הגוף בבית, הלב בעזה: אפרת זנטון, שני ביטרן וירון שילון נאלצו להעביר לילות רבים מדי ללא שינה משותפת, אחרי שבני ובנות הזוג שלהם גויסו למילואים. במשדר המיוחד ב-ynet, לציון שנה לטבח 7 באוקטובר, הם מבהירים: "הלילות לבד הם הקושי העיקרי שאליו לא מתרגלים".
צפו בראיון שהתקיים במשדר המיוחד ב-ynet
(צילום: ליאור שרון, ירון שרון)
"תשעה חודשים שאשתי שחר במילואים", אומר ירון שילון, בעלה של שחר, קב"נית בפיקוד צפון. "זה מרגיש כמו יום אחד ארוך, יום שלא מסתיים. בימים רגילים מדובר באמא מאוד נוכחת בבית, שמאוד מכתיבה את החוקים, ופתאום היא לא כאן, וכשהיא כן מגיעה, אין באמת בן אדם שנמצא בבית. הדמות שלה מסתובבת, אבל היא עצמה לא. שחר גם סוחבת על עצמה את כל הדברים שהיא שומעת, אז היא תבוא ליום-יומיים, אבל זה קודם כל לישון שנייה ולשתות קפה.
"בסדרה 'ארץ נהדרת' עשינו את אחד המערכונים המפורסמים של המלחמה על המילואימניק שחוזר ואומר, 'חבר'ה, הבנתי, תודה רבה. אני חוזר להילחם'. אני חושב שזה מה שקורה עם שחר ועם עוד הרבה מילואימניקים: אתה הופך לחלק ממשהו שהוא ממש גדול, ו... בואי, להוריד את הצלחת זה לא הדבר הכי כיף לעשות בזמן שהראש שלך בכלל לא פה, אז אני למשל מאוד מנסה להוריד ממנה את זה.
"לא תמיד זה מצליח, כי בסוף אתה מתעסק בדברים הקטנים של החיים, אבל הם לא איתנו, ואני חושב שעוד תקופה ארוכה הם לא יהיו איתנו, וזאת הצרה הגדולה של המלחמה. כשנלחמים מה שנקרא, 'אנחנו על הגל'. אבל מה קורה כשזה מסתיים? כי יום אחד המלחמה תסתיים.
"את יודעת, אנחנו גדלנו כשבכל כיתה היה ילד אחד שביום הזיכרון הלך עם החולצה הלבנה, וידענו שמישהו מהמשפחה שלו מת. עכשיו מדובר על עשרות אלפים של אנשים חדשים, שלא הצלחנו כל כך לשמור עליהם, לא הצלחנו כל כך לטפל בהם. כמות האנשים החדשים שהולכת ומצטרפת למשפחה של החיים, לא של המתים חלילה, גם עם זה אנחנו נצטרך להתמודד".
ירון שילון: "הם לא איתנו, ואני חושב שעוד תקופה ארוכה הם לא יהיו איתנו, וזאת הצרה הגדולה של המלחמה. כשנלחמים מה שנקרא, 'אנחנו על הגל'. אבל מה קורה כשזה מסתיים? כי יום אחד המלחמה תסתיים"
לירון ולשחר יש שלושה ילדים, וקצת אחרי 7 באוקטובר, ירון מצא את עצמו הופך ל"אבא לוחם בעורף", אחרי זוגתו גויסה למילואים. "אני מספר להם שאמא הולכת לעזור לאנשים, שזאת אחת המעלות הגדולות ביותר. היא לא לוחמת, היא כן עוזרת ללוחמים, והילדים שלי סופגים את זה, וזה יותר חשוב לי מאשר שהוא יתכונן למבחן או לא יתכונן למבחן, או אם אמא הגיעה ליום הורים או לא הגיעה ליום הורים".
"זה פשוט יום רודף יום", אומרת שני ביטרן, שבן זוגה קובי נמצא עכשיו בלבנון בפעם השלישית. "לא ידעתי את הכלים שהיום אני יודעת אחרי שמונה-תשעה חודשים של לחימה. בהתחלה זה היה יותר לשאול לשלומו, להבין מה עובר עליו, יותר חיבוקים. לאט-לאט הבנתי שבחודש וחצי שהוא נמצא בין סבב א' לסבב ב', הוא לא ידע את מקומו בבית. זאת אומרת, המחשבות הן על לבנון ועל תיכף מקפיצים לעזה".
"אנחנו הגענו למלחמה הזו אחרי אשפוז מאוד ארוך של אחד הילדים שלנו", משתפת אפרת זנטון, אשתו של עודד שגם הוא גויס למילואים. "נוצר מצב שגם תקופה ארוכה לפני המלחמה, לא היינו כל כך ביחד. למעשה, חזרנו הביתה חמישה שבועות לפני תחילת המלחמה. בחמישה שבועות האלו ניסינו לחזור ולגבש את המשפחה מחדש, ואז הגיע 7 באוקטובר".
איפה המלחמה תפסה אתכם?
"אנחנו משפחה שומרת שבת וחג. אנחנו גרים מדרום לקריית גת, וכשהחלו האזעקות מצאנו את עצמנו כמו חלק גדול מהדרום בממ"ד, כשאנחנו לא יודעים מה קורה, ומסתכלים על הטלפון הנייד. מתקבלת עוד הודעה ועוד הודעה, ואנחנו מסתכלים אחד על השני ומנסים להבין האם זה הרגע שאנחנו אומרים - פיקוח נפש דוחה הכול. אנחנו מחליטים להסתכל מה קורה בטלפון, וחושכות עינינו.
"עודד בעלי אומר לי, 'תראי, לדעתי התחילה מלחמה'. הוא מראה לי את הטנדר בשדרות, ואני אומרת לו, 'לא-לא, זה מאיזה סרט הוליוודי, זה לא בישראל בכלל, זה באוגנדה', והוא אומר לי, 'לא לא, זה בשדרות'. ואז הוא אומר לי, 'אוקיי, אני נוסע'. הוא עוד לא קיבל חייגן, אף אחד עוד לא דיבר איתו, והוא מחליט ללכת למחסן, להטעין, לקחת שתי סוללות של מברגות כדי שתהיה לו תקשורת, ואורז".
"אנחנו גם חריגי גיל", אומרת אפרת. "יכולנו למעשה כבר לפני חמש שנים לשים את המפתחות ולהגיד, 'אנחנו את שלנו תרמנו'. אני אגיד שאנחנו כזוג, בוגרי מלחמת לבנון השנייה, בוגרי כל המבצעים, צוק איתן, עמוד ענן, אנחנו חלק מהדבר הזה, וחרטנו על דגל הבית שלנו את הערך הזה של שירות במילואים ותרומה למדינה.
"כל הזמן אני שומעת את האמירה הזו, 'אז תגידי שקשה לך, או שהוא יגיד שקשה לך ושהוא יחזור, זו בחירה שלכם', ואני אומרת - זו הבחירה שלנו, אנחנו גאים בה, אנחנו עומדים מאחוריה כחומה בצורה. אנחנו נלחמים בעורף עם מדים שקופים ואפורים ואפרוריים וקשים ומלאי אבק וזיעה מהקרב שאנחנו באמת מנהלים בבית, אבל אנחנו לא נוריד, כי אנחנו חייבים.
"זאת אולי ההזדמנות לקרוא לכל ברי הגיוס מימין ומשמאל שנמצאים כרגע בפטור, מסיבה שעדיין מאפשרת להם לבוא ולשרת, להצטרף אלינו כדי שאנחנו נוכל לתרום ונוכל להמשיך לעשות, אבל גם לחיות לצד זה חיי משפחה מלאים".
