראויה".
"כל אחד מגיע לזוגיות עם המטענים שלו, ולי יש מטען כבד"
עדי אלון ועידן שיינברג הכירו לפני 18 שנה, שנה וחצי בלבד אחרי ששלומי, מי שהיה אז בן הזוג של עדי, נהרג. "אני ושלומי הכרנו בצבא. הייתי בת 19 והוא היה בן 23. היינו שלוש וחצי שנים ביחד. הוא נהרג ב-2002 בקלקיליה, בעקבות היתקלות עם מחבלים. קיבלתי הודעה רק 12 שעות אחרי שזה קרה, למחרת בשש וחצי בבוקר. השמועות מסביבי כבר התחילו להתפשט, אבל את ההודעה הרשמית קיבלתי רק מאחותו הקטנה בטלפון. מבחינת הצבא לא הייתי קיימת. לא הייתי רלוונטית".
"ארבעה חודשים אחרי שהוא נהרג ברחתי לחו"ל והייתי שם כשמונה חודשים. לא קיבלתי טיפול ולא התחלתי אפילו לגעת בפצע הזה. כשחזרתי, התחלתי לעבוד בחברת האבטחה שעידן ניהל - ככה גם התחברנו, וללכת לקבוצת התמיכה של עמותת 'הותיר אחריו חברה', שאותה אני מנהלת היום. היה בי רצון להתחיל להתמודד עם השכול, וקצת אחר כך אני ועידן התחלנו לצאת באופן רשמי. הוא היה מסיע אותי לעמותה מדי שישי בבוקר".
"הייתי צריך להבין איך אני מכיל ומתמודד עם זה. היו הרבה פרצי בכי והרגשתי לפעמים כמו פסיכולוג שמרגיע. היה לי ברור שזה אובדן שאני לא יכול להבין אותו"
באיזה אופן האבל נוכח בתוך הזוגיות והמשפחה שלכם?
עדי: "מבחינתי, הוא תמיד נוכח, הוא חלק ממני. אני חייבת להודות שאף פעם לא ראיתי את זה כמכשול או כבעיה. כל אחד בא עם החבילה שלו ועם המסע שלו לתוך הקשר הזוגי, כך שזה תמיד היה על השולחן אצלנו בבית. אנחנו בקשר עם המשפחה של שלומי ובימי הזיכרון ובאזכרות עידן תמיד מאפשר לי את המקום שלי, כדי שאוכל לקחת צעד אחורה מהבית ומהילדים ולהיות בתוך זה".
עידן: "כבר על תחילת הקשר עלה הנושא של האבל של עדי. עם השנים, תמיד דאגתי לשמור לה את הפינה הזאת ולא לחפור ולהעמיק בפצע הזה. לתת לה את הזמן שלה".
עדי: "בין שלומי לעידן יצאתי עם עוד גברים, אבל היה לי ברור שהם לא נכונים בשבילי. זה צריך להיות מישהו מאוד ספציפי ומיוחד כדי שהוא יוכל לקבל את הדבר הזה, כי גם אם אני לא נותנת לזה לקחת חלק בזוגיות שלנו, זה עדיין חלק מהאישיות שלי שמתבטאת בכל דבר, אפילו בחרדות לגבי הילדים. אני רואה את זה גם אצל חברות שכולות אחרות - את העוצמה של החרדות, את המחשבות ואת ההשלכות של האובדן. כל אחד מגיע לזוגיות עם המטענים שלו ולי יש מטען כבד. מזלי שעידן מדהים בקטע הזה. הוא מאוד נותן לי את המקום שלי ולא יכולתי לבקש יותר".
עידן: "כשרק הכרנו הייתי צריך להתרגל ולהבין איך אני מכיל ומתמודד עם זה. היו הרבה פרצי בכי והרגשתי לפעמים גם כמו פסיכולוג שמרגיע. היה לי ברור שזה אובדן שאני לא יכול להבין אותו. אני רק יכול לתמוך מהצד, לתת חיבוק ונשיקה ולנסות להיות שם בשבילה כמה שאני יכול. למזלי, העמותה עושה דברים מדהימים ועם השנים אני רואה איך הם מרימים את הבנות מהקרשים. היום עדי גם נמצאת במצב שהיא יכולה להחזיר קצת ממה שהיא קיבלה מהעמותה".
איך הילדים מתייחסים לזה?
עדי: "יש לנו שני ילדים - בת 9 ובן 13. על דלת הכניסה שלנו מבפנים, בין שלל המגנטים ותמונות של המשפחה, יש גם כמה מגנטים של שלומי. כשהם שאלו אותי מי זה, תמיד אמרתי, 'זה חבר של אמא', וזה מסר פשוט לילד, זה משהו שקל להבין.
"לפני שנתיים, בשיא הקורונה, הייתי בבית ביום הזיכרון. בדרך כלל, ביום הזיכרון ובימים שלפני אני בכלל לא בבית, ובאותה שנה דיברתי שעתיים בטלפון עם אמא של שלומי ועוד איזה שעה עם אחותו התאומה. הבן שלי כבר היה אז בן 10 והוא הבין, פתאום נפל לו האסימון.
"הוא אמר לי, 'אמא הוא היה חבר שלך כמו שאבא חבר שלך'. משם כבר נפתחה שיחה והסברתי לו מה קרה. יומיים אחר כך המורה שלו התקשרה אליי ושיתפה אותי שהוא סיפר לכולם בכיתה שאמא שלו חברה שכולה. סיפרתי לו את זה כמובן בתיווך מותאם לגיל שלו, אבל זאת המציאות הישראלית ואני לא מאמינה בלהסתיר. אני 18 שנה מתנדבת בעמותה, ובשנתיים האחרונה זאת גם העבודה היומיומית שלי. לכן זה חי בבית וגם הילדים קולטים את זה".
עידן: "רוב האנשים שומעים על אירועים כאלו רק מהחדשות, על חייל שנהרג בפעילות או באיזושהי תאונה, אבל אצלנו זה כבר הפך להיות אישי. הדבר הראשון שאני מבין כשאני שומע על אירוע כזה הוא שיש כאן טראומה פסיכית של חברה, אישה או אפילו ילדים. זה מקבל משמעות אחרת לגמרי כשאתה נמצא בתוך זה, ולצערנו הרב יש המון מקרים, גם הרבה שלא מפורסמים. זה נוכח בבית, אבל מצאנו את הדרך שלנו לתקשר את זה".
עדי: "יש הרבה מקרים אחרים שלא מתפרסמים – תאונות דרכים והתאבדויות. בכל שנה מצטרפות לפחות 12 חברות שכולות למעגל השכול".
