כאילו שזוגיות היא לא מספיק מאתגרת גם ככה. אנחנו חולקים מיטה, בית וחיים עם מישהו שמראש מגיע מתרבות משפחתית אחרת, בעלת מנהגים, ערכים ו"שגעונות" אחרים. אנחנו לא מגיעים "נקיים" לתוך הזוגיות ואנחנו נכנסים אליה עם כל ההיסטוריה והמשקעים שלנו. לפעמים אני מסתכלת על מערכות יחסים וחושבת לעצמי זה נס שזה בכלל מתאפשר.
זה אפילו יותר מפתיע שזוגיות עובדת, כשאחד מבני הזוג מביא איתו משהו אקסטרה, איזו תוספת חמודה כזאת של פוסט-טראומה או פוסט-טראומה מורכבת. אחרי 7 באוקטובר, התופעה לצערנו רק מתרחבת. איך בכלל הזוג הזה מצליח לקיים מערכת יחסים? הלא בעצם הם כבר לא שניים, הם שלישיה (ולפעמים אפילו רביעייה) – הוא, היא והטראומה.
ליגד גרניתצילום: חיים קמחיההגדרה הכללית של טראומה היא אירוע מאיים נפשית או פיזית שבו הרגשנו חסרי אונים. כמובן שהפרשנות יכולה להשתנות לפי הפרספקטיבה של הסובל ממנה, אך הדגש בעיניי הוא לא על מה באמת קרה לבן אדם, אלא עד כמה האירוע או האירועים משפיעים על החיים שלו בהווה.
"כשאת לבד בתוך וזה וכשהכול עלייך, זאת טראומה"
גבריאלה קמה היא מטפלת ומנחת קבוצות, ומחברת הספר "על אהבה והלם קרב". היא התאהבה באלי כשהייתה בת 18, והיום הם הורים לשני בנים, שמנהלים זוגיות אוהבת כבר 40 שנה, ועושים זאת בצל הטראומה אשר פקדה את אלי בהיותו חייל.
אלי שירת 22 שנים בסיירת גולני כלוחם, מפקד וצלף, ושש שנים במשרד הביטחון. אבל רק ב-2006 הוא הוכר לראשונה כהלום קרב עם PTSD ועם CPTSD, שהיא פוסט-טראומה מורכבת. גבריאלה מספרת שעד האבחנה, היא לא הבינה שאלי סובל מפוסט-טראומה. היא שייכה את ההתנתקויות של אלי לכך "שגברים צריכים את המערה שלהם".
בתקופה ההיא הנושא היה פחות מדובר, ולכן היה קשה יותר לזהות שמשהו לא בסדר. בעקבות אירוע מילואים מסוים, נפתח לאלי טריגר והחיים שלהם השתנו. "ברגע אחד את רואה שהעיניים שלו כבר לא שם. בלילות אלי היה מתהפך במיטה וזה היה משפיע על כל הבית. זה השפיע אנרגטית, פסיכולוגית ותודעתית על כולם".
גבריאלה מתארת שהיא חשה בודדה ומתוסכלת מחוסר ההבנה של מה קורה, ומהאובדן של החבר הכי טוב שלה. כשאלי התחיל ללכת לטיפול, היא חשה שלאף אחד לא באמת אכפת מה היא והילדים עוברים, ושאין למערכת את היכולת לתת לה מענה וללמד אותה, כבת זוג של הלום קרב, מה עליה לעשות בנידון. ללא טיפול, הכלה והדרכה, היא נשארה לבד במערכה.
טראומה משנית מוגדרת כחשיפה לטראומה של מישהו אחר. אבל גבריאלה שונאת את ההגדרה הזאת, מבחינתה, זאת זילות לקרוא לחיים עם הלום קרב טראומה משנית. "כי כשאין לך כסף בבית להאכיל את הילדים, כשבן זוג שלך לא מתפקד כאבא וכבן זוג, כשאת לבד בתוך זה והכול עלייך, זאת טראומה. כשאת צריכה להתנתק רגשית בעצמך כדי לשרוד בתוך הסיטואציה הזו, זאת טראומה. גם הילדים שלנו הרגישו נטישה מצידי, כי כל מה שיכולתי לעשות היה להתרכז בכאב של אלי", היא משתפת בצער.
גבריאלה: "כשאין לך כסף בבית להאכיל את הילדים, כשבן זוג שלך לא מתפקד כאבא וכבן זוג, כשאת לבד בתוך זה והכול עלייך, זאת טראומה. כשאת צריכה להתנתק רגשית בעצמך כדי לשרוד בתוך הסיטואציה הזו, זאת טראומה"
למעשה, כל זוגיות עם אדם שעבר טראומה היא כבר פוטנציאל לפתח טראומה משנית, שכן הפרסונה השלישית שנדחפה לקשר שלכם, אותה טראומה מאתגרת, מחלחלת באופן בלתי נמנע לתוך הזוגיות, ובהרבה מקרים אף מנהלת אותה. בשלב מסוים, גבריאלה התחילה לחפש לעצמה כלים להתמודדות, והיום היא מעבירה הרצאה שמטרתה לעורר מודעות לנושא, ולנרמל את המצבים הבלתי אפשריים האלה שלמרבה הצער, הרבה מאוד זוגות חווים.
אני, הוא והטראומה שלי
כשהתחלתי לצאת עם עדי טרם, מטפל ומלווה גברים בנושאי זוגיות עם PTSD, תוקפנות ואלימות בגברים, החלו להופיע אצלי כל מיני התנהגויות ותגובות שאפילו אני, שזה המקצוע שלי, לא הבנתי שהן משויכות לפוסט-טראומה. בעבר הייתי במערכת יחסים ארוכה, שבה עברתי באופן קבוע ביטול של כל הרגשות שלי, אלימות כלכלית, חציית גבולות וגזלייטינג תמידי.
נשמע בקטנה, נכון? אז מסתבר שזה מספיק בשביל להיות מוגדרת עם פוסט-טראומה מתמשכת. נכנסתי לזוגיות החדשה בלי "אני" מגובש בכלל. בהתחלה, בכל פעם כשחשדתי ולו במעט שעדי עושה עליי מניפולציה או משקר לי, מיד הייתי מתחרפנת ומסיימת איתו את הקשר. יצאתי מהקשר ההוא עם אפס אמון בבני אדם, במיוחד בגברים, והכי הכי עם חוסר אמון בעצמי. נעשיתי מופעלת מכל רמז לתוקפנות או להתנהגות שלו שהזכירה לי את האקס. המערכת שלי הייתה כל הזמן ערה ובהגנה. לא האמנתי שמישהו יכול להתנהג אליי יפה וכל הזמן חשדתי שזו אשליה ושאני שוב לא קוראת את המציאות נכון.
כל דבר, שבמערכת יחסים נורמטיבית היה עובר בקלילות, הפך אצלי לחרדה. משפטים שלו שנאמרו בצחוק, ואמירות כמו, "די, זה שטויות", היו מקפיצות תגובה בסגנון: "אף אחד לא ידבר אליי ככה יותר", ו"אתה לא תשתיק אותי". אבל מה שהכי נורא, זה שהפסקתי לסמוך על השיפוט שלי ולא יכולתי באמת להתמסר בתוך הזוגיות. פחדתי שאני שוב שמה את הביצים בסל שמסוכן לי, והקשר שלנו כל הזמן התנהל בשלישייה – אני, הוא והטראומה שלי. זה היה בלתי נמנע ולעתים בלתי נסבל. עדי כל הזמן היה במבחן.
ליגד: "הפסקתי לסמוך על השיפוט שלי ולא יכולתי באמת להתמסר בתוך הזוגיות. פחדתי שאני שוב שמה את הביצים בסל שמסוכן לי, והקשר שלנו כל הזמן התנהל בשלישייה – אני, הוא והטראומה שלי. זה היה בלתי נמנע ולעתים בלתי נסבל. עדי כל הזמן היה במבחן"
אך עדי לא נבהל. ביום-יום שלו הוא מטפל ותומך בגברים שנמצאים בזוגיות עם בנות זוג הסובלות מפוסט-טראומה, בעיקר מינית, והוא בעצמו היה במערכת יחסים שכזאת, כך שבמזל או לא, הזיהוי המוקדם והניסיון שלו עזרו לי באופן אישי והצילו את הזוגיות שלנו. יד ביד הלכנו לטיפול. למרות זאת, לקח לי מלא זמן לשחרר את המקום שלי שתוהה כל הזמן - אולי אני מגזימה? אולי זה באמת בראש שלי? אולי אני אשמה?
אני אוציא אותך מזה. איתי זה יהיה אחרת
"המשיכה שלי לסוג העבודה הזה מראש הגיעה מתוך המקום האישי הכואב שלי", אומר עדי. "יש מצוקה וחוסר הבנה גדולה מאוד מצד הגבר, שלא תמיד מבין למה הוא נכנס וחושב שאיתו זה יהיה בקטנה וייראה אחרת. לא רק זה, לפעמים אותה רוצה לחשוב שאתה תהיה זה שיושיע אותה".
זה לא במקרה שגם גבריאלה וגם עדי הלכו ללמוד ולעסוק במקצועות הטיפול. החלק "המושיע" חזק מאוד אצל פרטנרים של פוסט-טראומתיים. שכשלמישהו יש את החלק הטיפולי הזה באישיות, הוא עשוי מלכתחילה להימשך לפרטנרים עם פגיעות, בין אם במודע או שלא. בן הזוג המטפל חש סיפוק ותחושת הערך העצמי שלו עולה בכל פעם שהוא עוזר לריפוי של בן/ת הזוג. כמובן שבאותו הזמן בדיוק הוא גם משלם על כך מחירים כבדים מאוד.
לפי עדי והגברים שהוא מלווה, בהתחלה זה באמת נראה כמו משהו שאפשר לחיות איתו, אבל כשהאישה שאיתך מופעלת על בסיס קבוע, וכשהטריגרים הופכים כמעט ליום-יומיים, המשימה הופכת להיות מאוד-מאוד קשה. טריגרים עשויים להיות פשוטים כמו רעש של מכונית חונה בחוץ או מגע קל כשעוברים אחד ליד השני, אך הם גם עשויים להיות קשים ומורכבים פי כמה. "בשלב מסוים אתה שואל את עצמך, בשביל מה אני צריך את זה? כמה עוד אני אתמוך? מצד שני, מה, אני אעזוב אישה שעברה כאלה פגיעות? זה מלכוד ודילמה כמעט בלתי אפשרית".
עדי: "יש מצוקה וחוסר הבנה גדולה מאוד מצד הגבר, שלא תמיד מבין למה הוא נכנס וחושב שאיתו זה יהיה בקטנה וייראה אחרת. לא רק זה, לפעמים אותה רוצה לחשוב שאתה תהיה זה שיושיע אותה"
הבלבול הזה בין מתי אלו בעיות רגילות בזוגיות לבין מתי מדובר בתסמינים של הטראומה, מאוד נפוץ ומטריד. עדי מספר על סיטואציות בסקס בהן זוגתו הייתה מתנתקת במהלך האקט, ורק בסוף הייתה מתעוררת כמו מאיזה חלום רע. "אני לא ידעתי אז שהיא מתנתקת, חשבתי שהיא נהנית ושאנחנו עפים במיניות שלנו, כשבעצם היא בכלל לא הייתה איתי. זה שורט אותך".
לדבריו, "נשים שהטראומה שלהן עוד לא מטופלת ומעובדת כראוי, עשויות להיות רגע אחד בעניין שלך, ואז פתאום משהו קורה, זיכרון או טריגר עולים, ועכשיו היא כבר לא רוצה שתיגע בה. היא יכולה לומר לך פתאום, 'צא ממני, רד ממני'! במקרים כאלה, הגבר מרגיש אשם ומפוחד שהוא עשה משהו לא בסדר, כשבפועל הוא לא עשה כלום, זאת פשוט הטראומה שלה שעכשיו היא גם שלכם. אתה עשוי להיתפס כתוקף בעצמך, וזה נורא. אתה שואל את עצמך - אולי אני עושה לה נזק? מתחיל להיווצר מרחק ובעיות במיניות בין בני הזוג, והגבר מפתח גם הוא סוג של טראומה משנית".
אז מה עושים?
יש מגוון מופעים של PTSD ואין התנהגות אחת זהה אצל כולם. זה יכול להיות תוקפנות ואלימות כלפי בן/ת הזוג, התרחקות, כעס או ניכור. רגע אחד הפרטנר שלך נחמד ומתוק, ושנייה אחר כך משהו קורה והוא מתהפך עלייך. זה לא משנה מהי הטראומה, או מה המגדר של האדם הסובל ממנה, התחושה של בני הזוג היא כמו הליכה בשדה מוקשים, עם מעט מאוד מרווח לטעות, כי כל דבר עלול להקפיץ את הפרטנר. לאורך זמן זה פשוט מתיש.
אז מה עושים? ראשית, נרצה להשקיע הרבה מאוד משאבים בעצמנו. לבדוק מה משמח אותי ומה מעצים אותי. לא לשכוח את החיים שלי כבן אדם נפרד. למשאב את עצמי כדי שאוכל למשאב את הפרטנר שלי ולתמוך בו. חשוב לדעת גם לקבל עזרה, עד כמה שניתן. גם ברמה הטכנית כמו כסף, שמירה ועזרה עם הילדים, וגם ברמה הנפשית. להיות מוקפים במעגלי תמיכה ועזרה.
אחד הדברים שאני מאמינה בהם, וגם גבריאלה ועדי חזרו עליהם שוב ושוב בשיחות שקיימתי איתם, הוא מוטיב הסבלנות. מהפרטנרים נדרש לטפל בעדינות יתרה ולהכיל את בני זוגם. הדבר נכון במיוחד כשזה מגיע למיניות. צריך לגלות האחד את השני בזהירות יתרה, לתקשר ולהיות איטיים. להתאים את הקצב. זה יכול לקחת הרבה זמן עד שיהיה שיפור, אם בכלל, וכדאי ללכת ללמוד איך ניגשים לזה. חשוב גם לא להתייחס לבן הזוג רק כחולה ולא ליפול לדינמיקה של 'מטפל-מטופל', על מנת לשמר את הפן הזוגי.
"אנחנו התעקשנו על הקשר שלנו, ולא היינו מוכנים לוותר עליו. עבדנו קשה בשביל להישאר ביחד", מספרת גבריאלה ומדגישה שזה התאפשר כי אלי היה מגויס כולו לטיפול ולתהליך הריפוי. אכן, טיפול וליווי נכון הם בגדר המינימום הנדרש בשביל שמערכת יחסים כזאת תשרוד. גם עדי ואני בטיפול זוגי בדיוק בגלל זה. אם הפרטנר לא מוכן לטפל בעצמו או מתכחש לטראומות שלו ולטיפול בהן, כמובן שזה מוריד את הסיכויים לשרידות הקשר באופן גורף, ועל בן הזוג לשים סימן שאלה לגבי המשך הדרך.
אני בטוחה שאם לא היה לי את האומץ לקחת אחריות על הפגיעה שלי, לגעת בעומק שלה ולטפל בה, לא הייתי עכשיו בזוגיות ובטח שלא הייתי יכולה לסייע וללוות מטופלים שלי בקליניקה. זה היה ועדיין מסע החלמה מפחיד וקשה, אבל זה שווה את זה. "מבחינתי, גיבור זה מי שמעז להתחבר בחזרה לכל מה שהוא ניתק. זה אומץ. זה גיבור", אומרת גבריאלה, ואני לא יכולה שלא להסכים איתה.
ליגד גרנית – מאמנת אישית ועסקית, מטפלת, מנחה ומרצה. מתמחה במערכות יחסים. לסדנה להגשמת זוגיות לחצו כאן
תודה רבה לגבריאלה ולעדי.
