שוב אנחנו בריב. שוב, בלי לשים לב, היא לחצה לי על טריגר, ושוב לחצתי לה בחזרה. ושוב אנחנו במצב המעצבן הזה.
תוך כדי העבודה, קפץ לי במייל חשבון האשראי. נכנסתי רק כדי לרפרף עליו, בקטנה, וקלטתי פתאום קניות בגדים באיזה 1,600 שקלים. 1,600 שקל! ביום אחד! בלי להניד עפעף, כאילו לא דיברנו על זה שהמצב לחוץ! מה קורה פה? למה לא להסתפק בבגד-שניים בחודש? למה להגזים? מי צריכה זוג נעליים חדש כל חודש? היא יודעת כמה קשה לי כשהיא לא אחראית עם ההוצאות. מה, אני היחיד שאכפת לו מכסף בבית הזה? כאילו זה שאני קורע את התחת בעבודה זה לא מספיק, ועכשיו אני צריך להיות גם השוטר? זה הפעיל אותי מאוד, והמחשבות ליוו אותי שעות. הקטן שלנו לא ישן טוב בלילה אז גם הייתי עייף, וגם שכחתי להביא צוהריים והכסף הלחיץ אותי אז החלטתי שאני מוותר על הארוחה, ושאוכל כבר בבית.
הזמן עבר, היה לי אחלה הספק בעבודה בסך הכול, אז נרגעתי מעט, הבלגתי על הכעס והצלחתי להיזכר עד כמה האהובה שלי נפלאה וטובה לעולם ואליי, ואיך היא משקיעה גם בילדים וגם בעבודה וגם בחברות וגם בהורים שלי ושלה. איך היא תמיד דואגת לקנות מתנות ולפנק את כולם, ואיך תמיד יש אוכל חם וטעים בבית גם כשממש לא בא לה לבשל. נזכרתי גם איך השופינג הזה עוזר לה, איך הוא משחרר אצלה איזה משהו, ואיך תמיד היא חוזרת מהקניון במצב רוח טוב, אז מה זה כבר כסף ליד כל אלה?
לבסוף החלטתי שאני לא אומר כלום, ומכיל. וזה הרגיש די טוב, לדעת שאני מסוגל להשתלט על דברים שלפעמים כל כך בוערים בי וגורמים לי להגיד דברים שאני לא רוצה, או להתנהג בדרך שאני לא אוהב, שלא מגיעה למלכה שלי. לפני שיצאתי הביתה אפילו החלטתי לקנות לה פרחים, הרי גם לה היה חודש קשה. אז השקעתי, עשיתי סיבוב דרך הקניון בדרך חזור, ודווקא היום החנות הייתה סגורה. אבל רציתי וזה העיקר, לא? שמתי על עצמי חיוך, מוזיקה כיפית ברדיו, ונסעתי הביתה.
מהרגע שנכנסתי הביתה לא עברו 10 שניות וכבר קלטתי על המקרר חשבון חשמל של 1,500 שקלים בגלל האורות שאף פעם אף אחד לא דואג לכבות בבית הזה, והכול בער שוב תוך שנייה. וכשהברוכים הבאים שלי הביתה היה "ראיתי שעוד לא הספקת לסדר את המגירה בחדר המשחקים", כבר לא יכולתי להבליג ונהייתי עצבני. אז זרקתי, "וראיתי שאת התחדשת בעוד זוג נעליים למרות מה שדיברנו". לא התכוונתי אבל זה מה שיצא ממני, להחזיר לה קצת, להראות לה שגם היא לא עומדת בהסכמים. היא הגיבה ב"טווווב" ארוך כזה, גלגלה עיניים והסתובבה.
הגלגול עיניים הזה, שאני יודע שהיא בכלל לא שולטת בו, לצד העובדה שהיא הפנתה לי את הגב - גרמו לגוף שלי לגעוש כמו הר געש מתפרץ. אז אמרתי, "יופי, להסתובב ולברוח, זה מה שיפתור את זה", והקול שלי יצא קצת יותר חזק ממה שרציתי, והיא החזירה, ואני לא נשארתי חייב, ועכשיו אנחנו בריב.
רגע לפני שהכול מסלים
הדבר הכי טוב עבורי לעשות כשאנחנו בריב זה להתרחק פיזית, לקחת פסק זמן. לקח לי הרבה זמן להבין את זה, אבל מרגע שהבנתי, זה הפך לאחד הכלים הכי חשובים שיש לי כדי להתגבר על ריבים רעים. אני לפעמים מדמיין אותנו כמו מגנטים: בשגרה אנחנו מושכים זה את זה, אבל לפעמים מתהפך הקוטב לאחד מאיתנו ואנחנו מתחילים לדחות בכל הכוח. אם לא נבין שהקטבים התהפכו, אז האנרגיות ייעשו דחוסות מאוד וכנראה שריב יפרוץ במוקדם או במאוחר. כדאי להיענות לדחייה הזאת כשהיא מתרחשת, ופשוט להתרחק עד שהקטבים יתהפכו בחזרה למשוך אותנו יחד. "מים עכורים מתנקים בקלות אם פשוט עוזבים אותם לנפשם".
"הגלגול עיניים הזה, שאני יודע שהיא בכלל לא שולטת בו, לצד העובדה שהיא הפנתה לי את הגב - גרמו לגוף שלי לגעוש כמו הר געש מתפרץ. אז אמרתי, "יופי, להסתובב ולברוח, זה מה שיפתור את זה", והקול שלי יצא קצת יותר חזק ממה שרציתי, והיא החזירה, ואני לא נשארתי חייב, ועכשיו אנחנו בריב"
אז איך שקלטתי שהאירוע הזה ממשיך ללכת להסלמה, תפסתי את עצמי והתרחקתי. לקחתי את אחד הילדים ויצאתי איתו לסיבוב בפארק. הבטן שלי כבר נדבקה לגב אז קנינו לנו פלאפל - לי מנה בבאגט כמו שאני אוהב, לו חצי מנה בלי כדורים כמו שהוא אוהב, והתיישבנו על ספסל לדבר. לאט-לאט, המחשבות התחילו להתנקות. שאלתי אותו על הגן, אם היה יום נעים או פחות, והוא אמר שהוא היה היום עצוב כי ילד אחד דחף אותו בתור למגלשה והוא נעלב. ה"לא נורא" האוטומטי כמעט יצא לי מהפה, עד שנזכרתי בשיעורים שלמדתי מהאהובה שלי, ובמקום לבטל את תחושותיו, אמרתי, "וואי, זה בטח היה ממש לא נעים. איך אתה מרגיש עכשיו?"
ופתאום התחלנו לדבר על החוויה שלו, והוא סיפר - כמו שרק ילד יכול לספר - על איך זה מרגיש בגוף ובלב כשלא רואים אותך ואת הרצונות ואת הצרכים שלך, על זה שהגננת הייתה עסוקה מדי עם ילדה אחרת שנמצאת בהסתגלות, על איזה מזל שבסוף הסייעת כן ראתה אותו ובאה לחבק אותו, ואפילו נתנה לו תפוח לבד בלי שאף אחד מהילדים האחרים קיבל, על איך הוא חלק את התפוח עם חברה שלו מהגן, על זה שכיף לו בגן בדרך כלל אבל לפעמים דברים פחות טובים קורים.
ופתאום קלטתי שאנחנו מדברים עליו אבל בעצם אני שומע את עצמי. שמעתי את העייפות והרעב של כל היום שהתפרצו על האהובה שלי, את הקושי מזה שאין אף אחד שרואה אותי כי מי שאמור לראות אותי, צריכה להיות כרגע עסוקה בדברים אחרים, את הרצון שלי שתבוא הסייעת ותפתור גם לי את הבעיות, וגם את ההכרה בזה שיש ימים פחות טובים אבל בדרך כלל אני אוהב את החיים האלה, את העבודה שלי ואת האישה שאיתי. הענקתי חיבוק גדול-גדול לבן האהוב שלי, והודיתי לו על כל השיעורים שהוא מלמד אותי. אחר כך נשארנו עוד כמה זמן בגן המשחקים כדי לטפס יחד על המתקנים ולשחק תופסת צבע, ולהיות ילדים שלא אכפת להם מהרבה דברים חוץ מהרגע הזה.
כשחזרנו הביתה, כולם כבר היו בעיצומה של אווירת הערב - השקשוקה הייתה על האש, הילדה הייתה כבר אחרי מקלחת, הבית היה מתוקתק ומסודר. איזו אישה יש לי, חשבתי לעצמי בגאווה. כשהיא התקרבה אליי קראתי בשפת הגוף שלה שהקטבים עדיין לא התהפכו בחזרה, אז סיפרתי לה בגאווה שפיצ קיבל היום תפוח מהסייעת והחליט לחלוק אותו עם חברה, וראיתי בחצי עין שהוא משחק אותה כאילו שהוא לא שומע אבל שבהחלט עולה לו חיוך גאה על הפנים. גם האהובה שלי התגאתה בו מאוד וחיבקה אותו.
המבט שלי נדד בחזרה לחשבון החשמל שעל המקרר,ֿ אבל הפעם זה כבר הרגיש לגמרי אחרת. כשהבטן מלאה, כשאנחנו יחד בבית החם, ברגעים האלה של ארוחת ערב שהם שיא המשפחתיות, הבנתי שיהיה בסדר עם הכסף. העיקר שכולנו ביחד.
*************
לילה. הילדים הלכו לישון. אנחנו מתיישבים ביחד על הספה, מותשים מהיום. "אני חושב שמגיעה לך סליחה, אהובה שלי, זה לא היה נעים איך שהתפרצתי עלייך היום. בקושי הגעתי הביתה וכבר יצאתי עלייך". "זה בסדר", היא עונה. הקוטב עוד לא התהפך אבל הוא בכיוון, אני מרגיש. אני צריך להמשיך להראות לה שאני מבין איך הדברים נראים מהעיניים שלה.
"אבל יותר מסליחה, מגיעה לך תודה. אני רואה אותך, איך את דואגת לילדים, לעבודה, להורים שלך, אפילו להורים שלי את דואגת יותר ממני. איך את תמיד נותנת מעצמך עוד ועוד, ואז אני חוזר מהעבודה עצבני, רעב עייף, ואנחנו רבים - ואיכשהו עדיין יש בסוף ארוחת ערב כזאת חמה וטעימה, וכל הבית מסודר. את מדהימה".
זהו, משהו כבר השתנה במבט. היא מסתכלת עליי, שותקת. אני רואה את הגלגלים במוח (או יותר נכון - בלב) עובדים, מתלבטים באיזו דרך לבחור. אני מסתכל בחזרה, נותן חצי חיוך. "בואי אליי, אני אוהב אותך". היא מתקרבת ומניחה עליי את הראש. "אתה באמת מעצבן לפעמים כשאתה חוזר מהעבודה ככה, אבל בטח גם לך קשה שמה, אני יודעת".
לרגע בא לי להגיד לה שזה בכלל לא זה, שהעבודה שלי אחלה אבל שקיבלתי את האשראי ושוב יצא ים כסף על בגדים, ואני בחרדות אמיתיות מהמצב הכלכלי שלנו ולא יודע איך להתמודד עם זה כבר, אבל מתעשת ברגע האחרון. כבר ערב, מאוחר, שנינו עייפים, זה לא הזמן לדבר על דברים שבעומק. עוד יהיה לנו זמן לזה. "כן, קשה לי לפעמים בעבודה, את צודקת. תודה שאת מכילה אותי ככה".
שנינו אוהבים, מחובקים, נרדמים מול הטלוויזיה.
עוד יום עבר.
