אומרים שזוגיות טובה נמדדת לא בזמנים הטובים שלה אלא דווקא בזמנים המאתגרים, ובחיים כמו בחיים, בלי עין הרע יש המון רגעים שכאלה. לפעמים, אלו משברים פנימיים בתוך הזוגיות עצמה, לעתים אלו משברים חיצונים והרבה פעמים זה שילוב של משבר חיצוני שהופך לפנימי.
בשנה האחרונה אני נתקלת בקליניקה בזוגות שעוברים קשיים בלתי נתפסים. אין ספק שמערכות היחסים שלנו, כמונו, עוברות מהלומה קשה מנשוא. אני נפגשת עם זרמים חדשים בתוך ההגדרה הזאת - "זוגיות ישראלית". זוגות שטכנית לא רואים האחד את השנייה חודשים, בגלל שאחד מבני הזוג במילואים או בתפקיד שדורש ממנו נוכחות מלאה כל הזמן;
זוגות שאחד מבני הזוג איבד מישהו קרוב או דואג למישהו קרוב, זוגות שצד אחד חרד נון-סטופ לשלומו של הצד השני, זוגות שמנסים לאחות את השברים ולחיות עם הלם קרב, וזוגות שנעקרו מביתם והפכו לנוודים חסרי בית. אני שמה לב שהמצבים האלה, על אף שהם מגוונים, עשויים לגרום לשתי תנועות עיקריות במערכת הזוגית - התקרבות או היפרדות.
אלו שמתקרבים: להתאהב מחדש מתוך הודיה על מה שיש
עם כמה שאיום סטייל "סוף העולם הגיע" אינו נעים וחיובי, האפקט שהוא עושה בהרבה זוגות הוא דווקא התקרבות. אין כמו אויב משותף כדי שנחזיק האחד לשנייה את היד חזק ונתחבק בממ"ד ביחד. במצבי משבר כאלה, זוגות מצליחים לשים את חילוקי הדעות, הריבים והבעיות בצד, ולהסתכל על בני זוגם בעין אחרת. פתאום דברים מקבלים פרופורציה וזה שהוא חוזר הביתה מאוחר מהעבודה, כבר לא נראה לי כזה נורא ביחס לבעלה של חברה שלי שלא חזר כבר חצי שנה מהמילואים.
מצבי סטרס גורמים לנו קודם כל לרצות להיאחז במה שיש לנו, להתכנס, להתמקד במה שחשוב. לא סתם אנשים רבים נכנסים להיריון בזמני מלחמה. הצורך האנושי בקרבה ובנחמה הוא שאחראי על הבייבי-בום הידוע, וזה לגמרי טבעי. לעתים הבעיות שהיו בזוגיות עולות שוב ביתר שאת כשהמצב הלאומי באמת נרגע, ולעתים הן פשוט מתאדות להן ונעשות פחות קריטיות בתוך הזוגיות, כי אנחנו משנים פרספקטיבה וצורת הסתכלות על החיים. יש שאפילו מתאהבים מחדש בבני זוגם, מתוך הודייה עמוקה על מה שיש בחייהם.
אלו שמתרחקים: הבית השתנה והאסטרטגיה שפעם עבדה, כבר לא עובדת
יש את הזרם השני, אותם זוגות שמתרחקים האחד מהשנייה ושהמלחמה עלולה לעודד אותם לפרק את הקשר. אנשים חוזרים הביתה אחרי שראו, עשו וחוו אי אלו דברים, גם אם הם לא שירתו בחזית באופן ישיר, וגם אם הם לא קבלו את הטייטל של "הלום קרב". כולנו עברנו דברים בשנה האחרונה. כולנו. וכשאחד מבני הזוג לא נמצא בבית הרבה זמן, הוא לא חוזר לאותו בית שהוא עזב. הוא בעצמו השתנה, הבית השתנה ובת זוגו השתנתה. יש שחקנים חדשים במגרש הזוגיות, והאסטרטגיה שעבדה פעם, אינה עובדת כעת.
בקליניקה אני שומעת הרבה על בדידות של כל אחד מהצדדים. הצד שלא היה בבית חוזר הביתה ומרגיש שאף אחד לא יכול להבין אותו, שדורשים ממנו דברים שכעת הוא לא יכול לספק. משהו בו השתנה והוא צריך דברים מסוימים כמו זמן, סבלנות, שקט או רכות מבת או מבן הזוג שלו. לעומת זאת, הצד שהיה בבית מבקש את הפרטנר/ית שהיו לו בחזרה, ומרגיש שלא רואים את המאמץ הגדול שהשקיע כשנשאר לבד, והחזיק הכול על כתפיו. זאת לא תחרות של מי יותר מסכן ולמי יותר קשה, כי במצב הנוכחי שני הצדדים מתוסכלים ובודדים. אנשים ממש אומרים לי, "יום אחד היינו קרובים ולפתע כל אחד מאיתנו נמצא במסע אחר לגמרי".
אחד הדברים שהכי תורמים לפער הזה בין בני הזוג, הוא חוסר היכולת להיות אותנטיים לגבי כל מה שאנחנו מרגישים בסיטואציה. בהכללה גסה, נשים חוות הרבה כעס על הנטישה של בני זוגם, וגברים חווים הרבה עצב, ולאף אחד מהצדדים אין לגיטמציה מלאה להודות בכך. אנחנו נאלצים להדחיק את הרגשות שלנו ולשים אותם בצד. הגבר לא יכול להתפרק כי הוא צריך להחזיק את עצמו, כי אולי עוד רגע הוא יידרש לתפקד ולהגן על ביתו או מולדתו. אסור לו עכשיו לחוש את הכאב הזה שהוא חש, את גודל האחריות, את העצב והכאב על מה שקורה סביבנו.
והאישה? אישה ישראלית אל לה לכעוס. אסור לנו כנשים לכעוס על המדינה שגוזלת את בני זוגנו מאיתנו, אסור לנו לכעוס על בני זוגנו שבוחרים במדינה שוב ושוב על פנינו. חונכנו שהמדינה שלנו תמיד תבוא על חשבון הזוגיות שלנו וגם על חשבון המשפחה והבית שלנו. אחרת מי יגן עלינו? בינתיים לכעס שלנו אין לגיטימציה, וזאת בעיה. כי הכאב של בן זוגך והכעס שלך בסופו של דבר מוצאים את דרכם אל תוך הזוגיות שלכם.
באשר למפונים, חלקם מוצאים נחמה בזוגיות וזה מה שמחזיק אותם בתוך הטלטלה הזו וחלקם לא יכולים בכלל להרשות לעצמם להתפרק כי הכול מסביבם מפורק, וכל מה שיש להם זה את מי ומה שלידם. כשהצרכים הבסיסים בפירמידה אינם מסופקים, לחשוב על בעיות בזוגיות זה "צרות של עשירים". האם יש בכלל תקווה לזוגיות שלנו בזמנים כאלה? ואם כן, מה אפשר לעשות בשביל להקל על עצמנו בתקופה הזאת? בשאלות אלה אני עוסקת והוגה רוב הזמן. מצאתי שיש כמה דברים שבכל זאת ניתן לתרגל.
1. קבלה של הקיים
רצינו להאמין שאנחנו במשבר זמני. הנה, עוד מעט הכול מסתדר ואנחנו יכולים לחזל"ש ולחזור לבעיות "הקטנות" שלנו בזוגיות. הנה כולם חוזרים הביתה בשלום, מצמצמים נזקים, מלקקים את הפצעים ונושמים רגע לרווחה. אבל הזמני הפך לקבוע ובינתיים אין לנו אלא לנסות לקבל את המצב הבלתי מתקבל על הדעת הזה. אנחנו כמעט שנה מנסים לנהל מערכות יחסים בתוך שדה מתח אינסופי, עצב וכאב, כאומה, כעם, כמשפחה וכזוג. הזדקנו במאה שנה תוך שנה אחת.
ואולי ההבנה שזאת המציאות החדשה של חיינו, גרועה ככל שניתן, מקלה במעט על הציפייה והאשליה שדברים עשויים להשתנות. אולי מוטב כי רגע נבין שאלו החיים שלנו פה כרגע, ושאנחנו צריכים להתארגן מחדש בהתאם ולהפסיק לנסות ולשחזר את מה שהיה, או לפנטז על מה שיהיה. להתמקד בהווה ובמה שקורה כאן ועכשיו. אם עד עכשיו זוגיות הייתה אתגר- אז עכשיו ניתן לומר שעלינו שלב, והזוגיות שלנו דורשת יותר טיפוח והזנה. נצטרך בסבלנות להתוות את הדרך החדשה שלנו ולגלות מה זאת הזוגיות הזאת שלנו בזמני המשבר.
ליגד גרניתצילום: חיים קמחי2. תן לי דקה להתרגל אלייך שוב
נדרשת פה סבלנות האחד כלפי השנייה, וכבוד בסיסי לכך שכל אחד מהצדדים נמצא בסוג של מסע בפני עצמו, ללא קשר לבן/בת הזוג. ייתכן שאחד מאיתנו פנה לקבלת עזרה או אפילו אנחנו כזוג נעזרים באיש מקצוע (מומלץ וכדאי לכם לבדוק זכאות, כי יש החזר מהמדינה בימים אלה). אנחנו מתחילים תהליך שיקומי פרטי או זוגי וזה לוקח זמן. את המרחק שנוצר פה ביום אחד, ייקחו ימים ועבודה עד שהוא יצטמצם.
3. סבלנות ותקשורת
אולי לא נוכל להבין מה כל אחד מאיתנו מרגיש או עובר, אבל אנחנו יכולים לנסות לשתף ולהיות כנים ואותנטיים לגבי איך זה גורם לנו להרגיש. אפשר להתחיל לייצר שיח חדש, כזה שמאפשר מקום לרגשות שאינם מקבלים לגיטימציה בחוץ. כך, לדוגמה, מותך לך לומר, "אני מרגישה נטושה, זה לא פייר, אני כועסת שאתה מעדיף את המדינה על פניי, אני יודעת שזה חשוב, ועם זאת זה מייצר אצלי כעס עמוק וריחוק ממך".
הצד השני רק צריך להקשיב ולכבד את מה שנאמר. אין צורך להגיב, כי אין ממש מה לומר או לעשות לצערנו במישור הפרקטי. עדיין יש מלחמה, אנחנו עדיין במוד של הישרדות. אז אל תחפשו פתרונות. תחפשו לגיטימציה רגשית בלבד. תגובה טובה יכולה להיות: "כואב לי שכואב לך", או "אני רואה אותך, ומצטער שככה את מרגישה. הלוואי וכל זה ייגמר כבר". הגבר יכול גם לומר משהו בסגנון, "אני מבין שלא תוכלי להבין את מה שאני עובר וזה קשה לי. אני מרגיש לבד במערכה, ואני מרגיש ושמצפים ממני לדברים שאני לא יכול לתת כרגע". גם פה מענה מיטיב יהיה להגיד משהו כמו, "אני בטוחה שזה קשה לך מאוד, אני רואה אותך וכואבת איתך".
נשמע מורכב? מצחיק? פנטזיונרי? בעיניי לא. אני רואה שזוגות שמצליחים לפתח את התקשורת המכילה הזו מצליחים לשרוד בצורה יותר טובה, ולשמור על החיבור הזוגי שלהם. לא מאמינים לי? תנסו את זה בבית. מה יש לכם להפסיד? ושנצא במהרה מהמצב הזה, ונחזור לדבר על בעיות שגרתיות בזוגיות. אמן.
