נברן ונברנית הערבה הם זוג מאוהב. ולא סתם מאוהב אלא ממש דביק - הם מעוניינים לבלות כל רגע ביחד, וחשים מדוכאים כשהם לחוד. רגע הזיווג אצלם הוא נקודת מפנה – הזכרים לא מסתלקים אחרי שהשלימו כיבוש, אלא להיפך: מאותו הרגע חל במוח של אותם זוגות נברנים שינוי, והם דבקים זה בזו.
הנברנים הללו שונים מרוב המינים של בעלי החיים. מתוך 8 מיליון שקיימים בטבע, יש רק כ-20 מינים שהם מונוגמיים ומעבירים את חייהם יחד מבלי לפזול לצדדים. בני האדם, לעומת זאת, חיים ברובם בזוגות. אבל האם זהו טבענו האמיתי? מתברר שגם בתחום הזה אנחנו דומים יותר לקופים מאשר לנברנים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"בעולם המערבי אחד מתוך כל שני זוגות מתגרש ואחד מתוך כל שני זוגות בוגד, ורוב הזוגות מדווחים על קשיים רציניים באינטימיות ועל ריחוק. הדיווחים האלו מצביעים על זה שיכול להיות שהמונוגמיה היא לא באמת טבעית עבורנו", אומרת ד"ר ליאת יקיר, ביולוגית, מרצה ומתמחה בגנטיקה מולקולרית ומחברת הספר "קיצור תולדות האהבה", שעוסק בהשפעה של הביולוגיה על היחסים הזוגיים והמשיכה המינית שלנו, שיגיע לחנויות במאי הקרוב.
"כדי להבין את עצמנו אנחנו צריכים להסתכל על המינים בטבע: ציפורים נחשבות מונוגמיות יותר, אבל בפועל יש אצלן לא מעט בגידות בסתר - גם מהצד של הנקבה וגם מהצד של הזכר. אצל היונים למשל מצאו ש-30% מהביצים בקן שעליו דוגר הזכר לא שייכות לו.
"בקרב יונקים רק 3%-5% הם מונוגמיים, וחלקם לא חיים יחד כל חייהם. פינגווינים, למשל, התגלו כמונוגמיים חברתיים. הם נמצאים יחד עד עונת הרבייה ובמהלכה מגדלים יחד את הצאצאים, וכשאלה גדלים ועוזבים את הקן - בני הזוג נפרדים ומחפשים להם בני זוג אחרים".
מזכיר קצת גבר ואישה שמחכים עד שהילדים יצאו מהבית כדי להתגרש.
"נכון. זה נקרא 'מונוגמיה סדרתית', ובינה לבין הפוליגמיה, אנחנו יותר סדרתיים ודומים בהתנהלות שלנו לפינגווינים. אגב, גם במהלך מערכת היחסים המונוגמית שלהם הם בוגדים לא מעט, ויש להם גם סיבה טובה לזה - גיוון הגנים וניסיון לא לשים את כל הביצים בסל אחד".
חקר הגנטיקה של המונוגמיה עבר התפתחות ניכרת בעשורים האחרונים, אולם נדרשים עוד לא מעט מחקרים עד שהאנושות תצליח להרכיב את הפאזל במלואו. בינתיים, דבר אחד כבר ברור: מבחינה אבולוציונית אין כל יתרון למונוגמיה.
"תיאוריית הגן האנוכי של ריצ'רד דוקינס (אתולוג וביולוג אבולוציוני בריטי) מסבירה את זה היטב: אנחנו למעשה מכונות הישרדות שתוכנתו בעיוורון מוחלט על ידי גנים, וכל המטרה של הקיום שלנו היא להעביר הלאה את הגנים שלנו", מסבירה יקיר. "לפי התיאוריה הזאת המוח שלנו מתוכנת גם הוא על ידי הגנים, וזו הסיבה לכך שאנחנו מביאים ילדים לעולם. אז נכון שאנחנו מרגישים שהילדים מעניקים לנו משמעות - אבל מאיפה ההרגשה הזאת מגיעה, ובעיקר למה? הרי בסופו של דבר, לרצות להביא לעולם יצור אחר שיגזול מאיתנו כל כך הרבה אנרגיות זאת החלטה לא רציונלית".
לפי התיאוריה הזאת, לאלו שלא רוצים ילדים יש בעיה בגנים.
"לא, זה אומר שאולי הם מסוגלים גם לעשות תהליכים אחרים, קוגניטיביים יותר, ולומר לעצמם שלא בטוח שילדים הם אלו שיגרמו להם להרגיש משמעותיים יותר. אבל הם יחסית במיעוט. בגיל הפוריות רוב היצורים בטבע, ובהם גם בני האדם, מרגישים צורך עז להתרבות. יש בזה משהו מאוד מתגמל".
"בסופו של דבר המטרה של כל היצורים החיים היא להישאר כמה שיותר שנים על כדור הארץ, ואת זה אפשר לקדם אם יוצרים גיוון גנטי. המוח של בני האדם עדיין מתוכנת לגיוון, וזו גם הסיבה לכך שאנחנו בוגדים"
נקודת המבט שיקיר מתארת בוחנת את ההתנהגות האנושית על פי מדד אחד: האינטרסים של הגנים של האדם עצמו ושל הקבוצה שאליה הוא משתייך. "למה אנחנו אוהבים את המשפחה שלנו ודואגים לה יותר מאשר אנחנו דואגים לחברים שלנו או לזרים גמורים? כי בני המשפחה שלנו נושאים גם את הגנים שלנו", היא מסבירה. "אז כשאני עוזרת לאחים שלי, אני בסוף מקדמת גם את הגנים שלי".
ומבחינת האינטרסים של הגנים, מונוגמיה היא חיסרון. "'הצלחה אבולוציונית' על פי הטבע היא ארבעה צאצאים מארבעה זכרים שונים", אומרת יקיר. "בסופו של דבר המטרה של כל היצורים החיים היא להישאר כמה שיותר שנים על כדור הארץ, ואת זה אפשר לקדם אם יוצרים גיוון גנטי שמאפשר להתגבר על וירוסים שונים, למשל. אם לדוגמה יפרוץ וירוס שתוקף רק אנשים ממוצא אסיאתי, ולי יש ילדים שהם חצי אסיאתים וחצי אפריקאים, סביר שהם יהיו מוגנים מאותו וירוס".
אז אנחנו בעצם הולכים נגד הטבע עם המונוגמיה שלנו?
"התרחקנו מהטבע בהרבה מובנים, לא רק בזה, ולמרות זאת המוח שלנו עדיין מתוכנת לגיוון, וזו גם הסיבה לכך שאנחנו בוגדים, ולזה שהמשיכה המינית שלנו לבני הזוג יורדת עם הזמן ועולה מחדש עם החלפת הפרטנרים. המצב הזה נקרא 'אפקט קולידג'' (The Coolidge Effect)".
אפשר לומר שהאסטרטגיה היציבה ביותר בטבע היא פוליגמיה?
"בהחלט. הזכרים מנסים למקסם את ההצלחה שלהם עם כמה שיותר נקבות, ואז מבחינה סטטיסטית יש סיכוי גבוה יותר שחלק מהצאצאים יהיו שלהם. הפוליגמיה היא גם הדרך של הזכרים לשלוט בנקבות ולהוכיח את הדומיננטיות שלהם, וגם זה תורם מבחינה אבולוציונית ומציב אותם כזכרים השולטים בלהקה. הנקבות מצידן רוצות גם הן למקסם את ההצלחה שלהן על כדור הארץ, ולכן הן מעוניינות בזכר המוצלח מכולם, באלפא. והן לא מסתפקות באחד ומאוד בררניות, הרבה יותר מאשר הזכרים. גם מבחינתן האסטרטגיה היציבה ביותר היא הפוליגמיה, ולמרות זאת הן לא ילכו עם כמה זכרים במקביל, לעומת הזכרים שכן יעשו זאת".
תיאוריית השבחת הגנים של דוקינס מאפשרת לנו להסביר טוב יותר לעצמנו מה גורם לנו להפסיק להימשך לבני הזוג שלנו, לפנטז על אחרים ואפילו לבגוד - אנחנו חלק מהטבע, והטבע ברובו הוא לא מונוגמי. למרות זאת, לנו יש כמה דברים נוספים שלבעלי החיים אין: השפעה תרבותית ואזור במוח - האמיגדלה שמו - שמאפשר לנו לווסת את הרגשות, לשלוט עליהם ולהחביא אותם כשצריך.
"כשאנחנו מסתכלים על המערכת הלימבית הקדומה, על רפרטואר הרגשות שלנו ועל ההורמונים האחראיים על הייצור של אותם רגשות, אנחנו מזהים דמיון רב בין המערכת שלנו למערכת שפועלת אצל קופים ואצל בעלי חיים נוספים, במיוחד בכל מה שנוגע לאסטרטגיות הרבייה", מסבירה יקיר. "החברה האנושית היא היררכית והזכרים הם בעלי אשכים גדולים, בדומה למינים נוספים בטבע שחיים בהיררכיה ונחשבים פוליגמיים. מינים מונוגמיים הם בעלי אשכים קטנים בגלל שהם מעבירים את כל חייהם עם אותה נקבה, ולא נדרשים להתחרות על הזרע שלהם עם זכרים אחרים. הפוליגמיים, לעומתם, מקיימים אינסוף מאבקים עד שהם מצליחים להרבות נקבה, ועליהם לנצל כל הזדמנות כדי להצליח להתרבות".
ועדיין רוב האנשים בוחרים להתמסד בסוף.
"לעומת בעלי החיים, אנחנו מושפעים מאוד מהתרבות שאנחנו חיים בה. אם נלך על פי הביולוגיה שלנו, אז תקופת ההתאהבות של בני האדם, זו שבה אנחנו עיוורים מרוב אהבה ותשוקה עד כדי תחושה של טירוף, נמשכת בין שש שעות לשנתיים, ולרוב מסתיימת בערך כעבור שנה - ואז מתחיל תהליך הדעיכה, שבו אנחנו עדיין נמשכים לבני הזוג אבל לא כמו שנמשכנו בהתחלה. המשקפיים הוורודים שהרכבנו בתחילת הקשר בחסות ההורמונים יורדים, ואנחנו מתחילים לראות את האדם שלצידנו בצורה ריאלית יותר - לטוב ולרע".
"גבר חושב על סקס פי חמישה עד פי שבעה ביום מאישה. מערכת הרבייה שלו שונה משלה, ובכל רגע נתון באיבר המין שלו נמצאים 360 מיליון תאי זרע מוכנים לשיגור. זה יוצר חיכוכים"
תהליך הדעיכה הזה מתרחש בקרב כל בעלי החיים הפוליגמיים. התופעה בולטת במיוחד בקרב זכרים, שלאחר כמה מפגשים עם אותה נקבה מתקשים להגיע לאורגזמה, עד לאותו רגע מתסכל שבו הם מפסיקים לנסות. "אצל עכברים רואים את זה באופן מאוד בולט; אחרי המפגש השמיני העכבר אפילו לא מתקרב לעכברה, ונראה כאילו החשק המיני שלו נעלם לגמרי, אבל ברגע שהוא יפגוש עכברה חדשה, תוך שתי דקות הוא יגיע לפורקן".
אפקט קולידג' בשיא עוצמתו.
"לגמרי. וכל העניין כאן הוא ביולוגי לחלוטין, וקשור לפרומונים (כימיקל שמשפיע על התנהגות חברתית או מינית - א"ה) שהנקבה מפרישה. אגב, עשו ניסוי ומרחו את ההפרשות של העכברה החדשה על העכברה הקודמת, ובאותו רגע העכבר זיהה אותה כחדשה לגמרי ומהר מאוד הגיע לפורקן, למרות שקודם הוא לא רצה להתקרב אליה".
ומה בנוגע לנקבות?
"הן יותר בררניות, וצריכות לראות את הזכר מתחרה בזכרים אחרים כדי לרצות אותו. הריח שהוא מפריש לא מספיק להן במקרה הזה. למרות זאת, באחד המחקרים שערכו עם עכברים גילו שהעדיפות של הנקבה תהיה תמיד לזכר שאיתו הזדווגה בפעם הראשונה ולא לזכרים חדשים. כלומר, הצליחו להוכיח שיש כאן עניין של היקשרות. ולמרות זאת, אותה נקבה כן בדקה מפעם לפעם מה קורה עם הזכרים החדשים. זאת אומרת שלמרות ההיקשרות, הרצון לגיוון קיים גם אצלה. המסקנה של החוקרים הייתה שאפקט קולידג' קיים גם אצל הנקבות, אבל הוא מתון יותר ביחס לזכרים. וזה גם הגיוני - בסופו של דבר הן משלמות מחיר הרבה יותר גבוה מהם על כל הזדווגות".
יכול להיות שאם היינו פועלים בהתאם לגנים שלנו, היה לנו קל יותר בחיים?
"התשובה היא כן. גבר חושב על סקס פי חמישה עד פי שבעה ביום מאישה. מערכת הרבייה שלו שונה משלה, ובכל רגע נתון באיבר המין שלו נמצאים 360 מיליון תאי זרע מוכנים לשיגור. אם הם לא ייפלטו תוך שלושה ימים הם יחזרו לערמונית וייספגו ברקמות, וזה עלול לגרום לדלקת. בניסיון לחדש את המלאי ולפלוט את הזרע, ביום הרביעי מתחילות לצוץ במוחו של הגבר יותר מחשבות על מין, במקביל לחלומות מיניים בלילה. לנשים זה לא קורה, כמובן, זה וזה יוצר הרבה חיכוכים בין בני הזוג".
גם בזמן האקט המיני עצמו יש שינויים בין המינים?
"בהחלט. סריקות של המוח מראות שבזמן סקס האונה הפרונטלית שלנו, זו שאחראית על ויסות הרגשות, נכבית, האמיגדלה לוקחת פיקוד ובלוטת האגרסיה מתחילה לפעול (זו גם הסיבה, אגב, שמין נקשר לאגרסיביות, לדומיננטיות ולשליטה). אצל מי את חושבת שהאונה נכבית קודם בזמן גירוי? כמובן שאצל הגבר. ברגע שהוא חש זקפה, האונה נכבית. אצל האישה היא נכבית רק ברגע האורגזמה עצמו, וכדי שזה יקרה היא צריכה להתנתק מכל הטרדות היומיומיות של הבית, הילדים והעבודה - וזו גם הסיבה שקשה לה יותר להגיע לפורקן הזה".
ואז הגבר מתבאס עליה שהיא לא מצליחה לגמור ומאשים את עצמו?
"בדיוק. נוצר איזה מעגל אימים כזה שיש בו הרבה מאוד סטרס לשני הצדדים, והכול נעשה ללא מילים. הרי הסיבה שלאישה לוקח זמן עד שהאונה הפרונטלית נכבית היא כי היא נקבה, וכמו הנקבות בטבע, גם היא תשלם מחיר אם היא תשכב עם גבר. בטבע אין גלולות נגד היריון, ולכן מבחינה ביולוגית נדרש ממנה להפעיל שיקול דעת, ולזה יש מחיר".
מבחינת הטבע נשים הן מונוגמיות יותר?
"אני לא בטוחה שהן מונוגמיות יותר כמו שהן מתוכנתות לשמור על האינטרסים של הצאצאים שלהן, ולכן בררניות יותר. אבל שלא תיטעי, לנשים יש דחף מיני גבוה, וכל אישה שונה מהשנייה. נכון שאצל הגבר הדחף המיני הוא פי שישה, אבל זה קשור גם ללידות, לווסת, להיריונות ולסטרס שהאישה חווה בעוצמות גבוהות יותר מאשר הגבר. כל אלו מורידים את החשק המיני".
אז התירוץ של גברים שכשהזין עומד המוח נכבה הוא אמיתי?
"זה נכון שלגברים קשה לשלוט על עצמם כשהם מרוגשים מינית, אבל הסיבה שהם מלכתחילה הגיעו למצב הזה היא ביולוגית - כדי לגוון את הגנים, ולא כי בת הזוג שלהם לא נחמדה יותר. אותו סיפור עם הנשים - הן בוגדות לא כי הגבר לא היה טוב אליהן, והוא עובד יותר מדי ולא נמצא בבית. אלו רק סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי להצדיק את הרצון שלנו לשכב עם אנשים אחרים שהם לא בני הזוג שלנו. אם היינו מבינים שאלו הגנים שלנו שמדברים מתוכנו, היה לנו הרבה יותר קל".
כלומר, בגידה היא בעצם אופציה אולטימטיבית בחיים המונוגמיים שבחרנו לעצמנו?
"מובן שאני לא בעד שאנשים יעשו דברים שעלולים לפגוע בהם, אבל בעיניי בגידה זו האדפטציה הכי חכמה למצב שבו אנחנו נמצאים. נכון שמבחינה תפיסתית קשה לנו עם בגידות, כי הן נוגדות את הרצון שלנו לשמור על הצאצאים שלנו ועל הקן המשפחתי שהקמנו, ולמרות זאת, הביולוגיה שלנו עדיין דורשת מאיתנו לתת פורקן לצרכים המיניים שלנו.
"בעיניי, הדורות הבאים כבר יקיימו ביניהם סוג של הסכם שיכלול הפרדה בין מין לאהבה. יכול להיות בכלל שהעידן הרובוטי ישפיע על זה - כי אם אני עושה סקס עם רובוט זה לא נחשב לבגידה, אבל זה כן ממלא את הצורך במישהו אחר".
חלק מבעלי החיים מצאו את הדרך האולטימטיבית עבורם לקיים חיי רבייה לצד זוגיות כזו או אחרת, וישנם גם אלה שלקחו את כל העסק צעד אחד קדימה כמו הבונובו. השימפנזות הננסיות והחברתיות בחרו לעשות אהבה במקום מלחמה, ובניגוד לקבוצות פטריארכליות הן מעבירות את יומן בקיום אורגיות המוניות, חולקות מזון ביניהן ומטפלות יחד בילדים. ומה קורה כשאותה קבוצת בונובו מגובשת נתקלת בקבוצת בונובו שמתגוררת בטריטוריה אחרת? פשוט מאוד, הם מצרפים את חבריה לאורגיה החגיגית. כולם עם כולם.
מקנאים? חכו, זה לא הכול. הבונובו ידועים במין ההומוסקסואלי שלהם, ובעיקר במין הפרוע בין הנקבות. הקשר המיני הזה מחזק מאוד את הקהילה, והדרך שבה הנקבות מענגות זו את זו יוצרת חיבור חזק ביניהן. אגב, אם אחד מהזכרים מנסה בטעות להשתלב בקשר הזה ולזכות בתואר האלפא, הן מיד מורידות לו את הראש ומראות לו מי שולטות.
"הבונובו מאוד דומים לנו. אפשר ללמוד מהם המון על חיי המין שלנו", אומרת יקיר. "אנחנו היצורים הכי מיניים על פני כדור הארץ, ובעלי מיניות גמישה מאוד - הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים לספר לעצמנו. אחת הסיבות שאנחנו עושים אהבה היא גם בשביל לחזק יחסים חברתיים. הרצון הזה לקרבה, לחום ולמגע הוא חלק בלתי נפרד מהדי.אן.איי שלנו - גם מין עצמי, אגב. לענג את עצמנו מאפשר לנו להירגע ולהתחבר לעצמנו".
יכול להיות שללא עכבות חברתיות היינו עושים סקס עם כולם ומנהלים יחסים פתוחים כמו הבונובו?
"כנראה שאם לא היינו צריכים להביא ילדים, כולנו היינו ביחסים פתוחים או לפחות ביחסים גמישים - או כמו שבנות שבט המוסו המטריארכליות קוראות לזה, Walking marriage, כלומר 'אני איתו עד שנמאס לי'".
זה קורה לא מעט אצל זוגות מבוגרים אחרי שהילדים עוזבים את הבית.
"בשנים האחרונות אפשר לראות את זה יותר, וגם כאן יש הבדלים בין נשים לגברים - הנשים לרוב יחפשו בן זוג אחר שיעניק להם קרבה, חום ואהבה שכל כך חסרו להן במהלך השנים עם בן הזוג הקודם, ויש גם מקרים שבהם הן יעדיפו לעבור לזוגיות עם אישה, תוך שהן מתעלמות מהחסמים החברתיים שעל פיהם הן חיו לאורך כל השנים. אצל הגברים, לעומת זאת, התהליך לרוב יהיה כזה שהם יחפשו קשר עם נשים צעירות ופוריות, גם אם אין להם רצון בילדים נוספים. זה קורה גם בטבע, שהזכרים הבוגרים קופצים על הנקבות הצעירות בשבט".
הכול טוב ויפה, אבל לעומת בעלי החיים אנחנו עמוסים ברגשות כמו קנאה, חרדות ויצר נקמה.
"הקנאה נוצרה בשביל להגן על הילדים. אני מקנאה לבעלי כי ברור שאם הוא יתאהב במישהי אחרת ויתחיל לייצר איתה אוקסיטוצין, הגורל של ילדיי יהיה לא ברור. עכשיו, זה לא משנה שאין לנו ילדים או שאנחנו מתכננים ילדים, המערכת מתוכנתת לרבייה, ולכן היא מתוכנתת גם לקנאה. למעשה, אני פה בעמדת השומר על האינטרסים של הצאצאים, ואתה צריך להישאר פה כדי שניקח אותם ביחד לחופה וכדי שהם יביאו ילדים בעצמם בהמשך ויותר מזה - נכדים. רק אחרי שהנכדים יגיעו, אני ארגיש שעשיתי את שלי ומבחינת הטבע אני יכולה ללכת".
ואם תהיתם איך הנכדים תורמים לנו לחיים, אז לדברי יקיר הם-הם הסיבה לכך שהארכנו חיים לעומת שאר בעלי החיים.
"לסבתא יש יתרון אבולוציוני מטורף בזכות הטיפול בנכדים, ולכן היא נשארת כאן זמן נוסף", היא מסבירה. "זה נקרא 'תיאוריית הסבתות', והיא גם מגובה במחקרים שהראו ש-40% מהטיפול בנכדים נעשה על ידי הסבתות, בכל חברה בעולם. מובן שיש כאלה שבהן היא שותפה יותר או פחות, אבל אין ספק שיש להן יתרון אבולוציוני, ובזכותן האימהות יכולות להביא ילדים נוספים. אגב, יש כאלה שטוענים שמרווח הנשימה שהסבתות מאפשרות להורים הצעירים הגביר עוד יותר את הלחץ על המונוגמיה".
אם המונוגמיה מנוגדת לביולוגיה האנושית, מה בכל זאת הפך אותה למודל העיקרי בחברה המערבית, ומתי זה קרה?
"הטענה היא שעם המעבר של האדם למגורים ביישובי קבע ולרכוש שהחל לצבור, אצל הגבר התחילו להופיע מחשבות על ירושה ועל הבן החוקי שלו הוא מעוניין להוריש את רכושו. אלו סימנו את תחילתה של המונוגמיה הנשית ושל הפוליגמיה הגברית", מסבירה ד"ר מאשה הלוי, מגשרת ומאמנת בשיטת NLP ומומחית ליחסים לא מונוגמיים.
לדבריה, איסור עקרוני על פוליגמיה התפתח בחברה המערבית עם תחילת הנצרות. "האידיאל הנוצרי הוא חיי התנזרות - כלומר אם אפשר בלי סקס בכלל, מה טוב, ואם אי אפשר לוותר על הסקס, אז יש להבטיח שהוא יתקיים במסגרת הנישואים עם אדם אחד בלבד, למטרות רבייה ועם כמה שיותר רגשות אשם וכמה שפחות הנאה. על גירושים לא היה מה לדבר".
"רק במאה ה-20, כשכל הסיפור של השידוכים התחיל להתפרק והמשפחות איבדו את השליטה על הנישואים, הסקס והתשוקה הפכו להיות אלו שאמורים לשמר את המערכת הזוגית"
למרות הגישה השמרנית הנוצרית, החברה המערבית לא הייתה מונוגמית לגמרי, לפחות לא בהיבט הגברי שלה: "המונוגמיה הרשמית, זו שעל פיה על הגבר להינשא לאישה אחת בלבד, אפשרה לגברים להפסיק את מלחמות הירושה שהתנהלו בין הבנים שלהם. הסיבה לכך היא שרק הילדים החוקיים שלהם הם אלו שירשו את רכושם.
"למרות זאת, כינון המונוגמיה הרשמית כלפי חוץ לא מנע מהגברים לבגוד ולנהל רומנים עם נשים מהצד", מסבירה הלוי. "האישה נחשבה לרכוש חוקי של בעלה, הכסף שלה עבר אליו והוא אף היה רשאי לאנוס אותה. כל הסיפור הלכאורה-מונוגמי הזה, שהתקיים בחברה המערבית במשך אלפי שנים, הוא למעשה מונוגמיה שנכפתה רק על הצד של האישה".
5 צפייה בגלריה
ד''ר מאשה הלוי. אחוזי הבגידות והגירושין הגבוהים מעידים כי המונוגמיה לא עובדת כמצופה
(צילום: אוסף פרטי )
ומתי בכל זאת הגברים הפסיקו לעשות מה שהם רוצים, לפחות כלפי חוץ? לדברי הלוי זה קרה מהרגע שבו התחילו להתחתן מאהבה - בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19. "בהתחלה זו הייתה אהבה א-מינית, כזו שבה הגברים העריצו את הנשים, והתפיסה הרווחת הייתה שנשים טובות לא רוצות סקס, ויחסי המין איתן נועדו רק לצורך הבאת ילדים. ההנחה הייתה שאם גבר רוצה סקס טוב, הוא צריך ללכת לזונה. רק במאה ה-20, כשכל הסיפור של השידוכים התחיל להתפרק והמשפחות איבדו את השליטה על הנישואים, הסקס והתשוקה הפכו להיות אלו שאמורים לשמר את המערכת הזוגית".
משימה לא פשוטה בכלל.
"נכון. למעשה, מהרגע שנישואי התועלת הפכו לנישואים מתשוקה, החברה המערבית התחילה לצפות למשהו שמעולם לא התרחש בהיסטוריה האנושית, או לפחות לא ידוע לנו שהתרחש בעבר: שהנישואים ימשיכו להתנהל כמוסד פרקטי-כלכלי, ובמקביל ימשיכו לתפקד כמקום של תשוקה, של חופש, של התאהבות נצחית והגשמה עצמית של כל אחד מבני הזוג.
"והאם זה עובד? שיעורי הגירושין הגבוהים ושיעורי הבגידות, שממשיכים להיות גבוהים והפעם גם מצד הנשים, יעידו שכנראה הניסוי החברתי החדש הזה שאנחנו מנהלים לא עובד כמצופה".
ד"ר יקיר, בסוף-בסוף, אנחנו יותר פוליגמיים או יותר מונוגמיים?
"הייתי מגדירה אותנו כמונוגמיים סדרתיים, כלומר חיים בזוגיות אבל מחליפים את בני הזוג, כי בסופו של דבר למרות הצורך הביולוגי שלנו לגוון בגנים, אנחנו זקוקים למונוגמיה כדי להגן על הצאצאים שלנו ולהצליח לנהל משק בית כלכלי. מהצד השני, ברור שמבחינה גנטית וביולוגית אנחנו לא מתוכנתים לחיות את כל חיינו עם בן אדם אחד".
