שמחה רבה שמחה רבה? לא כך הרגשתי בפעם הראשונה אחרי הגירושין כשהגיע פסח, והילדים לא היו איתי.
זה היה החג הראשון, כשלושה חודשים לאחר שעשיתי את השינוי - אולי השינוי הכי משמעותי ואמיץ שעשיתי בחיי - והתגרשתי. ובעוד הכול מלבלב ופורח מסביב וכולם מתחילים להתכונן במרץ לחג, אני שקעתי עמוק בעצב ובלבול.
ראיתי את זה בא. אנשים אוהבים להזהיר מפני התהומות הכרוכות בחיים כגרושים, כמו שהם אוהבים לעשות אידיאליזציה לחיי הרווקות המחודשים שאחרי. וכצפוי, בשני המקרים יש יתרונות וחסרונות. מכיוון שידעתי שהילדים לא יהיו איתי בחג הזה, תהיתי עם עצמי מבעוד מועד מה יהיה עבורי הכי נכון. המשפחה שלי מאוד קטנה ומפוזרת בתפוצות, כך שלעשות חג עם המשפחה זו אופציה שנפרדתי ממנה יחד עם הנישואין, שהיוו עבורי ועבור ילדיי את המסגרת המשפחתית המורחבת. נכון, אני יודעת שיש אנשים שמתגרשים בצורה מסוימת שמאפשרת להם לשמור על המשפחתיות, אבל לצערי, ובניגוד לפנטזיות הפרידה התמימות שהיו לי, אצלי אין זה המצב - כך שביום אחד עזבתי בית, בעל, משפחה ומסגרת חברתית-תרבותית. שוק.
אסיפת הורים – גירושים
(צילום: ynet radio)
כשהייתי קטנה ארוחות חג ריגשו אותי. המהומה, המשחקים עם ילדים שלא ראיתי הרבה זמן, בני דודים או קרובים אחרים, כל אלה מילאו אותי התרגשות. אהבתי גם את האוכל ואת השמחה, השירה והאווירה סביב השולחן. כשבגרתי, השתנתה לי הפרספקטיבה. בראשית שנות העשרים לחיי התחלתי לראות את מה שקורה מתחת לפני השטח, לשים לב לדינמיקות הסבוכות בין הנוכחים, להבדלי תפקידים ומעמדות בין גברים לנשים, בין מבוגרים לילדים, לתחרותיות וההשוואתיות בין חברי המשפחה. פתאום שמתי לב לשיחות הסרק שלא עניינו אותי מעולם, להשתדלות היתר של כולם להיות שמחים וחגיגיים, לעיתים צבועים, להשטחה של ריבים ורגשות על מנת "שלא להרוס את החג" ולכל הזרמים התת-קרקעיים במערכות יחסים של חברי המשפחה: כעסים, חשבונות, עצבים, פחד או ריחוק. שמתי לב להכול, וזה די סתם את הגולל על הקסם שבארוחות חג. כך שמבחינתי, בגירושין, הקטע של הארוחות לא היווה כזה הפסד. אפילו סוג של רווח.
ועם זאת, כשיש ילדים והם לא איתך, זה קשה. כיאה לגרושה טרייה, הוזמנתי לשלל ארוחות חג של משפחות אחרות. משפחות שנותרו שלמות (לפחות בהשקפה שלי). משפחות שממשיכות בדרכן כאילו לא נקרעו השמיים מעליי ומעל ילדיי. המחשבה על הישיבה בשולחן חג כ"גרושת המחמד" המאומצת שלהם, עם ילדים של אחרים, פילחה לי את הלב. אמנם הנחתי שיהיה זה משעשע לצפות באירוע שכזה מבלי להיות מופעלת רגשית ממשפחה שאינה שלי, אך יחד עם זאת, ידעתי שזה מוקדם מדי לנכוח בסיטואציה שכזו.
חיש מהר חשבתי על חלופות מתאימות. ביררתי אם יש ויפאסנה בתאריכים הללו - אם כבר להתנתק, אז למה לא להשקיע במדיטציה והתבוננות פנימית? אבל לא היה מקום. בדקתי אילו סדנאות, ריטריטים או פסטיבלים יש בתאריכים המדוברים, אבל לא מצאתי משהו מתאים. לבסוף, למזלי, הצטרפתי למקבץ חברים שירדו לסיני. זו הייתה החלטה טובה, ואכן היה מקסים. עם זאת, השתדלתי להדחיק את גלי העצב שצצו בכל פעם שראיתי ילד ואמא מטיילים על החוף, או כשלא הייתה קליטה מספקת לשיחה עם צאצאיי. אני חושבת שרק בחג באמת ירד לי האסימון שזהו. החיים השתנו. הילדים שלי עכשיו חוגגים רחוק ממני, ומשהו בלב שלהם חסר ובלב שלי מדמם. העובדה שהייתי מוקפת אווירה לא מחייבת וזורמת, עם אנשים שחלקם רווקים, בהחלט הקלה עליי - אך משהו בי השתוקק לקן שלי, ולאפרוחים שלי בתוכו. קשה לוותר על זה אחרי שמתרגלים.
לימים נכנסתי לקשר זוגי חדש, ואת החגים שלי "ללא" ביליתי עם אהובי בצימר קסום בצפון או בחו"ל. זה בהחלט המתיק מעט את הגלולה, אבל לא מעט ערבים הסתיימו בכך שהוא מלטף לי את הראש אחרי שיחת וידאו עם הילדים. זר לא יבין זאת. עד כמה הימים האלה עשויים להיות ריקים וכואבים.
כשהקשר העמיק התחלנו לחגוג יחדיו, פרק ב' שכזה עם ילדים ומשפחות חדשות. בהתחלה זה היה מוזר מאוד להתרגל למשפחה חדשה, לדמויות ולתרבות משפחתית שלא מוכרת לי או לילדיי. המקום הזה של להיות זרה, כמו אורחת במשפחה מאמצת, זו תחושה מאתגרת. עם הזמן התחלתי להרגיש יותר נוח ויותר שייכת.
התחלנו לפתח תרבות חגים חדשה ומגניבה בקן החדש שנוצר. החלטנו שאת החגים שלנו ננצל לנדודים בין אנשים שאנחנו אוהבים, וככה לא ניכנס לשגרה הצפויה והידועה מראש, ונעשה לנו כל חג למעניין, שמח ומצחיק בפני עצמו. בחרנו לעשות חגים כל פעם אצל חברים או משפחה אחרת. אז חגגנו פעם עם חברים מהצפון ופעם בקמפינג, ופעם אפילו ירדנו עם כמה משפחות לסיני. כמה חודשים לפני כל חג אני מתחילה בסקר: מי עושה חג איפה, ומי פנוי לארח או להתארח עימנו. אני לא מתביישת לשאול, ולא נעלבת אם אומרים לי לא. המחיר של להיות עצובה לבד בבית גבוה, בעיניי, הרבה יותר. אם הייתי יכולה, הייתי שמה על האוטו סטיקר "אמץ גרושה".
מתברר שיש הרבה גרושים במצב די דומה, כאלה שהם עם הילדים בחג אבל אין להם עם מי לחגוג, או שהם לא רוצים לעשות חג עם המשפחה. שלא כמוני, אנשים מתביישים לבקש להצטרף לארוחות של חברים או משפחה רחוקה, מתביישים להודות שהם לבד. וזה חבל. אני חושבת על הסיטואציה של חג כזה עצוב עם מעט אנשים, נר אחד ומצה וחוטפת חרדה. מצאתי שרוב האנשים ממש שמחים לארח "גרושי מחמד" ומשפחותיהם, אם הם רק מעיזים לבקש או לשאול. ואם הם לא, זה בסדר, לפחות ניסיתם. בין אם אתם לבד או עם הילדים בחג הזה, אני מזמינה אתכם להפיץ את הבשורה ולא להישאר בבאסה הזו. יש מספיק עצב וכאב סביבנו. אין שום סיבה שלא תקפצו לחברים או תעשו משהו מגניב ושונה, עבור עצמכם ועבור ילדיכם.
מפה לשם, השנה נחגוג עם משפחה חדשה ונארח אותם. משפחה של דתל"שים מקסימים שפגשנו לאחרונה וששמחו להזמנה. הודענו להם מראש שאנחנו עושים ארוחה קצת אחרת, אנחנו משחקים כל מיני משחקי גיבוש, חידונים, משימות ובסוף כמעט תמיד עושים קריוקי. הילדים יכירו אנשים חדשים, ולשתי משפחות יהיה חג מגוון ולא שגרתי.
הלוואי שנרגיש כמה שיותר ביחד בתקופה הזו, חג שמח.
ליגד גרנית היא מאמנת אישית ועסקית שמתמחה ביצירת אותנטיות במערכות יחסים, מנחה ומרצה
