איך עבר לו עשור כהרף עין. עשור של זוגיות טובה, טהורה, מתגמלת. כזו שיש רק בסרטים. הכרתי את בעלי בשנה האחרונה ללימודים וכבר בפעם הראשונה שהביט בי, ידעתי שזה זה. אני יודעת שזה נשמע קיטשי, אבל ככה זה באמת היה. לאחר שנתיים של אהבה, תשוקה וכיף התחתנו. יחדיו הקמנו משפחה מדהימה וגידלנו שלושה ילדים נפלאים. עד כאן נשמע חלומי למדי. אבל האמת המרה היא שלכל דבר טוב יש סוף, וגם לנישואים האלה היה את הסוף שלהם והתגרשנו.
שנתיים עברו מאז ואני עדיין לא מעכלת. איך לעזאזל הגעתי למצב הזה? איך מבחורה אטרקטיבית וצעירה הפכתי לגרושה? גיל ארבעים נוקש בדלת ועל הכתפיים שלי את סוחבת שלושה ילדים, וברור לי שאני כבר לא "המוצר" הכי חם על המדף.
אתם יודעים, בהתחלה התביישתי. התביישתי לספר שאני גרושה. הייתה לי הרגשה שלאחר שנאמרו המילים "מגורשת, מגורשת, מגורשת", הפכתי לסוג ב' אם לא ג'. שקעתי בדיכאון והשקעתי את כל המרץ שלי בגידול הילדים. אפילו נלחמתי על משמורת מלאה, כשהמחשבה על סופ"ש לבד העבירה בי בחילה וצמרמורות בכל הגוף. פחדתי מהלבד והתביישתי בטייטל החדש והלא מחמיא שהתווסף אליי.
בזמן שהגרוש שלי חזר להיות רווק הולל ובחורות צעירות עמדו בתור כדי להיפגש אתו, אני נותרתי בגפי, מתפללת שתבלע אותי האדמה. היו פעמים שרציתי לצאת ולבלות כאילו אין מחר, אבל המחשבה לעזוב שלושה ילדים ולצאת העלתה בי רגשות אשם כבדים. אבא כבר אין בבית, אז לפחות שתהיה אמא.
האם הפכנו לאומת המתגרשים?
מה עושים עכשיו?
יום אחד שאלתי את עצמי, או-קיי, נגיד שהחלטת לחזור לשוק הפנויים-פנויות, מה עושים עכשיו? מאיפה מתחילים בכלל? איך בגיל ארבעים אני אמורה למצוא אהבה? סיפורי אימה על הכרויות בעידן השפע עוררו בי חרדה וסיוטים. הרגשתי כמו תינוק שמתחיל ללכת, רק שלי היו שלושה תינוקות בוגרים שהייתי צריכה לדאוג להם. הבנתי שעוד יגיע היום שבו הם יעזבו את הקן ואז יתממש הפחד הגדול ביותר שלי, ואשאר לבד לגמרי. לא רציתי להתעורר בעוד מספר שנים ולגלות שהפכתי לזקנה ערירית.
התחלתי לשתף בכך חברות שלי, וקולגה מהמשרד שריחמה עליי החליטה שדי לבדידות ולדיכאון, ופתחה לי פייסבוק. היא הקימה לי פרופיל מזמין עם סלפי מפתה ועוד המון תמונות מלוטשות שהסתירו חמישה עשר קילו לפחות, שנוספו משלושת ההריונות. באותו יום ההודעות לא חדלו מלהגיע. הרגשתי ממש מחוזרת וזה היה נחמד. לפתע הבנתי שהשד לא כזה נורא. יש גם מחזרים לגרושות ואפילו לגרושות פלוס!
בערב, כשחזרתי הביתה, עברתי בשקדנות על כל בקשות החברות. בעודי נרגשת, נלהבת ו"עפה על עצמי", נתקלתי באבי, הגרוש שלי. זה שהיה החבר הכי טוב שלי, שקטף אותי בשיא שלי והשאיר אותי להרקיב ולנבול. באקסטזה של סקרנות נכנסתי לפרופיל שלו והתחלתי לנבור. ראיתי עשרות תמונות של בחורות צעירות ויפות, כאלה שיכולות להיות הבנות שלי. תמונות של אבי חי את החיים, בירה ביד אחת ובלונדינית ביד שנייה, יציאות, חברים ובעיקר המון-המון כיף ושמחת חיים.
נחנקתי. לא האמנתי. התאכזבתי ובעיקר כעסתי. כעסתי על החיים, על כל העולם אבל במיוחד על אבי שהוריד את הביטחון העצמי שלי למקום נמוך יותר מים המלח, ועל עצמי - כי הרשיתי לעצמי להפסיק לחיות. כעסתי על כל השנים היפות שאבי לקח ועל השנתיים האלה שעברו מאז הגירושים, והתבזבזו על מחבואים ובושה.
באותו רגע ממש החלטתי שמעתה והלאה אני יוצאת החוצה לטרוף את העולם ולמצוא זוגיות נכונה עם בן זוג שיתאהב בי ויבחר בי כל יום מחדש. בכל הכוח יצאתי למשימה: פתחתי פרופיל בכל האפליקציות השונות ובכל הרשתות החברתיות. ולמרות שחשבתי שאני לבד, הבנתי שאני לא לבד בכלל אלא מוקפת ב"ביחד", בגרושים וגרושות כמוני.
התחלתי לצאת ליותר ויותר דייטים, ואפילו נהניתי מהחיזור, הציפייה והאקשן שנלוו אליהם. לאט-לאט חזר לי הביטחון, והבנתי שגם אם אבי בחר לעזוב אותי (ועשה את טעות חייו, בואו לא נשכח לרגע!), קיימים המון גברים אחרים שישמחו להיות בחברתי.
לאחר מספר חודשים הכרתי את גדי, גם הוא גרוש פלוס. יש לנו פרק ב' שהוא ללא ספק בשל, בוגר ומוצלח יותר מנישואיי הקודמים. ואם אני הצלחתי, אז כולכם יכולים. אני מבקשת מכם לא לשקוע לבד ברחמים עצמיים כמו שאני עשיתי, אלא לצאת החוצה ולהכיר. "גרושה" היא לא מילת גנאי, אלא תואר נוסף המרמז על אנשים חזקים ולמודי ניסיון, שמסוגלים להתחייב ולעשות זאת שוב בצורה טובה יותר עם הפקת לקחים מהעבר. אז תטרפו את העולם ואל תרחמו על עצמכם. לכולנו מגיע להיות נאהבים.
