אייל ואסתי כהן (42), נשואים 17 שנים והורים לארבע בנות בגילים 15, 12, תשע ושש. גרים ברחובות. אסתי רואת חשבון בחברת נדל"ן ואייל הוא שותף באפליקציית fid
את השיחה שהייתה אמורה לבשר לה על פציעתו של אייל, אסתי לא קיבלה בזמן אמת. "אנחנו שומרי שבת והייתי אצל השכנה בלי טלפון", היא משחזרת עכשיו, "מסתבר שניסו לתפוס אותי בטלפון מהצבא ולא עניתי. הם שלחו לפה חיילים, אז כל השכונה ידעה שמחפשים אותי לפני שאני ידעתי מה קורה".
אסתי: "בערך שלושה ימים לפני הפציעה הצלחתי להשיג אותו בטלפון, ואני זוכרת ששמעתי משהו בקול שלו. זו הייתה שיחה קשה, הוא לא אמר לי כלום וניסה לשדר לי שעובדים ועושים ו'אספר לך אחר כך', אבל שמעתי בקול שלו שהוא גמור."
אז מתי שמעת שהוא נפצע?
"רק כשיצאה השבת הבת הגדולה שלי הביאה לי את הטלפון לשכנה, ואמרה לי 'אמא, מישהו עם קול רשמי חיפש אותך'. אני מתקשרת למספר הזה ואומרים לי 'מדברים מצבא ההגנה לישראל', ואני כבר בהתמוטטות. הספיקו להגיד לי שאייל נפצע קשה עד אנוש, אפילו לא זוכרת את ההגדרה. אבל רק שמעתי את המילה 'קשה' וכבר לא הייתי שם. אלו רגעים טראומטיים שהגוף קולט לפני שהראש מבין. אני זוכרת איפה עמדתי פיזית, הייתה לי ירידה מטורפת של לחץ דם, הראייה נחלשה והכל סגר עליי. נפלתי על הרצפה. הגוף כאילו כיבה את עצמו. תוך כדי אני כנראה צועקת, והבת הקטנה שלי מתיישבת לידי, נוגעת לי בפנים ואומרת לי 'אמא, מה יש לך?' חזרתי לעצמי ברגע, כי לא יכולתי שהיא תראה אותי ככה ופחדתי לצרוב בה טראומה מהתגובה שלי. קמתי מהרצפה, ראיתי את החיילים נכנסים והבנתי סופית שלא דמיינתי ושבאמת הייתה שיחה כזאת".
כל זה קרה כמעט לפני שנה, בדצמבר. אייל, קשר בעורב צנחנים במילואים, נפצע בחאן-יונס ממטען שהונח ליד מנהרה. הוא נפגע בעורק הראשי ואיבד דם רב, שבר את שתי הרגליים וריסק את עצם הירך. הוא פונה בהאמר, שם איבד סימני חיים. שני רופאים שהיו שם, ד"ר איתי זמורה וד"ר יוני יעקובוביץ, המתמחה שלו, החליטו על ההאמר המיטלטל לקדוח לו אל תוך העצם ולהחדיר לשם דם. אחרי 47 דקות - שכללו גם פינוי מוסק - הגיעו לסורוקה ושם היה מורדם ומונשם.
"לפני הפציעה הוא הספיק להיות שבועיים בעזה, עם המון היתקלויות ולחימה. כל הזמן הזה הוא היה מנותק, ולא היה לו איך לדבר עם המשפחה. בערך שלושה ימים לפני הפציעה הצלחתי להשיג אותו בטלפון, ואני זוכרת ששמעתי משהו בקול שלו. זו הייתה שיחה קשה, הוא לא אמר לי כלום וניסה לשדר לי שעובדים ועושים ו'אספר לך אחר כך', אבל שמעתי בקול שלו שהוא גמור. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי איתו אחרי שבועיים, התקשרתי אליו כדי שהוא יחזק אותי, כי הייתי בחרדות למות, ואני שומעת שהוא באיזו חולשה שם".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מה עובר לך בראש? שאולי הוא לא צריך להיות שם?
"בראש שלי הוא פייטר. עם כמה שפחדתי מהמילואים האלה, רציתי שהוא ילך ויילחם כי הבנתי שצריך אנשים כמוהו שיבואו ויעשו את זה. מחובתי לשחרר אותו לדבר הזה, בטח אחרי כל המראות שראינו בעוטף. ידעתי שאסור לנו להיות אלה שלא מגיבים בכל הכוח, וחלק מזה זו גם הקרבה של האנשים שלנו, שילכו ויעשו את הדברים המסוכנים האלה. לא הייתה לי התנגדות למילואים, בכלל לא, למרות שאני עם ארבעה ילדים בבית ובחרדות ולא היה לי מושג אפילו לכמה זמן זה הולך".
בחזרה לבית החולים סורוקה, שם חיכה לאסתי שדה קרב. "את רואה מלא חיילים ואנשים רצים ממקום למקום. היו הרבה פצועים באותה שבת. היה כאוס מטורף עד שיצא אלינו רופא והסביר את המצב. היינו מחוץ לחדר הניתוח כמה שעות, עד שהוא עבר לטיפול נמרץ. הוא היה נראה מפחיד מאוד, מורדם ומונשם, נפוח ומחובר לצינורות ומכשירים. הייתה לו פגיעה רב-מערכתית, ורק אחרי שלושה ימים התחילו להעיר אותו. בבוקר של היום השלישי הוא התעורר ובשבוע הראשון בכלל לא הבין איפה הוא, אם הוא בעזה או בבית החולים, כי הוא היה נורא מטושטש מכל התרופות. ידעו לומר שאין פגיעת ראש ובעמוד השדרה, אבל להדף שהוא חווה מפיצוץ המטען יש השלכות על הקשב והזיכרון".
יש שם רגע, מול המיטה שלו, שנופל לך האסימון שאתם יוצאים לדרך ארוכה?
"קלטתי את זה ולא קלטתי, הבנתי שנכנסתי למשהו משנה חיים, אבל לא הבנתי אותו באמת. כן הבנתי שיש את החיים שהיו לנו לפני ויש את החיים שיהיו אחרי. ויש עננה של פחד שאני לא יכולה שהיא תנחת עליי, כי אני צריכה לתפקד. פחד על איך אייל יהיה, מה הוא יצליח לעשות אחר כך ואילו מגבלות זה יכניס לחיים שלנו".
וכשהוא מתעורר סוף-סוף?
"הדבר הראשון שהוא אמר לי זה שהוא מצטער ושהוא מבקש סליחה שקרה מה שקרה ושעכשיו אני צריכה לעבור את כל הדבר הזה איתו. בסופו של דבר, הוא לא בגיל שהוא צריך להיות לוחם, והיה יכול להימנע מזה. אז הייתה לו חרטה שהוא הביא על המשפחה שלנו משהו שיכול היה להימנע ממנו. הוא כל הזמן שאל אותי אם יש לו רגל, כי זכר שהיא נפגעה. הוא לא רצה להסתכל על עצמו ואמר לי כל הזמן 'תגידי את האמת, יש רגל או אין?' הוא לא רצה לראות מה יש מתחת לשמיכה. הוא היה אומר לי שהוא מריח את עזה, הריחות והמראות שם רדפו אותו וכל צפצוף של מכשיר בטיפול נמרץ הבהיל אותו. הוא בכה ברמה שבחיים לא ראיתי אותו בוכה".
תשעה חודשים תמימים שהה אייל בבתי חולים, כשאסתי כל הזמן לצידו. "השיקום הרגיש כמו הוסטל בהודו, היינו מוקפים בהרבה צעירים. למחשבות מחלישות ולא מקדמות לא היה מקום אצלי בתקופה ההיא. אייל היה מרותק למיטה הרבה מאוד זמן והייתי סביבו כל הזמן, ברמת הלעזור לו כמו תינוק, כי הוא היה עם שתי ירכיים מרוסקות. הייתי מזיזה לו כרית מפה וכרית משם, עוזרת לו במקלחות. בחודש הראשון כמעט לא חזרתי הביתה. חברים שלנו העסיקו את הילדים, ואני התרכזתי באייל. האמת היא שיותר משהוא היה צריך אותי - אני הייתי צריכה אותו. לא יכולתי לעשות שום דבר אחר. הייתי אומרת לו ולעצמי שקרה מה שקרה ומכאן מתחזקים, לא חושבים על איך קרה ולמה".
אייל, שחוזר מבילוי עם הבנות, מצטרף לשיחה: "אנשים היו שואלים אותי כל הזמן: 'מה אתה צריך את המילואים האלה בגילך?' וגם האחים הגדולים שלי היו אומרים לי: 'די, אתה עם ארבעה ילדים, אל תשאיר את אסתי לבד'. והייתי עונה להם שאין מי שייכנס, שבסוף נישאר בלי צבא. ובכל זאת הרגשתי אשמה שלא הקשבתי לאנשים, ולמה העברתי את אסתי את מה שעברה.
"סביבי יש מעטפת של שיקום כי נפצעתי פיזית, אבל אסתי נפצעה נפשית, ובעלה הוא כבר לא מה שהיה. לפני הפציעה הייתי טיפוס חזק, מתאמן הרבה, עובד בביטחון, עשיתי חמש פעמים את מרוץ 'הר לעמק', ופתאום אני שבר כלי. הדימוי העצמי שלך יורד מאוד, אפילו רק מלהסתכל על עצמך במראה. הרגליים שלי היו המותג שלי, והן לא יחזרו למה שהן היו. וזו פגיעה גם באגו שלה, שבעלה ככה".
אסתי: "יש לי איזה סיוט כזה שרודף אותי מאז שהוא נפצע, שאני נמצאת באיזו סכנה והוא איתי והוא לא יכול לעזור לי, שהוא כבר לא שומר הראש שלי. מבחינתי הוא הביטחון שלנו פה בבית, תמיד כשהוא היה לידי הייתי יודעת שמישהו שומר עלינו, ופתאום אין את זה. הפיזיות שלו נלקחה ממנו וגם ממני. תמיד הייתי ישנה יותר טוב כשהוא בבית ופחות טוב כשהוא לא".
אייל: "אנשים לא מבינים כמה פציעה משפיעה על המשפחה. פעם נסענו לירושלים עם אסתי, פניתי ימינה והיה בשטח המת איזה רכב, הבן אדם התחיל לקלל אותי ולחתוך אותי בפראות ועשיתי לו תנועה עם היד. ואז חשבתי לעצמי שאם הוא מגיע עד אליי, מה אני עושה עכשיו איתו כשהגוף שלי ככה? מכה אותו עם הקביים? הוא נוגע בי קצת ואני נופל".
אסתי: "אבל הכי קשה זה הכאבים, כי אני רואה אותו כאוב גם היום. אנחנו יורדים לקפה השכונתי ואנשים רואים אותו עם החיוך שלו ואומרים לו, 'וואו, חזרת לעצמך', ואני רק חושבת כמה לא, ושכנראה הוא גם לא יחזור. מישהו עשה לנו סטופ לחיים, אבל בו-זמנית זה לקח את הזוגיות שלנו כל כך הרבה קדימה, ברמה שאנחנו מבינים אחד את השנייה רק בעיניים. ויש את הידיעה המטלטלת שהוא היה קרוב כל כך למוות".
איך הבנות קיבלו את החזרה של אבא הביתה?
"זה היה לא פשוט. הן לא הבינו איך אבא היה כל כך הרבה זמן בבית חולים ועדיין לא חזר אליהן כמו שהן זוכרות אותו. הן כל הזמן שואלות אותו: 'מתי תלך ישר? מתי לא תצטרך כבר את כיסא הגלגלים?'. זה קשה בעיקר כי הוא היה כל כך חזק קודם וכל הפעילויות שלו איתן היו לעשות את שביל ישראל ולרוץ יחד. כל זה נגזל מכולנו".
בתוך כמה זמן הוא חזר לעשות כלים ולקפל כביסה, אם לזרוק את הזבל אי-אפשר לבקש ממנו?
אסתי, צוחקת: "בואי נגיד שכששוחררנו מבית החולים אמרו לי בריפוי בעיסוק שאין הנחות ושאפשר להעסיק אותו כמה שרוצים, אבל אני תוהה מה הגבול. יש פעמים שהוא מתכנס עם עצמו ואני לא רוצה לדחוק בו, אבל גם, חמוד, יש כאן ארבעה ילדים, יש כאן שגרה, צריך לחזור לתפקד.
"מאז הפציעה הוא יושב עם עצמו הרבה בגינה, חושב במשך שעות. כשאני חוזרת מהעבודה אין לי זמן למנוחה ואני ישר חוזרת לכלים, לכביסות ולבלגן, והוא חוזר מהשיקום לגינה, לחשוב. הוא אמפתי לכאב שלי והיה ככה גם כשג'ינגלתי במשך תשעה חודשים בין בתי חולים לבין הבית. הוא תמיד אומר שאני הגיבורה שלו ויודע שזה דורש ממני המון, העובדה שהוא חזר הביתה אבל עדיין לא חזר לעצמו. יש לי כל מיני פנטזיות שיכבו אותי ויעירו אותי בעוד שנה, גם כי אני כבר עייפה מהכל וגם כדי לראות איפה נהיה עוד שנה מהיום".
אלון (31) ודניאלה (30) כץ, נשואים שנה וחצי וגרים במרכז תל-אביב. עד הפציעה אלון עבד כמהנדס ביצוע בחברת בנייה ודניאלה מפתחת BI בחברת הייטק
לסבב השני של המילואים בעזה יצא אלון שבועיים בלבד אחרי החתונה. "הגיוס שלו תפס אותנו באופוריה של אחרי, וכשהוא קיבל צו 8 הייתה לי תחושה ממש לא טובה", נזכרת דניאלה, "אמרתי לו שאני לא רוצה שהוא ילך וניסיתי לשכנע אותו. אפילו ביקשתי מאבא שלי שישיג רופא שייתן לו איזה פטור".
אלון: "זה משהו שהרגשתי שהעורף לא כל כך מבין, שללכת ולהשיג עכשיו פטור זה לא מתאים. זה לא רק מול הצבא - זה להגיד לחבר'ה שלך, שאתה איתם כבר כמעט שנה, שפתאום אתה לא מגיע. אין דבר כזה".
דניאלה: "אני זוכרת שכל סיפור שהייתי רואה בחדשות הייתי חושבת עלינו, על מה יגידו אם חלילה קורה משהו. איך יציגו את זה? עם כותרת קורעת לב של 'הם הרגע התחתנו'? כבר דמיינתי שמפרסמים תמונות שלנו מהחתונה ולא יכולתי לשאת את המחשבה הזו".
הם הכירו במקסיקו, בטיול אחרי צבא, אבל התחילו לצאת רק שלוש שנים אחר כך. "דיברנו, אבל לקח זמן עד שהוא הציע לי לצאת לדייט", משחזרת דניאלה. "ועוד יותר זמן עד שהוא הציע לי להתחתן איתו".
אלון, צוחק: "נכון, אבל מה שכן, מזל שזה כבר קרה, צריך לדעת מתי להתחתן. בסוף התפרקתי ועפו לי אצבעות, ומי הייתה לוקחת אותי ככה? כנראה אמרתי לעצמי, זהו, אתה נשוי עכשיו, אתה יכול לחטוף פצמ"ר".
אלון נפצע בחודש יוני בלחימה בשכונת זיתון, הוא ספג פגיעה בארובת עין ונפצע ביד ובכתף. אחרי פינוי מוסק לסורוקה הוא עבר שמונה ניתוחים, ושהה בשיקום בשיבא כארבעה חודשים. "במילואים אני בחטיבת אלכסנדרוני, ואת הסבב הקודם עשינו בצפון", הוא מספר, "יש בצפון פחד מסוים, אבל בשלב הזה של הלחימה כל הסיפור היה עזה. כל ה'הותר לפרסום' היה בדרום, אז הייתה איזו מועקה בלצאת לסבב הזה בעזה, אני לא משחק אותה איזה גיבור. ניסיתי לשדר עסקים כרגיל לדניאלה ולאמא שלי, אבל בלב הייתי עם תחושה גרועה. בסופ"ש שלפני המילואים היינו בחופשה משפחתית והצטלמנו קצת יותר יחד מבדרך כלל".
דניאלה: "חיכיתי רק שאלון יתעורר, יצחק איתי על משהו ויגיד איזה משהו מטומטם, ואני אדע שהכל בסדר באמת. אבל בהתחלה הוא שאל מה קרה לו, שאל מה עם חברים שלו שהוא לא ידע שנהרגו, רצה לדעת איך הוא נראה. ביקשנו ליווי של קב"ן. היו רגעים מאוד קשים לראות אותו מעכל מה קרה לו."
זו שנה שהייתה אמורה להיות הכי אוטופית בשבילכם כזוג צעיר.
דניאלה: "השנה הזו באמת עצרה את החיים שלנו. לא יכולתי לחשוב בכלל על הקריירה כי כל הזמן דאגתי לו. הכל סבב סביב המלחמה, המילואים ואז הפציעה של אלון. גם היחסים שלנו ספגו הרבה, בגלל הפציעה והמילואים הראשונים, כמעט במשך שנה אלון לא גר איתי באותו הבית".
אלון: "זה נכון, דניאלה התרגלה לישון לבד. בגלל המילואים ובגלל הפציעה התחושה הייתה שהזמן עצר. בסבב הראשון הייתה תחושה של מלחמה על הבית. בסבב השני התחושה כבר הייתה אחרת, שאין כיוון, אסטרטגיה ויעדים, וכולם אומרים לך 'אל תלך'. אני לא אשתמש במילה פראייר, אבל אתה אומר לעצמך 'איך הרגע סיימתי חמישה חודשים ומגיע עוד צו 8? למה עוד אנשים לא מגיעים לשרת?'"
הפשיטה שבה הוא נפצע נראתה בהתחלה שגרתית לגמרי, לתרגול הכוחות, אבל בסופו של דבר הכוח עלה על חמישה מטענים. "הבנו מהר מאוד שאפשר גם לא לחזור מפה, פסיכופת מי שיגיד אחרת. חווינו את עזה לתוך הפרצוף שלנו. הפשיטה תוכננה ל־48 שעות, אבל אז מצאנו מנהרה שאף אחד לא ידע עליה והיה שינוי משימה לכל האוגדה. בסוף, הפשיטה על שכונה שלמה בזיתון התארכה ל־11 ימים".
אלון: "בבית החולים אני שומע הרבה רעש מסביב אבל לא רואה כלום, שואל אנשים מה מצבי והם לא כל כך מגיבים. הסמ"פ מסכים להגיד שהאצבעות 'קצת נשברו' והראש הגברי, לא משנה כמה אתה פצוע - מיד חושב אם האיברים הגבריים נמצאים ומתפקדים"
קח אותנו לרגע הפציעה.
"באנו לפוצץ מנהרה, ואני הולך להודיע לחבר'ה שלי שיתכוננו לפיצוץ. מתחילים בנאום של כוחות הנדסה שהפיצוץ הוא לזכר ההוא וההוא, סופרים 10, 9, 8... ופתאום אני קולט שתי נפילות של פצמ"רים, והירי מתגבר. אני צורח של החיים, מרגיש שנפגעתי, לא רואה כלום, מבין שהתפרקה לי היד, מקבל זעזוע מוח מההדף ומתחילים לטפל בי".
מה חושבים ברגעים האלו?
"שאם פוגע עוד אחד כזה אז שייקח אותי. עין ימין נקרעה, ארובת העין נשברה, וכמויות של דם נשפכות. אין אלונקה ואין כלום. מגיעים להאמר, עולים על מסוק, ואיתי שם היה סעדיה דרעי ז"ל, שהודיעו שנפטר כשהגענו לבית חולים. עומר סמדג'ה ז”ל, שהיה שלושה מטרים ממני, נהרג במקום. בבית החולים אני שומע הרבה רעש מסביב אבל לא רואה כלום, שואל אנשים מה מצבי והם לא כל כך מגיבים. הסמ"פ מסכים להגיד שהאצבעות 'קצת נשברו' והראש הגברי, לא משנה כמה אתה פצוע - מיד חושב אם האיברים הגבריים נמצאים ומתפקדים".
דניאלה, איפה תפס אותך הטלפון?
"אלון התקשר לאבא שלו להודיע לו שהוא פצוע. ובאותו זמן אני יושבת עם חברות בבר לא רחוק מהבית. חגגנו והזמנו את בקבוק היין הכי שווה במקום. מיד אחרי שפתחו לנו אותו, קיבלתי שיחה מאמא של אלון. זה לא היה חריג, אז עניתי לה בקול שמח. היא שאלה אותי איפה אני, אמרה שאלון התקשר ושהם בדרך לסורוקה. הנסיעה לבאר־שבע הרגישה כמו הנסיעה הכי ארוכה בעולם. אני זוכרת שאחותי נוהגת וכל הזמן אומרת לי 'דניאלה, תירגעי, הוא בחיים'".
וכשאת מגיעה לבית החולים?
"רופא יצא אליי והסביר שהתפרקה כל היד, נקטעו שלוש אצבעות ועשו ניתוח משמעותי. הוא אמר שמארגנים אותו ותוך כמה דקות הוא יוצא לניתוח הבא ונראה אותו עובר במסדרון. פתאום זה היה נשמע בסדר ביחס למה ששמענו קודם. כמו משהו שאפשר להכיל. הוא עבר במסדרון למשך שניות, שמתי עליו יד מרגיעה והוא היה צהוב נורא. ואז ישבתי על ספסל והתפרקתי".
המפגש האמיתי הראשון שלהם היה בטיפול נמרץ, כשאלון עדיין מורדם ומונשם. "האינסטינקט הראשוני שלי היה להרים את השמיכה ולראות אם אין משהו שלא ידעתי, שהרגליים בסדר, שיש יד, שהכל במקום. ומשם התחיל מסע מטורף. חיכיתי רק שהוא יתעורר, יצחק איתי על משהו ויגיד איזה משהו מטומטם, ואני אדע שהכל בסדר באמת. אבל בהתחלה הוא שאל מה קרה לו, שאל מה עם חברים שלו שהוא לא ידע שנהרגו, רצה לדעת איך הוא נראה. ביקשנו ליווי של קב"ן. היו רגעים מאוד קשים לראות אותו מעכל מה קרה לו".
אלון: "זו שריטה שאני מדבר עליה עד היום עם הפסיכולוגית, של ללכת שלם ולחזור לא. בסוף הצליחו לסדר שיהיו חמש אצבעות, וכשדניאלה סיפרה את זה להורים שלי הם אומרים שזו השיחה הכי משמחת שהם קיבלו בחיים".
כי לפחות זה יחסוך ממך בחיים הרבה מבטים.
"נכון, זה מדויק, זו בדיוק המחשבה שהייתה בראש, איך יסתכלו עליי וזה שאני לא רוצה להיראות מוזר. אבל היד הייתה חבושה, ורק בפעם הראשונה שהסירו את החבישות חטפתי את הסטירה שזה לא נראה כמו שחשבתי, כמו שהיה קודם. בר רפאלי באה לבקר בשיקום ושאלה אותי 'אתה פה מהפצועים בכלל?' ידעה להחמיא".
דניאלה: "אני כל הזמן חשבתי על איך זה ייראה, האם זה יגעיל אותי, אפילו במגע. אנחנו כבר שש שנים ביחד והדבר שהכי היה כיף לי בעולם זה להחזיק לך את היד, ופתאום היד שונה. בסורוקה הקשר שלנו השתנה, הייתי ממש צריכה לסעוד אותו, ברמת הדברים הכי קטנים שאת לא חושבת בחיים שניתקל בזה. לראות אותו במצב הכי נמוך שהוא יכול להיות. היה לאלון קצת קשה בהתחלה, עד שהייתה התמסרות מצידו לסיטואציה.
"ניסיתי לחשוב על הדברים הטובים, שהגענו לרמת אינטימיות וחברות שאין לאף זוג שאנחנו מכירים, אבל הכאפה הגיעה בשיקום. פתאום הוא קצת יותר בסדר אבל הכל לא נוח לו, פתאום יש לו התקפי זעם, פתאום אני אשמה בַּכל. הדינמיקה בינינו השתנתה, ואחרי הפציעה אלון פחות מתגמש. או שהוא היה אומר לי, 'את כאן כל היום, אבל אני צריך גם שתדברי איתי, שלא רק תתנהגי אליי כפצוע'. אני צריכה להיות עוגן רגשי עבורו, שאני לא בהכרח יודעת להיות. והוא אומר לי את זה אחרי שהייתי חודש וחצי בלי בית, לא עשיתי שום דבר שקשור בעצמי, הייתי לידו 24/7 וכל דבר שהוא עשה - הלכתי ועשיתי גם. אפילו לא הבנתי שאולי הוא צריך גם ספייס".
אלון: "בשיקום היה לנו חדר עם עוד מישהו, אז היא הייתה פותחת שם מיטה וכל הזמן איתי, ומגיעים חברים כל הזמן ודניאלה שם ושומעת את אותו הסיפור שאני מספר בפעם המאה. וזה לא אני והיא לבד, היא פשוט שם עם עוד עשרות שבאים לראות אותי ומתחלפים, ברור למה זה הרגיש אינטנסיבי עבורה".
היית צריכה שקט, ובכל זאת, כל הזמן להיות לידו.
דניאלה: "בדיוק, עד שלא הייתה ברירה והייתי חייבת ללכת הביתה ולצבור כוחות, ובחודש השלישי כבר חזרתי לעבוד".
אלון: "ואז השתחררתי מהשיקום למציאות אחרת. בשיקום בסך הכל טוב לך, יש לך לו"ז עמוס שלא נותן לך לחשוב יותר מדי, פסיכולוג צמוד, חברים, ואתה מוקף בפצועים אחרים מחרבות ברזל שעברו בדיוק את מה שעברת. היו איתנו גם חטופים שחזרו, אבל כולם מהסיפור הזה של המלחמה ומדברים את אותה השפה ונראים אותו הדבר. מקום נעים להיות בו, לעומת היום כשאני יוצא לרחוב ושם תחבושת ומרגיש שקצת מסתכלים. אתה כבר לא במרכז העניינים. הכאפה מגיעה בבית, ואני מרגיש אותה עכשיו".
דניאלה: "המשפחות שלנו גם לא מבינות שהוא עדיין לא מאה אחוז בסדר: באיך שהוא מתפקד ביומיום, בהתחייבויות לעתיד, גם בקשר שלנו, אפילו באיך שאנחנו ישנים בלילה, אין כאן לילה נורמלי. אפילו החלפנו צדדים במיטה אחרי שש שנים שאנחנו יחד. וזה לא אותו חיבוק. אנחנו לומדים גם את האינטימיות בינינו, כי דברים משתנים".
אלון: "אני לא יכול לפתוח צנצנת, הגבריות הלכה לקיבינימט", הוא צוחק. "מבחינתי, מהרגע שדניאלה נשארה איתי בסורוקה, ידעתי שעם האישה הזאת אני הולך להתחתן אפילו שוב. ואני מנסה לתת לה הכל, מהאייפד שמקבלים בשיקום מתנה ועד - מה שאת רוצה אני אעשה. אני מעריץ אותה. יהיה פה תהליך, ואני תמיד מזכיר לעצמי איך היא לא הלכה לרגע הביתה ועשתה למעני הכל. תמיד שואלים אותי מה איתה, כי ברור שזה הצד הראשון שנפגע. והכי קל להתפוצץ על האנשים הקרובים באמת, לא על החברים או האנשים שמבקרים אותך פעם ב... והיא לא נותנת לי ליפול למקומות האלה, היא עונה לי ומאפסת אותי. מגיע לה הכל, אבל זה מה שיש כרגע. תשע וחצי אצבעות".
נטע פורטל (24) וסנטיאגו פרס (26), התגוררו בכפר עזה עד 7 באוקטובר והיום בבאר-שבע. סטודנטים
הפציעה הקשה של נטע התרחשה ממש לנגד עיניו של סנטיאגו, במתקפת המחבלים האכזרית על מגורי הצעירים של כפר עזה. גם הוא נפצע, אבל נטע היא זו שנדרשה לשיקום הממושך, ולתמיכה של סנטיאגו שלא מש ממנה כל השנה האחרונה.
סנטיאגו עלה לישראל בגיל ארבע, לקצרין, ונטע במקור ממושב תלמי יפה, ליד אשקלון. הם נפגשו בהוסטל בפרו, בטיול הגדול לדרום אמריקה, טיילו יחד כמה חודשים ובארץ הפכו לזוג. "כשחזרנו מדרום אמריקה כל אחד גר בקצה שונה של הארץ והבנו שחייבים להתקרב", מספרת נטע, "חבר סיפר שהוא מצא עבודה בכפר עזה, התלהבנו ומצאנו את עצמנו גרים בשכונה של הצעירים בקיבוץ".
ראיתם עתיד שם?
"חלמנו להישאר בקיבוץ, להתחתן ולגדל בו ילדים. ראינו את ההרחבה החדשה בכפר עזה וכבר הרשינו לעצמנו לחלום על זה. כולם מאוד מחוברים בקיבוץ והייתה תחושת ביחד חזקה. הרגשתי מוגנת כי ידעתי שיש לנו ממ"ד וכיתת כוננות בקיבוץ".
ועכשיו?
"אנחנו לא שוללים לחזור לעוטף, הכל תלוי בתוצאות המלחמה".
סנטיאגו: "כשרצנו בקיבוץ באותו בוקר ידעתי שהיא נפצעה קשה, אבל לא חשבתי לרגע שהיא באיזו סכנת חיים. הייתי בטוח שאנחנו יוצאים מזה. שנינו היינו מפוקסים על לצאת מזה בחיים, ולא נפרדתי מאף אחד"
בבוקר 7 באוקטובר הם נעלו את עצמם בממ"ד. סנטיאגו קיבל הודעה מחבר שלו, בן הקיבוץ ניצן ליבשטיין ז"ל, בנו של ראש המועצה האזורית שער הנגב אופיר ליבשטיין ז"ל, שיחידות של הצבא בדרך ושלא ידאג. אבל אז הם שמעו יריות מחוץ לדלת, וכשניצן ז"ל אמר שאביו וסבתו נרצחו, הבינו עד כמה המצב החמור - ושיש מחבלים בקיבוץ. בסביבות השעה 11 בבוקר המחבלים שברו את חלון דירתם של נטע וסנטיאגו וניסו לפתוח את דלת הממ"ד. סנטי, שלא הרפה מהידית, חטף שלושה כדורים שכוונו לדלת ברגלו. נטע נפגעה מכדור בברך ימין. כאשר סנטי שמע רימון שנזרק אל הדלת, הוא דחף את נטע מהחלון וקפץ בעצמו, והם החלו לרוץ לעומק הקיבוץ.
המחבלים הבחינו בהם נמלטים מהדירה אבל לא רדפו אחריהם, אלא ירו כמויות אדירות של תחמושת. בנטע פגעו שישה כדורים, שלושה בקרסול שמאל, שניים בירך ואחד ביד. סנטי קיבל תוך כדי הריצה כדור בגב, ועדיין דחק בנטע לרוץ, להימלט. הם מצאו מקום מסתור זמני בין שתי דירות. סנטי הסיר את הגופייה שלו ובאמצעותה עשה לנטע חוסם עורקים ברגל שמאל. שלוש שעות וחצי הם המתינו שם בזמן שאבא של נטע, קצין משטרה, ניסה להיכנס לקיבוץ. לבסוף, בהכוונת חיילי מג"ב שפגשו את הזוג, הוא הגיע לחלץ אותם ברכב ממוגן של המשטרה, ולקח אותם עד שדרות. משם פונו לבית החולים ברזילי. בהמשך נטע עברה ניתוח בבית החולים מאיר - ומשם המשיכה לשיקום של יותר מחצי שנה בבית לוינשטיין.
"כשרצנו בקיבוץ באותו בוקר ידעתי שהיא נפצעה קשה, אבל לא חשבתי לרגע שהיא באיזו סכנת חיים", מספר סנטי, "הייתי בטוח שאנחנו יוצאים מזה. שנינו היינו מפוקסים על לצאת מזה בחיים, ולא נפרדתי מאף אחד".
נטע הרגישה אחרת. "אני הייתי בטוחה שאני לא אשרוד", היא מודה, "כשאמרו שיש חדירת מחבלים נפרדתי מהמשפחה ברמיזות בוואטסאפ, אבל לקח לי הרבה זמן להבין מה קרה בכלל ומה חומרת הפציעה שלי, בערך חודש. בימים הראשונים חשבתי, 'טוב, עברתי את הניתוח ואני חוזרת הביתה'. לא תיארתי לעצמי שאהיה בשיקום כל כך הרבה חודשים. אני זוכרת שכבר בבית לוינשטיין ראינו בפעם הראשונה את אחת הכתבות הראשונות שעשו עלינו, ובה אנחנו מספרים עדות מפורטת על מה קרה לנו בבוקר. שנינו דומעים, וסנטי מסתכל עליי ואומר לי 'נטע, אלה באמת אנחנו מדברים שם, את קולטת? שזה מה שעברנו?'".
ההתאוששות שלך, נטע, הייתה ארוכה יותר. ובכל זאת עשיתם את התהליך לגמרי יד ביד.
סנטי: "בלילה הראשון לא ישנתי עם נטע, אבל מהלילה השני כבר הייתי איתה כל הזמן. הפציעה שלי הייתה פחות חמורה משלה והבנתי שאנחנו הולכים לעבור את זה ביחד".
נטע: "מבחינתי שנינו היינו בשיקום. הוא האכיל אותי, קילח אותי והיה לו ממש ברור שהוא מגיע לישון לידי לילה-לילה. לא הייתי חוזרת ללכת בלעדיו".
איך היה נראה היום-יום שלכם בשיקום?
סנטי: "מההתחלה נטע קבעה קווים ברורים, שאני לא אעזוב אותה בשום רגע, והמנהל של בית החולים בא לדבר איתנו והסכים ונתנו לשנינו חדר לבד. נתנו לי יחס כמעט כמו של מטופל, עם הרבה רגישות, והעובדת הסוציאלית גם הייתה מדברת איתי".
נטע, לא מובן מאליו שידעת בדיוק מה את צריכה ברגעים הקשים האלה וידעת גם לבקש את זה.
נטע: "ידעתי שאני פשוט צריכה את סנטי ושאולי עליי רואים בגוף שנפצעתי יותר קשה, אבל אנחנו חווינו את אותו הדבר. לפעמים כשפחות רואים את הפגיעה על הגוף, קל לומר על בן אדם 'הוא יהיה בסדר', ואני דאגתי לו גם. ידעתי שאנחנו צריכים החלמה זוגית ושאני לא אוכל להחלים כשהוא לא לידי".
סנטי: "בכל בוקר הייתי קם לקלח את נטע, או לפחות לעזור לה לעשות את זה, ואז מתחילה שגרה של פיזיותרפיה שלה, ריפוי בעיסוק, חדר כושר".
נטע: "סנטי היה סוג של נהג מונית, זה בגדול", היא צוחקת. "וגם הוא היה מקלח אותי, חובש אותי, והאחיות היו מלמדות אותו לעשות את הדברים בעצמו. הוא למד לסרק לי את השיער ולסדר לי את התלתלים, לבחור לי בגדים בבוקר. ואז הייתי יוצאת ליום של טיפולים. אחרי הצהריים היו מגיעים הרבה מאוד מבקרים, ולמרות שסנטי מצטנע, היה לו תפקיד מרכזי בלסנן את כולם, לדעת להגיד שאני עייפה ולא פנויה, פשוט להיות שם בשבילי".
כמה זמן אתם יחד, תגידו?
נטע (צוחקת): "כולל הפציעה? כי הפציעה גורמת לזמן לזוז אחרת. האמת שעד לפציעה לא יצאנו אפילו שנה. אבל אלה נסיבות שלא משאירות לך הרבה ברירות והרבה זמן להתקלף, מקבלים פשוט את כל האמת האחד של השני לפנים".
סנטי: "ועכשיו אנחנו סך הכל שנתיים יחד".
נטע: "הזמן קפא בשיקום, אבל בו-זמנית היה ברור שאנחנו ממש לא האנשים שהיינו לפני. אני מתמודדת עם מגבלות, אנחנו לא יכולים לעשות טרקים כמו שאהבנו, פתאום התחילו מחשבות על איך בוחרים בית ומה עושים עם המדרגות והמקלחת".
סנטי: "הכל השתנה, גם באופן עמוק, בביטחון האישי שנפגע. ברמה שהסתכלנו על דירות רק עם סורגים וכאלה עם שכנים סבבה".
נטע: "התחלנו ביחד טיפול רגשי ואנחנו מטופלים כל אחד גם בנפרד. אנחנו משתדלים לדבר הרבה מאוד, בעיקר כדי לאשר האחד לשני שזה באמת קרה, שלא דמיינו, שאנחנו זוכרים את אותו הדבר. בגלל הפציעה ושנפלתי שם באמצע הריצה למסתור, לא זכרתי הרבה דברים שקרו, וסנטי השלים לי אותם. אנחנו מדברים ביום-יום כל הזמן על מה שעברנו וגם עוזרים אחד לשנייה לא להדחיק".
אחרי חודשים קשים של שיקום והחלמה הם נתנו לעצמם מתנה - טיול ארוך בתאילנד. "בהתחלה זה הלחיץ אותנו, אין ספק", נטע אומרת, "אבל זה היה סוג של פרס אחרי השיקום והפציעה. היו שם גם רגעים קטנים שחילחלה בנו ההבנה שזה לא לגמרי מאחורינו. בעיות ניידות, מסיבה קטנה שיצאנו אליה ופתאום קלטתי שאני לא יודעת לרקוד ככה, עם הרגליים. סנטי התחיל לרקוד מצחיק גם כדי לתת לי ביטחון ולומר לי, יאללה, קדימה. זה היה רגע מיוחד של 'וואו, אנחנו שוב עושים דברים של אנשים בגילנו'".
סנטי, אתה גם עזרת לה להשתקם וגם עוזר לה עכשיו ללמוד איך לחיות.
סנטי: "והיא נותנת לי את הביטחון בדברים אחרים לגמרי. אני אוהב ים, למשל, אבל העומקים קשים לי, ונטע קבעה לי קורס צלילה".
ועכשיו אתם בסוג של נקודת היפרדות, את הולכת ללמוד תואר ראשון בבן-גוריון וסנטי מתחיל מכינה. רוב היום כבר לא תהיו יחד.
נטע: "זה החשש הכי גדול שלי, אין לי תחושה איך זה הולך להיראות. סנטי ליווה אותי בכל דבר שעשיתי מהפציעה, אבל אני מקווה שהביטחון שנתנו אחד לשנייה ילווה אותנו גם כשנהיה רחוקים. אני מרגישה שהכל עכשיו עוד לפניי, שנגמרה המעטפת ועכשיו מתחילה ההתמודדות עם החיים האמיתיים".
סנטי: "החיים האמיתיים-באמת תקועים עד שהחטופים יחזרו. אני מרגיש שאין משמעות לכלום. זה יכול היה להיות כל אחד מאיתנו שפשוט לקחו אותו מהבית ושמו שם, בעזה. אני לא יכול לחשוב על העתיד עד שהם לא חוזרים".
