מאז שהגבר שנישק אותי מול 500 מוזמנים אמר בקול חזק וקר, "מגורשת, מגורשת, מגורשת", לא נשבר לי הלב. שמרתי על עצמי כי ממש קר שם בחוץ. הרבה אשליות התנפצו ברגע ההוא, כשהמוזיקה כבתה והמציאות דפקה לי על הדלת. גיליתי שהגברים של פעם התחתנו, והגברים של היום לא רוצים אישה אחת, לפחות לא ליותר מדי זמן. והנשים? גם עליהן יש מה לומר, אבל רק על עצמי לספר ידעתי.
במשך חודשיים הוא הגיע אליי כמעט כל ערב. עייף וסחוט אחרי עוד יום עבודה, אבל לא מוותר על המפגש שלנו. עם כל מפגש החיבוק נהיה יותר חזק, והסיפורים חזרו עשור נוסף אחורה. הוא לא מהחייכנים, אבל תמיד דואג להשחיל חיוך חמוד באמצע הנשיקות. חיוך קטן שכל הפנים לוקחות בו חלק, חיוך שגורם לך להרגיש שהצד השני לא סתם מגיע אלייך כמעט כל ערב.
בדרך כלל, אנחנו מתחילים במרפסת. הוא מגלגל סיגריה ונושם עמוק. בהתחלה רק מסתכלים, נהנים מהנוכחות האחד של השנייה, בלי מילים מיותרות. בהמשך, אנחנו מתעייפים יחד על הספה בסלון, מספרים קצת על היום ונרדמים בתורות.
הכרנו בארוחת ערב אצל חברים משותפים. "מכולן הקשבתי רק לך", הוא אמר לי יום אחרי. לא רציתי לגלות לו שברגע שנכנס לחדר, ראיתי רק אותו, כאילו צל אפל עטף את כל השאר, ורק הוא בלט לו, עומד תחת זרקור של שמחה, ומחייך. כך היה במשך חודש. הוא לא הפסיק לזהור מול הטרדות והדאגות שהחווירו. פתאום נזכרתי איך זה מרגיש להתאהב, לחכות לצפצוף ההודעה ולהתרגש מרדת הלילה כמו מתבגרת מטופשת.
התיקון שאחרי הגירושים
דודי הוא רווק בן 40, בזמן שאני גרושה פלוס שניים. "מה יש לו לעשות עם גרושה כמוך?!", שאלו הקולות שמסביב. אין חוקים, מלמלתי לעצמי. אין הסכמים או הבטחות מראש על כלום, וגם כשיש, מה הבעיה להפר אותם?! עובדה, הגרוש שלי הפר את ההסכם בינינו בקלות.
האמנתי שדודי הוא הייעוד שלי, התיקון שאחרי הגירושים. הוא כמוני, חשבתי לעצמי. אוהב לדבר, טוב בלהקשיב, האוכל שלי טעים לו והגוף שלי מטריף אותו. הוא נפרד מחברה שלו לפני כמעט שנה. צעירונת, קרא לה, לא מבינה מהחיים שלה. הוא אמר לי שהוא מרגיש שזה הזמן למצוא מישהי רצינית לבנות איתה בית. "הייתי צריך להכיר אותך לפני עשר שנים", היה אומר לי.
אני הייתי כבר כמה חודשים לבד, והבנתי שלפעמים צריך לעצור את החיפוש ופשוט להיות. הייתי בזוגיות, התנסיתי בסטוצים, יצאתי לדייטים, ואחרי זמן מה התעייפתי. האמנתי שדודי הגיע כדי להעיר אותי.
הוא דיבר המון על מקומות ששווה לנו להגיע אליהם, על איך נתפוס את עצמנו סופ"ש אחד ונברח יחד לשקט של המדבר. "אחרי הקורונה, כשהשמיים שוב ייפתחו, נמצא מטוס ונטוס מכאן, לא משנה לאן", אמר לי וקרץ. הוא שימח אותי. הספקנו לראות את כל הסרטים שהמלצנו עליהם זה לזו, ובכינו וצחקנו מאותן הסצנות.
דודי היה נעלם בבקרים, לפעמים גם ליום או יומיים. "הוא רציני, נכון?!", ביקשתי אישור מהבסטי שלי. היא בזוגיות פרק ב', מבינה בגברים ותמיד יש לה את התשובות הנכונות, גם שהן נורא מכאיבות לי.
אחרי חודש וחצי רציתי לדעת, רציתי להרגיש שאנחנו יחד בזה. למרות הטוב שהיה לנו האחד עם השנייה, הפחד ואי-הוודאות כרסמו בי. רציתי לצעוק לעולם: "היי! אני בזוגיות ואני מאוהבת בדודי והוא מדהים!", אבל לפני שצעקתי ולפני שכולם שומעים, רציתי לוודא שיש מי שיצעק איתי.
שבוע מאוחר יותר, ישבנו במרפסת שלי אחרי בקבוק יין. הנחתי עליו את רגליי והוא אחז בהן וליטף אותן ברכות. לרגע היה שקט ונעים. התחלתי לדבר והוא עצר אותי בקול חלש וקר. "את מדהימה, אבל אני לא פנוי לזוגיות. את יודעת שאני עובר תקופה לא פשוטה ואת גרושה... אבל את נורא כיפית ומיוחדת, וממש אשמח אם תבואי לבקר".
מהר מאוד הרגליים שלי התקפלו בחזרה. לא זזנו ממקומנו אבל המרחק בינינו גדל, כאילו שישבנו בשתי מרפסות נפרדות. נשכתי שפתיי ושתקתי. כזאת אני, גיבורה על המקלדת ופחדנית בחיים. מה עשית לי בחיים כמעט חודשיים?! צעקתי עליו בלי להוציא מילה. איזו הרפתקה חיפשת, ולמה אצלי?! מה עם הרגשות שלי? בכלל חשבת עליהם?!
אחרי דקה שהרגישה כמו נצח, הוא הלך ולקח איתו את הלב המנופץ שלי. באמת האמנתי ששני אנשים יכולים להתאהב זה בזו, בלי קשר לסטטוס שלהם בתעודת הזהות. ראיתי אותנו כשתי נשמות בודדות שמצאו האחד את השנייה בעולם הגדול. נאיבית שכמותי.
