היא מסתכלת על הרצפה ופתאום פולטת את המשפט, "יותר קל לי בלעדיו", והיא עושה זאת במהירות ובשקט, כאילו שהיא לא החליטה עדיין אם היא רוצה שאשמע אותה. לקח לי רגע להבין על מי אורטל (השם האמיתי שמור במערכת) מדברת, ועוד רגע כדי לקלוט כמה הבהילו אותה המילים הללו שיצאו לה הרגע מהפה. "את מדברת על דני?", שאלתי בעדינות. "את מרגישה שאת מסתדרת יותר טוב כשהוא במילואים?"
אורטל הנהנה והתבוננה בי, כמו מצפה שאגזור את דינה. היה לי ברור שהיא מרגישה אשמה על המחשבות שלה, והאינסטינקט הראשוני שלי היה להרגיע אותה, להסביר לה שזה בסדר, ולהבטיח לה שהתחושות האלה יחלפו כאשר דני יסיים את המילואים ויחזור הביתה, אבל ידעתי שאני צריכה לשתוק עכשיו, לתת לה רגע לעכל את העובדה שהיא מעזה לפתוח את הנושא הזה, ורק אז להבין יחד איתה מה באמת קורה לה, ומה אפשר לעשות עם זה.
דני נכנס ויוצא מהמילואים כבר כמעט שנה. כאשר גויס בפעם הראשונה, ממש עם תחילת המלחמה, אורטל הוצפה בדאגה ובאימה, וקיוותה, כמו כולם, שהאירוע הזה יחלוף במהרה. היא לקחה על עצמה לבלוע את הצפרדע בשקט ולא להתלונן בפני אף אחד, ובחרה להסתדר לבדה עם התינוקת הקטנה שלהם, עם העבודה התובענית שלה, ועם הרגשות שהציפו אותה, שאותם בחרה להשתיק. אלא שהימים הפכו לשבועות, והשבועות לחודשים, ודני כמעט לא חזר הביתה. כשכבר כן חזר, הוא התקשה להעניק לה את הדברים הרגשיים שהיא הייתה זקוקה להם.
בהתחלה, כשהוא הגיע למספר ימים בודדים, אורטל ניסתה לשתף אותו במה שקורה אצלה, ולנסות להבין מה עבר עליו בתקופה שבילו בנפרד, אבל דני היה מרוחק כפי שנהג לעיתים כשהיה לו קשה, ואורטל חשה שהוא הודף כל ניסיון התקרבות מצידה בדרכו השקטה אך הברורה. הניסיונות הללו כל הזמן הסתיימו במפח נפש, ובתחושה עמוקה שדני לא רואה אותה, ושכמו תמיד - גם הפעם הוא שקוע רק בעצמו.
בימים רגילים היו סיטואציות כאלה מתפתחות לריב: אורטל הייתה נעלבת, בוכה ומטיחה בדני האשמות, ואילו דני היה מתרחק או מתפרץ עליה. בנסיבות המילואים והמלחמה היא לא העֵזה לריב איתו ולהגביר את המתח שידעה שהוא שרוי בו, אבל בתוכה בִּעבּע כעס שרק הלך וגבר, והדאגה שרחשה לדני בהתחלה התחלפה במרירות שקטה.
הנוכחות שלו בבית הפכה להיות יותר ויותר קשה לה, והיא כמעט קיוותה שהוא כבר לא יחזור לחופש מן המילואים. "שיישן בבסיס", חשבה לעצמה והתביישה שמחשבה כזו חולפת במוחה. "שילך להוריו", המשיכו המחשבות שלא הצליחה לשלוט בהן. "שיניח לי", לחשה לעצמה בדממה.
ככל שחלף הזמן, הפכו המחשבות של אורטל על הזוגיות שלה להיות יותר ויותר קטסטרופליות; היא נזכרה בכל הפעמים בהן הדף אותה מעליו במקום לשתף אותה ברגשותיו, ובפעמים בהן סירב להקשיב לה כשניסתה לשתף אותו בקשיים ובחששות שלה. "כבר כמה שנים שהקשר בינינו הוא בעיקר טכני", הרהרה בעצב, ושאלה את עצמה מה בעצם מחבר אותם זה לזו מלבד התינוקת והמשכנתא.
כך הפכו המילואים לשגרה החדשה שלהם. אורטל בנתה לעצמה חיים חדשים ללא בעלה, עם עזרה מהוריה שבדיוק יצאו לפנסיה, עם חברות קרובות שהפכו לאחיות לצרה, ועם כוחות נפש אדירים שגילתה בתוך עצמה. הקשר עם דני נשמר באופן מצומצם, ואורטל, שניסתה להשתיק את האמת הפנימית שלה ככל יכולתה, הגיעה למסקנה שהמילואים הם רק עוד צורת ביטוי לריחוק בזוגיות המתפוררת שלה.
הצד שלה: "הוא מעולם לא ראה אותי באמת"
אליי היא הגיעה אחרי חודשים ארוכים שבהם התעצמה תחושת הזָרות שגאתה בה כלפי בעלה, והמחשבות הקשות ניקרו בה ללא הרף. כשפלטה בנוכחותי את המילים "קל לי יותר בלעדיו", היא הייתה משוכנעת שאין יותר מה לעשות, ושהקשר הזה, שנמצא כבר זמן מה על כרעי תרנגולת, עומד בפני סיום בלתי נמנע, והדבר היחיד שעוצר את התהליך הוא המלחמה.
תחילה ביקשתי ממנה שתספר לי יותר על הזוגיות שלה, על מה חיבר אותה לדני מלכתחילה, על החלקים הטובים בקשר, וגם על הקשיים שחוו לפני המילואים, ובעיקר אחרי שנולדה התינוקת שלהם. מן הדברים שאמרה לי למדתי שהזוגיות בין השניים התחילה בהתאהבות גדולה, אבל כבר בהתחלה התגלו סדקים. אורטל אפילו התקשתה להיזכר בחוויות טובות שחוו יחד, ומהר מאוד הפליגה בתיאורים שהדגישו את הפערים והקשיים שחוותה בקשר.
"בחודשים שקדמו למילואים כמעט כל ערב שלהם היה מסתיים בפיצוץ, שבו אורטל מתלוננת ובוכה שדני לא רואה אותה, ואילו הוא הולך ומסתגר יותר ויותר בתוך עצמו"
את השבר העמוק ביותר בחייהם המשותפים תיארה לי אורטל בדמעות שחנקו את גרונה והקשו עליה לדבר. שעה אחרי לידת התינוקת שלהם, בניתוח קיסרי חירום, בחר דני לחזור בדחיפות לעבודה בגלל פרויקט מורכב שהיה מעורב בו. הוא השאיר אותה בבית החולים לבדה, עד שהגיעה אמא שלה לעזור לה, והיא גם זו שנשארה ללון איתה שם. אורטל מעולם לא סלחה לו על כך, ומבחינתה זה היה הרגע שבו הגיעה למסקנה שדני מעולם לא ראה אותה באמת, ושהוא לעולם לא יהיה בן הזוג שקיוותה לו.
מרגע זה ואילך, הוכיחה לה כל התנהגות של דני שהוא שקוע לגמרי בעצמו, בעבודה שלו ובחברים שלו, ושיש מעט מאוד מקום בחייו עבורה ועבור התינוקת שלהם. בחודשים שקדמו למילואים היה כמעט כל ערב שלהם מסתיים בפיצוץ שבו אורטל מתלוננת ובוכה שדני לא רואה אותה, ואילו הוא הולך ומסתגר יותר ויותר בתוך עצמו. כאשר החלה המלחמה ודני יצא למילואים, נותרו תחושותיה של אורטל זהות. רק האירועים שחיזקו את התחושות הללו השתנו מעט: דני היה ונותר בעיניה מישהו שלא רואה אותה, ושהזוגיות איתה שולית בחייו.
הצד שלו: "היא בחיים לא תבין אותי"
את הסיפור של דני הצלחתי לשמוע מפיו כשפגשתי אותו לבד בין סבב מילואים אחד לשני. לדבריו, כאשר עזב את בית החולים אחרי הלידה והשאיר את אורטל לבדה, הוא לא ידע את נפשו מרוב צער ובהלה. הוא יצא בדחיפות לפתור בעיה בעבודה, שאילולא היה פותר אותה, זה היה עולה לו במשרה שלו. מאחר והדבר האחרון שרצה היה להדאיג את אורטל הכורעת ללדת, הוא חסך ממנה את הפרטים הללו, ולמרות הלחץ הנורא שהיה שרוי בו, הוא נותר איתה עד תום הלידה, ורק אז יצא בבהילות בחזרה לעבודה.
בדרך עוד הספיק להתקשר לאמא שלה שתמהר לבוא, ולא היה לו רגע פנוי להסביר לה מה באמת אירע. כאשר חזר לבית החולים, זה כבר היה מאוחר מדי: דני אומנם ניסה לספר לאשתו מה קרה, אבל היא כבר לא הייתה פנויה להקשיב לו, וממילא הייתה שקועה בהחלמה מן הניתוח ובטיפול בתינוקת שלה.
חודשים אחר כך, כאשר יצא למילואים, הוא שוב לא בחר לעזוב את אורטל ולא התכוון לגרום לה להרגיש שהוא לא רואה אותה. גם כשהתנדב לחזור לשירות אחרי שהציעו לו להשתחרר, לא היה זה בגלל שלא ראה את צרכיה של אורטל, או של התינוקת שלהם, וגם לא מתוך רצון מודע להתנתק מהן, אלא מתוך תחושת שליחות אמיתית ורצון להיות משמעותי ובעל ערך במציאות הקשה שנוצרה. אומנם הקשר בינו לבין אשתו היה באותה תקופה קשה ולא תמיד נעים, אבל דני קיווה שאורטל תבין אותו ואת מניעיו, ותאפשר לו לעשות את מה שנכון בעיניו. כאשר זה לא קרה, הבין דני שאורטל לעולם לא תבין אותו, ושאין טעם שאפילו שינסה.
נבואה שמגשימה את עצמה
בשנת 1968 ערכו שני חוקרים בשם רוזנטל ויעקובסון מחקר שבדק מה קורה כאשר שותלים בתודעתם של אנשים תפיסה, וגורמים להם להאמין שמדובר בעובדה. המחקר נערך במספר בתי ספר בהם פגשו החוקרים את המורים לפני תחילת שנת הלימודים, ונתנו להם רשימת שמות של תלמידים אשר נבחרו באופן אקראי לחלוטין, וסיפרו להם שאלה הם התלמידים בעלי פוטנציאל ההצלחה הגבוה ביותר בכיתה, ושבמהלך השנה יש לצפות מהם לעשות קפיצה גבוהה במיוחד ולהפוך לתלמידים הטובים בכיתה.
בסיום השנה הסתבר שאותם תלמידים, שנבחרו באופן אקראי, ושהכישורים שלהם אינם באמת גבוהים יותר משל חבריהם, באמת הפכו לתלמידים הטובים ביותר, רק בגלל שכל המורים ציפו מהם להיות כאלה, והתנהגו אליהם כאל כאלה. המחקר שהוכתר בעולם הפסיכולוגיה החברתית בשם "אפקט פיגמליון" או "נבואה שמגשימה את עצמה", הוכיח שכאשר שותלים בתודעתם של אנשים תפיסה מסוימת, גם כאשר מדובר בתפיסה שגויה לחלוטין, וגורמים להם להאמין שמדובר בעובדה, הם יוכיחו בהתנהגותם שהתפיסה הזו אכן נכונה, ואף יהפכו אותה בעצמם ומבלי לדעת לעובדה.
מצב זה ידוע כנכון בכל סוגי מערכות היחסים בהם יוצרים אנשים תפיסות ואמונות האחד ביחס לשני, והופכים את התפיסות הללו למציאות מתוך הגישה וההתנהגות שלהם.
נבואה שמגשימה את עצמה היא יכולת נפלאה כאשר היא נולדת מתוך תפיסה חיובית, אשר מצמיחה תוצאות חיוביות כמו תלמידים מצטיינים. אבל באותה מידה עלולה נבואה שמגשימה את עצמה להיות הרסנית וקשה, כאשר היא נולדת מתוך תפיסה שלילית שמצמיחה תוצאות שליליות ביחסים בין אנשים.
בעולם הזוגיות יכולה נבואה שמגשימה את עצמה לחרב מערכות יחסים, כאשר אירוע יחיד יגרום לבני זוג להסיק מסקנות מרחיקות לכת האחד ביחס לשני, וכתוצאה מכך להתרחק זה מזה.
במקרים טראגיים במיוחד מקבל אירוע יחיד פרשנות שגויה לחלוטין, שאין בינה לבין המסקנה המוסקת ממנו דבר וחצי דבר. אבל גם כאשר מדובר באירועים שהפרשנות השלילית בהן נכונה, גם כאשר אחד מבני הזוג אומנם לא רואה את האחר, או לחלוטין לא מבין אותו, המסקנה המוכללת תהיה תמיד מוגזמת ותעשה עוול לשני בני הזוג ולזוגיות שלהם.
במקרה של דני ואורטל הפך אירוע העזיבה של דני את בית החולים לנקודת ציון שממנה והלאה שחזרה אורטל לאחור, באופן אוטומטי ולא לגמרי מודע, את כל מערכת היחסים שלה עם בעלה, ומצאה עוד ועוד דוגמאות והוכחות מן העבר שלהם לכך שהוא לא באמת רואה אותה ושהיא לא מספיק חשובה בעיניו. מכאן קצרה הדרך להמשיך לשפוט אותו ככזה בכל אינטראקציה ביניהם, ולמחוק באופן אוטומטי ולא מודע את כל ההתנהגויות האחרות שלו, בהן הוא כן רואה אותה, כן מסור אליה, או כן מתייחס אליה כאל מישהי משמעותית וחשובה בחייו.
"בעולם הזוגיות יכולה נבואה שמגשימה את עצמה לחרב מערכות יחסים, כאשר אירוע יחיד יגרום לבני הזוג להסיק מסקנות מרחיקות לכת האחד ביחס לשני, וכתוצאה מכך להתרחק זה מזה"
במקביל, הפך האירוע גם עבור דני לנקודת ציון, שממנה הוא שיחזר לאחור את כל המקרים בהם אורטל לא הבינה אותו ולא הקשיבה לו, והוא מחק מתודעתו את כל האירועים שיכולים היו להפריך את האמונה השלילית הזו. כך הלכו השניים והתרחקו זה מזו, כאשר המילואים הפכו את הריחוק הזה לדרמטי ובלתי נסבל. שניהם החלו לפתח ייאוש שקט מן הזוגיות שלהם, ולתהות מה בעצם מחבר ביניהם מלבד המשכנתא והתינוקת הקטנה.
הנטייה לאפשר לאירוע יחיד, או לאמירה בודדה, ליצור באופן אוטומטי תמונת מציאות שלמה, נובעת מן הצורך האנושי-הישרדותי בחיים להשיג ודאות ובביטחון מחד, אל מול הפחד מפני פגיעות, כאב וחוסר יציבות מאידך. המוח האנושי נוטה להכללות גם כאשר הן אינן רציונאליות, משום שזו דרך חשיבה חסכונית יותר, וגם מרגיעה לכאורה.
אורטל העדיפה, באופן לא מודע, לראות את דני כאדם שלא רואה אותה, ואילו דני העדיף מראש לתייג את אשתו כאדם שלא מבין אותו, כי כך חסך לעצמו את כאב האכזבה מן האפשרות שהיא לא תבין אותו ולא תכיר בצרכיו.
הבעיה היא שנבואות מן הסוג הזה באמת מגשימות את עצמן והן הופכות להיות אמיתות. ככל שאורטל הניחה שדני לא רואה אותה, כך זה קרה יותר ויותר: בסתר ליבו הוא אמר לעצמו שממילא אין לו סיכוי אצלה, ולכן עדיף שימשיך לעשות רק מה שהוא רוצה. כתוצאה מכך, ככל שחלף הזמן הוא התרחק ממנה והפסיק לראות אותה ואת הצורך שלה בו ובאהבתו.
במקביל, ככל שדני ציפה מאורטל שהיא תבין אותו פחות, כך הוא התאמץ פחות להסביר לה את עצמו, וכתוצאה מכך התקשתה אורטל להכיר בצרכיו ולראות את המציאות מהעיניים שלו, עד שלאט-לאט היא הפסיקה לנסות. כתוצאה מכך, הפכה מערכת היחסים שלהם למעגל קסמים ללא מוצא, שלא היה להם מושג איך והאם ניתן בכלל לצאת ממנו.
אין מוצא?
הדרך לצאת ממעגל הקסמים הזה דורשת אומץ ונכונות להיפגע. זו דרך מסוכנת מבחינה רגשית, שאין בה ודאות ושכאב וטעות הם חלק בלתי נפרד ממנה, אבל זו גם דרך מתגמלת, משום שהיא היחידה שמובילה לצמיחה בזוגיות ולאהבת אמת.
בשלב הראשון צריכים בני הזוג להכיר בעובדה שהם צמצמו זה את זו לתפיסה שלילית אחת, ושאת התפיסה הזו הם הוכיחו לעצמם שוב ושוב עד שהיא הפכה להיות אמת. הנכונות לקחת אחריות על הדינמיקה הזוגית שלהם ועל התוצאות המכאיבות שלה עבור שניהם, היא שלב קריטי בתהליך הזה. כל עוד ימשיכו להאשים זה את זו ולהאמין שהם קורבנות האחד של השנייה, הם לא יוכלו לצאת מן המעגל חסר המוצא שבו הם כלואים.
"ככל שאורטל הניחה שדני לא רואה אותה, כך זה קרה יותר ויותר. בסתר ליבו הוא אמר לעצמו שממילא אין לו סיכוי אצלה, ולכן עדיף שימשיך לעשות רק מה שהוא רוצה"
בשלב השני יצטרך כל אחד מהם לעשות שיחזור מחודש של מערכת היחסים ביניהם, ולדלות מן הזיכרון סיטואציות שנדחקו לצד, שכמעט נשכחו, אשר בהן התפיסה השלילית שלהם זה על זו לא מתקיימת. אורטל תצטרך להיזכר בסיטואציות בהן דני ראה אותה, התחשב בה, ושם אותה ואת הבת שלהם לפני כל דבר אחר, ואילו דני יצטרך להיזכר במצבים בהם אורטל הקשיבה לו והבינה אותו כפי שאף אחד אחר לא הבין, והייתה שם עבורו לחלוטין.
בשלב השלישי יצטרכו בני הזוג להרחיב את נקודת המבט שלהם זה על זו, ולהסכים לשחרר את הפרשנות האוטומטית שלהם האחד ביחס לשנייה, גם אם המחיר יהיה להיות חשופים ופגיעים יותר. לשם כך עליהם להאט את התגובות האוטומטיות ואת הפרשנויות האוטומטיות שלהם, לוותר על מסקנות נמהרות שנובעות מן התפיסה השלילית שלהם, ולתקשר עם בן/ת הזוג באופן שיאפשר למשהו חדש לקרות ביניהם. כל זה צריך להתרחש שוב ושוב, עד שיהפוך להיות הרגל חדש שלאט-לאט יבטל את ההרגלים הישנים שלהם.
לעיתים באמת הופכים החיים בנפרד לקלים יותר מן המאמץ להיות ביחד. קל הרבה יותר להאמין בתפיסות שליליות ולהיאחז בהן כמגנים, וקשה הרבה יותר לבטוח בתפיסות חיוביות ולשמור עליהן ברגעים הקשים. זוגיות היא מסע ארוך שהתנועה בתוכו בין החיובי לשלילי נחווית לעיתים קרובות כמטלטלת. אבל אם בחרתם בפרטנר שמוכן לעבור אתכם את המסע הזה, אל תוותרו. תישארו גם כשקשה, כי רק כך תגלו שהדרך ביחד מתגמלת הרבה יותר מן החיים לבד, גם אם לעיתים היא קשה או כואבת.
* מוקדש באהבה לכל המטופלים שפגשתי השנה בין מילואים למילואים, ולבנות זוגם האמיצות.
כנרת טל מאיר היא מחברת הספר "סוד האהבה" ומייסדת "שיחה שנוגעת": בית להתפתחות אישית זוגית ומינית, המקדם תהליכי שינוי וצמיחה.
