גירושים הם קרע בבשר החי. זאת לא רק האהבה הגדולה שחיברה ביניכם פעם והלכה לעולמה, כמו איזה סוודר שנהגתם להתהדר בו עד שנפרם ויצא מכלל שימוש. גירושים הם תאונה לאור יום, תאונה רבת נפגעים שמערבת אותך, אותו, את הילדים ולמעשה את כל המשפחה המורחבת. הכול נפיץ ומתפוצץ, ורק דבר אחד בטוח – שום דבר לא יישאר כשהיה. החוכמה האמיתית היא להצליח למצוא את הדרך לשמר את המשפחתיות, גם אחרי שמפסיקים לישון באותה מיטה.
מאיה מרון-רכס התגרשה מבעלה הראשון אבי לפני 18 שנים, ולא רק שהם מעולם לא הפסיקו להיות משפחה, הם אפילו הרחיבו אותה. ההתחלה, כיאה לסופם של יחסים, לא הייתה מבטיחה במיוחד. "אבי יצא למילואים", משחזרת מאיה. "בשבת הראשונה הוא כתב לי מכתב אהבה שאני עדיין שומרת, ובשבת השלישית אמר שהוא רוצה להיפרד. כל עולמי חרב עליי, וההצעה להתגרש נחתה עליי כרעם ביום בהיר. חשבתי שאפשר לעבוד על הקשר, אבל אבי היה נעול על פרידה".
ואז מה קרה?
"לא רציתי ששום דבר ישתנה אצל בתנו בת השבע, וזה מה שהנחה אותנו", אומרת מאיה. "למרות הקושי הרב המשכנו לאכול ארוחות ביחד, לצאת לחופשות משותפות עם חברים, ועבדנו קשה על שימור המשפחתיות. בעיקר עזרה לי הידיעה שאבי לא נגדי. הוא המשיך לדאוג לרווחה שלנו, נפרד אבל לא נטש. גם המשכנו לאהוב האחד את השנייה כבני אדם, והיה לנו מספיק אמון זה בזו".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מקסים. וכאשר היו לכם בני זוג חדשים, איך זה השפיע על הקשר ביניכם?
"ברור שהרגשתי צביטה בלב כשלאבי הייתה בת זוג חדשה, אבל השפענו גם על בני הזוג שלנו שעזרו לנו לשמר את מערכת היחסים החדשה שיצרנו", אומרת מאיה, ומשתפת שכחצי שנה אחרי הגירושים גם היא כבר הייתה בזוגיות חדשה. בערבים, כשהייתה לומדת, בן זוגה שהה עם הילדה בבית, ומאוחר יותר אבי היה מגיע כדי להשכיב אותה לישון. "נוצר מצב שבן זוגי היה צריך לארח את אבי, ולאט-לאט נוצרה ביניהם חברות", היא מספרת בעיניים נוצצות.
"כמובן שיש פעמים שבהן אנו כועסים, אבל אנחנו תמיד מדברים על הכול", היא מוסיפה. "זו עבודה קשה. אני מאוד רגשנית, ויש דברים שאבי אומר שעד היום יכולים להקפיץ אותי, אבל מצד שני אני גם סלחנית וזוכרת שהאינטרס הוא שלכולם יהיה טוב".
אחרי הגירושים מאיה הבינה שהשליחות שלה היא לעסוק בטיפול. כיום היא משתמשת בידע המקצועי שרכשה לצד הניסיון האישי שלה, כדי לסייע לאנשים להתגרש בשלום. גם אבי מודה שמדובר במומחית לפרידות מוצלחות. חלומה הוא שזוגות יגיעו אליה מבעוד מועד, כדי שניתן יהיה לתכנן את הפרידה לפחות באותה קפדנות שבה זוגות מתכננים את חתונתם.
"הרבה פעמים הצד שרוצה להתגרש מתבשל עם ההחלטה זמן רב, וכשהוא כבר מגיע להחלטה הוא רוצה לממש אותה תיכף ומיד. אני מאמינה שחשוב לתת את הזמן לצד השני כדי להתרגל לרעיון, ללמוד לתקשר נכון ולמנוע התערבות של הסביבה שעשויה להלהיט את הרוחות", היא מייעצת. "בסוף, צריך לזכור שאף פרידה לא נעשית מתוך רצון לפגוע".
כגרושה, סיפורם של מאיה ואבי נשמע לי כמו לקוח מסרט הוליוודי סכריני ומעורר השראה, פסגת השאיפות שלעולם לא אגע בה. אך מתברר שיש כאלה שמסוגלים לקיים יחסים תקינים וחבריים אפילו אחרי זוגיות אלימה.
אילנה (השם האמיתי שמור במערכת) נפרדה מבן זוגה לפני שמונה שנים, אחרי עשור משותף ושתי בנות קטנות. "הייתי במערכת יחסים אלימה", היא מעידה. "כשהמצב הסלים לאלימות פיזית עזבתי, אבל בדיעבד אני יודעת שמילים מכאיבות ממכות. הוא יכול היה לומר לי 'יפה שלי', ובאותה נשימה להוסיף 'אבל את שמנה ומי ירצה אותך יותר ממני'. הייתה גם אלימות כלכלית שהתבטאה בכך שאני פרנסתי אותנו, שילמתי את כל התשלומים והוא עדיין בזבז כספים, הכניס אותנו לחובות וביקש שאחתום על הלוואות. כשמערכת היחסים הסתיימה, נכנסתי לפשיטת רגל וכיסיתי את החובות שהוא צבר".
איך הוא קיבל את החלטתך לעזוב?
"המצב הסלים. הרגשתי שאני ב'חיזור גורלי'. הוא היה אומר לי שהוא עוקב אחריי, הרגשתי תחת מצור. אפילו סיגלתי לעצמי הליכה של בורחת".
נורא.
"הצרות לא נגמרו שם. כשהיו לנו הסדרי ראייה, הוא היה צריך לאסוף את הבנות בצהריים ולהחזיר אותן אליי בערב, אבל הוא לא תמיד היה מחזיר. הייתי נוסעת מצפון הארץ עד פתח תקווה כדי לאסוף אותן בחזרה ממנו, והיו פעמים שהוא סירב למסור לי אותן. בשלב מסוים אפילו נכנסתי למעון לנשים מוכות כדי להתחמק ממנו. כשיצאתי משם הסיוט חזר. הוא חקר את הבת שלי לגבי איפה אני גרה, ועברנו לתקשר רק דרך הרווחה ועורכי הדין".
מתי חל השינוי?
"השינוי אירע כשהתחלתי שינוי אצלי. למדתי לימודי תודעה, והבנתי שאלו המנגנונים שלי שהביאו אותי לבחור באדם הזה מלכתחילה. הבנתי שהייתי הישרדותית ושאני צדקנית, כלומר שאני תמיד צודקת והוא תמיד לא, גישה שיוצרת מאבק תמידי בינינו".
5 צפייה בגלריה
בידוד גירושים גירושין אלימות פרידה מתח זוגיות משבר פירוק משפחה לחץ
(צילום: Shutterstock)
תסבירי.
"ברגע שאת מבינה שגם הצד השני צודק, משהו שם משתחרר. למשל, בדיון האחרון בבית המשפט החלטתי שאני מציינת את כל הדברים שהוא בסדר בהם. הבהרתי שברור לי ששנינו רוצים את טובת הבנות, אבל שבלי מזונות אני לא יכולה להסתדר. כשהצגתי כך את הדברים, הוא עצר והקשיב ואפילו הגענו להסכם על סכום המזונות, בניגוד לדיון הקודם שבו הוא סירב לתת לי שקל.
"אט-אט התחלתי לתקשר איתו בעצמי. אמרתי לו שאני מוכנה לבוא לקראתו, אבל ביקשתי ממנו לתאם את הדברים מולי ולא דרך הבנות. בשלב הזה כבר לא היה שם פחד. החלטתי שאני לא מוכנה לחיות יותר בפחד".
מדהים.
"לפני שנה ביקשתי את עזרתו בתיקון בבית, וכשהוא היה כאן אכלנו יחד. בהמשך, כשהייתי צריכה לשלם תשלום ראשון ללימודים בבת אחת, הוא שילם בעצמו, וכשהתקלקל לי הטלפון הוא קנה לי חדש. היום היחסים בינינו תקינים ואפילו מעבר לזה, והוא עוזר לי בכל מה שאני צריכה".
הוא עבר בעצמו טיפול כלשהו?
"לא, אבל לפעמים צריך רק אחד לטנגו. כשהתרככתי והתחלתי להרגיש שהוא בסדר, יכולתי לשלוח לו הודעות ממקום טוב ולא מתוך כעס או דחייה. התוצאה הייתה שהאנרגיה הטובה עברה אליו. כמובן שגם הזמן עשה את שלו והפיג את הכעסים".
סלחת לו על היחס כלפייך?
"ברגע שהבנתי שבחרתי אותו מתוך המנגנון הקורבני שהכרתי מימים ימימה, כבר לא הייתי צריכה לסלוח לו אלא לעצמי. הוא גדל בבית אלים, הכתובת הייתה על הקיר, אבל אני בחרתי להיכנס לזה".
גם חן ושלינה הצליחו לקפוץ מעל משוכת הגירושים, ולהפוך את היחסים ביניהם מעוינים לנעימים. הם נפרדו לפני שמונה שנים, כשהם חובקים ילד בן שלוש. "בגיל 29 הבנתי שאני רוצה להתגרש מהגבר שלי", מספרת שלינה. "הייתה בינינו חברות עמוקה וטובה, אבל זה לא הספיק בשביל נישואים. אני מאוד אוהבת אותו, אבל לא בדרך שבה אישה צריכה לאהוב את בעלה. בנוסף, כשהיינו ביחד הוא קיבל הכול כמובן מאליו, ונגמר לי".
"כששלינה אמרה שנגמרו לה הפרפרים, האגו הגברי שלי נפגע מאוד. חשבתי שהיא בגדה בי", משתף חן בכנות. "בדיעבד, הייתי בלתי נסבל. התנהגתי כמו שיח' בבית, לא עשיתי כלום. חשבתי שמספיק שאני עובד. אין ספק שעבדתי הרבה שעות, אבל זה לא הצדיק את חוסר התרומה שלי בבית. התייחסתי לשלינה כמובנת מאליה, וזה ודאי השפיע על כל מערכת היחסים. בנוסף, הייתי אדם חסר סבלנות. בכל פעם שרבנו אמרתי לה, 'יאללה, בואי נתגרש', ובסוף באמת התגרשנו".
איך הייתה הפרידה?
"להסכם הגענו מהר, אבל כשנפרדנו היה מאוד רע. היה לי מאוד קשה להשלים עם העובדה שמישהי שאני אוהב לא רוצה אותי, ונוספה לזה העובדה שכבר לא יכולתי לראות את הבן שלי מתי שרציתי. עשיתי כל מיני מניפולציות כדי להחזיר אותה, אפילו זייפתי התקפי חרדה למיניהם כאילו שאני הולך למות. גם השיח בינינו לא היה טוב. היינו קצרים ואיימנו זה על זו, כולל איומים לא לראות את הילד".
"הייתה לנו תקופה מאוד קשה", מדגישה שלינה. "חן לא דמיין בכלל שנתגרש. את בעלי הנוכחי הכרתי חודש אחרי שנפרדנו. התקשרתי לחן וסיפרתי לו על זה, כאילו שעדיין הזדקקתי לאישורו. היה לו מאוד קשה לקבל את זה. הוא התחיל לעשות לי את המוות, ניגן לי על הרגש, והיה מופיע משום מקום.
"בשנה הראשונה לא הייתי רגועה אפילו ליום אחד. בשלב מסוים הבנו שזה פוגע בילד, שפיתח בעיות התנהגות. בעלי התקשר לחן ואמר לו שאם לא נהפוך להיות משפחה שפויה, אנחנו עלולים לדפוק לבן שלנו את החיים, ומפה הדברים התחילו להסתדר. כשחן הבין שבעלי לא לוקח את המקום שלו ביחס לילד, הוא נרגע".
"ברגע שגם לי הייתה זוגיות, פתאום היא לא עניינה אותי אלא כאמא של הבן שלי", אומר חן. "העלבון והכעס השתחררו אצלי. בנוסף, התחלתי לראות דברים שלא אהבתי בהתנהלות שלה והבנתי שנכון היה להתגרש. בעבר היו פעמים שחשדתי שהיא מרעילה את הבן שלי נגדי. זה נבע מחוסר ביטחון ולמדתי לשחרר גם את זה, אבל אין ספק שזאת עבודה".
כיום אתם בקשר חברי?
"כן, לגמרי. היא יכולה להתקשר אליי כדי להעביר את הזמן בנסיעה ארוכה. לפני שנתיים עשינו סדר פסח מורחב, אירחתי את משפחתה, כולל בעלה. זה נראה לי הכי טבעי בעולם. אם היא מבקשת ממני להחליף סופי-שבוע, זה נעשה בקלות ובלי ויכוח. אני חושב כל הזמן על טובת הילד".
"בהתחלה התנהלנו מתוך אהבה מאוד גדולה לילד, ועם הזמן נזכרנו בדברים הטובים שהיו בינינו. היינו חברים מאוד טובים, אי אפשר להתעלם מזה. חן הוא חלק מהחיים שלי, והוא תמיד יהיה", אומרת שלינה. "התעקשתי שדלת הבית תמיד תהיה פתוחה בשבילו. הוא אף פעם לא מגיע לקחת את הילד בלי לשבת לשתות קפה או לאכול, ואם אני נמצאת במרכז ויש לי שעתיים לנוח, אני הולכת לחן. אנחנו רבים ומתווכחים גם היום, אפילו צועקים, אבל אלה ריבים של משפחה. אנחנו לא נתקעים. תמיד מדברים ומשלימים".
מיכל הכירה את בעלה לשעבר כשהיא הייתה בת 34 והוא בן 39. "תוך שלושה חודשים עברנו לגור יחד, בחלוף שלושה חודשים נוספים התחתנו, ותשעה חודשים אחר כך כבר נולד בננו הבכור", היא מספרת. "עשינו הכול מהר מאוד, ומאוד מהר גם לא היה לנו טוב יחד. הבנו שאנחנו לא מתאימים באופן שבו אנחנו רואים את החיים. אחרי שנתיים של טיפול זוגי, התקבלה אצלי ההחלטה להתגרש".
איך הגרוש קיבל זה?
"היה הרבה כעס מצידו. היחסים היו מאוד קשים וטעונים, היו מאבקי כוח וחוסר תקשורת, אבל היום אנחנו במקום טוב. הוא גר מעבר לכביש, ואם הוא צריך עזרה בבוקר או להחליף יום, אני נרתמת. את ראש השנה האחרון אפילו חגגנו יחד".
מדהים. איך קרה השינוי?
"זה היה כרוך במאמץ רב. הבלגתי רבות ולמדתי לשחרר. הבנתי שאני לא אשנה אותו, ובזמן שהוא עם הילדים הוא יגדל אותם איך שהוא חושב לנכון, גם אם זה לא כמו שאני רוצה. בנוסף, שנינו החלטנו שאנחנו שמים את טובת הילדים מעל לכול, ואפילו חגגנו יחד את ראש השנה".
איך היה לחגוג את ראש השנה יחד?
"האמת היא שהצעתי שנחגוג יחד ממקום די אגואיסטי, כדי שלא אהיה לבד בחג. הוא הזמין אותי אליו, בישל, לדעתי לראשונה בחייו, והתאמץ מאוד. הילדים מאוד התרגשו ושמחו, וזה שווה הכול. אם היו אומרים לי לפני שנתיים שאבלה איתו את החג, הייתי אומרת שזו הזיה. אני מאחלת לנו שנוכל להחזיק את זה עוד שנים רבות. בשורה התחתונה, יחסים הם דבר דינמי. גם אם היום רע, מחר יכול להיות יותר טוב. תמשיכו להיות בני אדם, אל תצברו כעסים ואל תתחשבנו. תתפשרו ותבליגו בשביל הילדים, זה שווה את זה".
