אנחנו נפגשות בחצר הבית שלה ברמת אביב ביום שבו הסופר סמי מיכאל נפטר ואני מספרת לשי-לי שינדלר על הפרהוד, הטבח שבוצע בשנת 1941 ביהודי עיראק. היא צמאה לשמוע עוד. "כולם יודעים מהו ליל הבדולח, אבל על מאורעות שקשורים ליהודים בארצות האיסלאם כמעט ולא מדברים, בטח במערכת החינוך, וחשוב לי לשמוע", היא מסבירה.
"יש לי כמה חברות פרסיות, ואנחנו שולחות אחת לשנייה כל מיני ממים ומדברות אחת עם השנייה על המשפחות הפרסיות שלנו, אוכל פרסי, אני מאוד-מאוד מחוברת לצד הפרסי של אמא שלי. סבתא שלי, סימה, כבר בת 94 ומבשלת ומארחת אותנו כל שישי שני. סבתא אומרת שכאשר הם ברחו מפרס, היא לא דמיינה שיותר לא תדרוך שם לעולם. עד היום החלום שלה הוא לחזור לשם. בסופו של דבר בן אדם רוצה את הבית. בטח כאשר אתה נעקר מביתך. והם לא רצו לעזוב. הם נאלצו לעזוב".
ואת העקורים מבתיהם אנחנו רואים גם כיום. אצלנו.
"וזה נורא. בתחילת המלחמה הכרנו זוג מכפר עזה שעזרנו להם למצוא בית כאן, ברמת אביב, והפכנו להיות חברים. סבא וסבתא שלי לא ברחו תוך כדי טבח, כמו שהיה אצלנו, אבל תחושת העקירה מהבית קשה", שי-לי שולפת את הטלפון ומראה לי תמונה של סבתא סימה, ומספרת שאת עבודת הגמר שלה בשנקר עשתה על סיפור העלייה שלה לארץ. "חייאתי", אומרת שי-לי ומתבוננת בסבתה מחזיקה את דני התינוקת, הבת שלה, שביום ראשון הקרוב תהיה בת שבע. "הילדים שלי – האוכל הראשון שהם אכלו היה מרק החומצה של סבתא, שהוא המרק הכי טעים בעולם. סבתא שלי, באצבעות שלה הייתה לוקחת חתיכה של חלה ועושה כזה – שי-לי מדגימה סיבוב – ומאכילה אותנו מהאצבעות שלה לתוך הפה. אין יותר טעים מהאצבעות שלה. זה להרגיש את העור שלה, אני מדברת על סבתא שלי ויכולה לבכות".
ואת באמת בוכה.
"נו, מה", היא מסיטה את ראשה ומחפשת נקודת אחיזה בסבך הירוק שסביבנו.
את בוכה בקלות?
"כן, אני בוכה די בקלות. אני בוכה כשיש לי סיבה לבכות, ואצלי יש הרבה דברים שהם סיבה לבכות. כל הרגשות שלי בחוץ, אין אצלי להסתיר".
טוב, אני אהיה עכשיו המראיינת הזו ששואלת "עם כל הכסף הזה, אילו סיבות כבר יש לך לבכות".
"די, די אין לי כוח אפילו לדבר איתך על זה. מה קשור א' ל-ב'? אני מקווה שמאז 7 באוקטובר יש גם פרופורציה חדשה לשטויות שיוצאות לאנשים מהפה", היא רושפת ושואלת אם יפריע לי אם תדליק סיגריה.
נוגעת בקצוות
האמת היא שבהקשר של שינדלר, 37, שועלת פריים-טיים מחודדת חושים, יוצאים לאנשים הרבה דברים מהפה, כי היא בעצמה מקפידה לגעת בקצוות ונדמה שגם לתדלק את השיח, מעצם בחירת הנושאים שאותם היא מביאה אל מדורת השבט הטלוויזיונית. שני סרטי הדוקו שעשתה – "העשירים החדשים" ו"בואו נפתח את זה" – עוסקים בכסף ובסקס, שני הנושאים הכי נפיצים בתולדות המין האנושי.
"נכון. אני מאוד אוהבת קצוות. אבל יש את זה שאני בוחרת לדבר בפתיחות על נושא שמעניין אבל אנשים פוחדים לדבר עליו, ויש לגביו טאבו שמסקרן אותי, ויש מצב שבו אנשים מרשים לעצמם להגיד את דעתם הבלתי קשורה למציאות והמנותקת מכל הקשר. למשל, אם מישהי עושה סדרה על חייה, מותר להיכנס בה ולהביע דעה כי היא בחרה לשתף? ממש לא. כל אדם הוא אדם וצריך לכבד אותו באשר הוא".
הביקורת שחטפת עוד שורפת לך?
"עבר לי תוך שבוע", היא מפריחה את עשן הסיגריה רחוק מאיתנו, "זה היה שבוע מאוד קשה, והיה לגמרי שיעור עבורי. אני לא מאמינה שדברים קורים סתם. למדתי מזה המון".
ואכן, גם בתגובה לביקורות שדי שיפדו אותה על הסרט שיצרה לאחר האקזיט המשפחתי שלה ושל בן הזוג, ליעד אגמון, אמרה שינדלר שלמדה ליצור דוקו מהסוג האישי מאוד גם תוך כדי התחשבות בעיני הצופה שמתבונן בתוצאה הסופית. "ולכן כשיצרתי את הסרט שבא אחריו, על נישואים פתוחים, כל הזמן חשבתי ודמיינתי בכל סצנה מה קורה לזוג שיושב בבית, בסלון, וצופה בזה".
כמה זוגות התגרשו בגללך?
"אני מקווה שבגללי אף אחד לא התגרש. אני בסך הכול הבאתי לשולחן את השיח שמעניין אותי", אומרת מי שמגיעה בצעדי ענק אל הנקודה הזו על ציר הזמן של החיים שבה אין כמעט זוג שלא מתחבט בשאלת השאלות – יחסינו לאן, ואם יחסים פתוחים הם הפתרון לשחיקה שהזוגיות חווה אחרי כך וכך שנים וילדים.
בוחנת גבולות
וגם שינדלר, למרות המיליונים בחשבון הבנק, בוחנת את הגבולות ויוצאת בעקבות הסרט גם עם ערב פתוח לקהל שנקרא "דיבור פתוח" ובו היא מדברת עם האורחות שלה על פוליאמוריה, על יחסים פתוחים, שחיקה ותשוקה בזוגיות.
"לפני כמה שבועות אירחתי בערב כזה את ד"ר ליאת יקיר, שהיא ביולוגית, ואת חן רזניק-מורן, שהיא פוליאמורית וגם יועצת זוגית, ושתיהן השתתפו בסרט שלי, ובסוף הערב ניגשו אליי שני זוגות שישבו בשורה הראשונה והפגינו מעורבות מאוד גדולה במה שהלך על הבמה. הם באו אל מאחורי הקלעים ואמרו 'באנו להגיד לך תודה, כי מאז הסרט שלך החלטנו טו סוויץ'''. והגבר אמר 'אני נשוי לה וגם במערכת יחסים איתה, וההפך'".
פתחת להם צ'אקרה. איך הגבת?
"אמרתי: וואו, אתם לא צריכים להודות לי. לא עשיתי שום דבר חוץ מאשר לאפשר לאנשים לדבר על מה שלא מדברים עליו. אני מניחה שמשהו בין הזוגות האלה ביקש חידוש, סערה, התרגשות, זה פתח שם שיח, שזו המטרה בכל דבר שאני עושה בחיי. לאפשר שיח מסוג חדש, כי אני כזו. אני מדברת פתוח על הכול".
ולכן את רצית ליצור את הסרט הראשון, על תהליך הפיכתכם למיליונרים, ובן הזוג שלך פחות?
"זה נכון שליעד הוא לא כמוני בעניין הזה, בדיבור הפתוח הזה, אני צריכה לשתף. ולכן המעבר לבמה טוב לי. כי לא הכול אפשר לשתף ולהראות עד הסוף בטלוויזיה. בסופו של דבר זה מדיום מוגבל בתוכן, בזמן, בשפה, בצנזורה. אני למשל לא יכולה לדבר על מיצי פות בפריים-טיים. אבל מול הקהל בתוך אולם אני יכולה".
וגם איתי את יכולה. בואי נדבר על זה.
"הביולוגית ד"ר ליאת יקיר מסבירה לי על הבמה את מה שידוע במדע כאפקט קולידג' – יונקים שאינם מונוגמיים ובכל זאת מנסים לחיות במונוגמיה, מגלים שאחרי מערכת יחסים עם פרנטר אחד לאורך זמן התשוקה יורדת. זה לא משהו שאנחנו המצאנו. זה ביולוגי. אבל זה טרגי למערכות יחסים. כשחקרו את זה גילו שכאשר מרחו על נקבת החולדה את ההפרשות הנקביות של חולדה אחרת, הזכר חזר להימשך אליה. ובנקודה הזו פניתי לנשים בקהל ואמרתי: 'בנות. סטארט-אפ. בכל פעם שאנחנו נפגשות, כל אחת מביאה בקבוקון עם כמוסות ריח הגוף שלה ומורחת על חברתה'. כמובן שזה היה בצחוק, אבל עם העיקרון הביולוגי אי-אפשר להתווכח".
צפיתי בריאיון איתך, ואמרת משהו שתפס אותי: "בחוסר הוודאות, שאני כל כך אוהבת אותה, האמונה היא הוודאות שלי. יש בי התרגשות מהלא-נודע". תסבירי.
"איזה כיף שאת שואלת את זה. זה משהו שממש חשוב לי להגיד לעולם. על פי מודל ששת הצרכים הרגשיים של טוני רובינס, אצל רוב בני האדם הצורך החזק ביותר בחיים הוא הוודאות. ואצלי זה הפוך בדיוק. אני זקוקה לחוסר ודאות. מתוך מנעד הרגשות, אני הכי אוהבת את ההתרגשות, וזה רגש שמגיע בהכרח מהלא-נודע. כי הרי מתי אנחנו מתרגשים? לפני שמשהו חדש קורה לנו. אני באמת מאמינה, באמת ובתמים מאמינה, שהדברים קורים לטובתי, שיש דרך שאני בוחרת או מותווית לי וכל מה שקורה – גם אם ברגע האמת אני לא מבינה את הפשר שלו והוא נראה לי מאוד כואב – כנראה מתישהו אבין שהיה לטובתי", היא אומרת ועוצרת. כי שתינו חושבות עכשיו על אותו הדבר. על הורים שדופקים להם בדלת ומודיעים על נפילת הבן. או על החטופים שעדיין נמקים במנהרות עזה.
"הדוגמאות האלה נשענות על הקיצון של הכאב, אבל באמונה, כמו באמונה, אני יכולה לכאוב ועדיין להאמין שיהיה בסדר. נקודת מבט היא עניין של בחירה, ואנחנו יודעים שיש אנשים מאמינים שברגעים כאלה אומרים 'אלוהים לקח', והתגובה שלנו היא 'איך הם מסוגלים'. אז יש אופציה להישאב לתוך העצב והשחור לעד, ויש אופציה לכאוב ועדיין להאמין שמתישהו יהיה טוב. על זה העם היהודי חי. וזה מה שאנחנו צריכים לזכור גם בימים הקשים האלה של חטופים שלא חוזרים וחיילים שנהרגים וממשלה בזויה שלא מתפקדת – ואנחנו שעדיין מצליחים להתעורר בבוקר".
מתי היה לך מאוד כואב?
"מ-7 באוקטובר מאוד כואב לי בכל הגוף. קשה לי לדמיין את האחיות שלי, של כולנו, נמקות, מוכות ונאנסות מתחת לאדמה ולדעת שהמדינה שלנו לא עושה כל מה שהיא יכולה כדי לשחרר אותן והלוואי שעד שהכתבה הזו תפורסם הן תהיינה בבית", היא אומרת ושוב בוכה. "זה מטרגט אצלי כל כך הרבה דברים. אני אומרת – הן תחזורנה ומה יהיה איתן? נפשית מה יהיה איתן? תחשבי כמה קשה לצאת מהאסון הזה מהטראומה הזו של אונס כשהיא קורית פעם אחת, אז רק לחשוב על שוב ושוב ושוב כשמצמידים לך רובה לרקה", היא לוקחת נשימה. "שמעתי אמא של אחד החטופים בכיכר החטופים, של חייל, דווקא שאומרת הבן שלי הוא חייל . את מבינה שהוא בתחתית הרשימה, כי הוא גם בן זכר וגם חייל בסדיר, ובואו לא נשכח שיש שם ילדים בני 18, 19 ו-20, ואז מה, אותם לא תוקפים? ואותם לא מענים? ולהם לא דוחפים דברים לגוף? שזה אונס לכל דבר".
והצטרפת להפגנות של "בונות אלטרנטיבה".
"מהרגע הראשון. מורן זר, המייסדת, היא חברה מאוד טובה שלי. אני אוהבת נשים, אוהבת בנות, בפורטה שלי אני בסביבה נשית, וחבל לי שבחיים המודרניים איבדנו את השבט הנשי שלנו. אם נחזור לאיראן, כולנו זוכרים את הצעירה האיראנית מהסא אמיני ששילמה בחייה את מחיר הדיכוי של נשים במדינה. יש לנו עדיין הרבה לאן לגדול בהקשר הזה, וכל אחת צריכה לעשות את המלחמה שלה בתוך הבית, בסביבה, בחברה, בקריירה".
ועל הכוח הנשי שלה היא לא ויתרה גם כאשר הכריזה שהאקזיט של 300 מיליוני השקלים, שבהם נמכרה החברה של בעלה למקדונלד'ס, הוא ממש לא רק שלו. אלא גם שלה.
שי-לי בוערת: "זה שאני צריכה בכלל להסביר את המובן מאליו, זו הבעיה. למה זה מאוד נורמלי להגיד 'מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה', אבל ההפוך מתקבל בסימן שאלה? למה אי-אפשר להגיד, וואלה, כפרה עליו, איש מוכשר, באמת הצליח מאוד, אבל אני זו שארזתי את הילדים והבית ונעקרתי למדינה אחרת ואני זו שחזרתי עם שני ילדים קטנים לחיות כאן כשהוא נשאר בניו-יורק? עברנו שמונה שנים של טלטלה רגשית, להיות יזם של סטארט-אפ ולהישאר שפויים וביחד – זה לא פשוט לשנינו וזו הצלחה של שנינו. הוא לא עשה את זה לבד, כמו שגם הילדים והבית והחברים והרכוש הם הצלחות משותפות, ולשמחתי גם הוא מרגיש ככה. הוא לא לבד באירוע".
סווטשירט: הייץ' אנד אם, טרנץ': זארה. בשער: מעיל, תחתונים וגוזייה: זארה, נעליים: אדידס, כובע: סטורי. הפקה: מיכל עמר שוורץ; סטיילינג: מזל חסון; ע. סטיילינג: מיקה קבלו; איפור: עדי מרמור; שיער: קובי קלדרון
