"נשים שצועדות באומץ במסע הפרידה והגירושים, בין שבחרו בכך ובין שהמצב נכפה עליהן, מהלכות זקופות יותר, חזקות יותר. מטופלת שלי אמרה לי, 'הבנתי מה זה להיות אישה שווה בעולם הזה רק אחרי שהתגרשתי'. אני מאמינה לה, חוויתי את זה בעצמי", כותבת עינת חיימוביץ במבוא לספרה החדש, "מותרת לי – נשים במסע הפרידה והגירושים", שיצא השנה בהוצאת 'רסלינג'.
עינת היא עובדת סוציאלית קלינית, מדריכה ופסיכותרפיסטית, וגם אישה שהתגרשה לפני שמונה שנים, גירושים שלקחו אותה למסע ארוך של גילוי וצמיחה. המסע שעברה גם דחף אותה לכתוב את הספר הזה - מעין מפת דרכים, שמלווה נשים גרושות מהמחשבה הראשונה שמתחילה לבצבץ בתוכן, שייתכן שהן עשו טעות שהן הסכימו להתחתן עם האדם הזה, ועד לסיום התהליך, אותו היא מגדירה בתור, "הזמן שבו אישה יכולה לומר שהיא כבר עמוק בתוך חייה החדשים".
"העלטה נוכחת בחיי האישה לפני המחשבות על גירושים ופרידה, ומתפתחת כחלק מחוסר נינוחות ואי-שביעות רצון שמתחילה לחלחל לחייה"
כדי לייצר את מפת הדרכים הזאת היא ראיינה 15 נשים, חילוניות, מסורתיות ודתיות, בין הגילאים 40 עד 55, שיש להן מעל ילד אחד מתחת לגיל 18. אליהן היא הגיעה דרך מודעות שהיא פרסמה בקבוצות של גרושים-גרושות בפייסבוק. כל הנשים שהיא ראיינה נמצאות בתהליך של פרידה וגירושים, בנקודות שונות בתהליך, החל מתשעה חודשים לאחר הפרידה ועד לתשע שנים אחריה. ממכלול הסיפורים היא עיבדה מודל התפתחותי של התהליך שעוברת אישה שמתגרשת, כשאת השלב הראשון היא מכנה "שלב העלטה".
"העלטה נוכחת בחיי האישה לפני המחשבות על גירושים ופרידה, ומתפתחת כחלק מחוסר נינוחות ואי-שביעות רצון שמתחילה לחלחל לחייה", היא כותבת בספרה. אותה עלטה עשויה להתחיל בימים הראשונים לקשר, ולהימשך לאורך שנות הנישואין. לעיתים היא מתחילה כשלזוג נולדים ילדים. "זה מצב תודעתי שבו נשים מכבות את צורכיהן ורצונותיהן, וממשיכות לחיות במרחב לא מותאם כדי לתחזק את המשפחה, לא להיות לבד, לדאוג לילדים. הן נשארות כי צריך, כי לא מפרקים", היא כותבת בספרה.
עינת חיימוביץ. מורה נבוכים לאישה הגרושהצילום: מורן אפשטיין בנאיהשלב השני שמתארת עינת הוא "שלב ההתבהרות". זה השלב שבו מתחילה להתעורר, במילותיה, תנועה לעבר האפשרות של פרידה. "בשלב זה נופל האסימון ומתחילות להתקיים שיחות פנימיות סוערות, שמחד מציפות את הפחדים ומאידך את ההזדמנות להתחדשות", היא מסבירה. שלב זה מסתיים בהחלטה להיפרד, ואז מגיע השלב השלישי, "שלב הסערה", אותו היא מתארת כ"חוויית חיים כאוטית וחסרת שליטה. המעבר מהידוע והמוכר אל הלא ידוע, מעורר תחושת סכנה".
"כשגרושה נפרדת מהכעס, מתחיל תהליך של צמיחה"
שני הפרקים האחרונים במסע של האישה הגרושה, כבר עוסקים בחייה החדשים, אלו שהיא בונה במו ידיה אחרי שהיא יוצאת מהבית המשותף. עינת מתארת אותם כך: "חודשים או שנים לאחר הפרידה המים הסוערים מתחילים לשקוט, והנשים מוצאות את עצמן חוות חיים חדשים". מדובר בתהליך של גילוי וצמיחה של האישה לעבר חיים נפרדים ועצמאיים, שבמהלכם היא כמו נולדת מחדש כגרסה חדשה ומשופרת של עצמה.
"כשהתגרשתי הבנתי שחסרה לי מפת דרכים שתעזור לי לצעוד בתוך המסע הזה, ושדרכה אני אבין מה קורה לי", אומרת עינת בשיחה שאני מנהלת איתה. "תוך כדי הגירושים שלי, התחלתי לראיין נשים גרושות אחרות על הסיפור שלהן. בהתחלה הראיונות הללו לא היו אפילו בשביל ספר, אלא באמת בשביל עצמי. רציתי להבין מה קורה בתוך כל התהליך הזה של הגירושים והפרידה, שכולל חלקים מאוד כואבים וקשים, לצד תהליך של צמיחה.
"מתוך הניתוח של הראיונות איתן, התחלתי להבין שיש כאן למעשה מודל שחוזר על עצמו. ראיינתי נשים משבעה חודשים אחרי הפרידה, ועד שמונה שנים אחריה. אני הייתי אז שנה וקצת אחרי הגירושים שלי. הייתי נשואה במשך 12 שנה, והיום אני פרודה כבר שמונה שנים.
"את השלבים שזיהיתי – כל אישה תעבור במשך מספר שנים. אני לא זוכרת כמה זמן חייתי בתוך העלטה, אבל בהתבהרות הייתי לפחות ארבע שנים. ארבע-חמש שנים של אחורה-קדימה, אחורה-קדימה, כולל כניסה להיריון תוך כדי. זה, אגב, משהו ששמעתי מנשים שקורה הרבה".
בריאיון שאנחנו מקיימות, עינת מדמה את המסע הזה לתיק. "הרבה נשים שנמצאות בתהליך לא מאמינות בעצמן, חלק מהנשים לא יודעות לפרנס את עצמן, הן חוששות ולא בטוחות שהן ידעו להסתדר לבד. התיק שהן יוצאות איתו למסע הוא מאוד מצומצם. אבל כשהן כבר כן מצליחות לייצר נפרדות, ואפילו להקים לעצמן משפחה חדשה ואחרת, התיק שלהן מתרחב".
"ברגע שאני כאישה מוכנה לייצר מצב שאני נפרדת מהכעס ומההשפלה, נפרדת מהשעמום ומהייאוש, ומוכנה להתחיל חיים עצמאיים, בלי תלות בהתנהגות שלו, שם מתחילה צמיחה משמעותית. אבל זה תהליך ארוך שלוקח זמן"
את לקחת את הזווית הנשית, אבל האם המסע הזה של התחנות שאישה עוברת, מההבנה שהקשר לא מתאים לה ועד לחיים החדשים, יכול להיות רלוונטי גם לגברים?
"גם גברים עוברים מסע, זה בטוח, אבל אישית בדקתי רק נשים וחילקתי את התהליך לשני סוגים של מערכות יחסים: מערכת יחסים אחת היא מערכת יחסים שאני קוראת לה 'על הרצף הפטריארכלי', שזה אומר שהאישה נמצאת בזוגיות בעלת יחסי שליטה, מרמות נמוכות ועד להכפפת טרור באמצעות אלימות על הרצף שלה, שיכולה להיות כלכלית, פיזית או רגשית. הקבוצה השנייה היא נשים שמתגרשות מתוך בולענות לא מטופלת בתוך מערכת היחסים".
למה הכוונה?
"הכוונה היא לנשים שנמצאות במערכת יחסים שבה המון דברים לא מדוברים ולא מטופלים, ונוצרים פערים מאוד גדולים בין שני בני הזוג, עד שבסופו של דבר הם הופכים להיות שני שותפים נעימים או פחות לגידול ילדים ולבית, אבל אין באמת זוגיות ואינטימיות בקשר שלהם. אני משתמשת במילה 'בולען', כי כשמתחילים לדרוך על הפערים האלה, הם פשוט שוקעים.
"ההבדל לדעתי הוא שנשים יותר מגברים יתמודדו עם כל הנושא של הקשיים הכלכליים, כי הרבה מהן גם מרוויחות פחות וגם מראש ויתרו על קריירה לטובת גידול ילדים. אני גם חושבת שהרגישות המאוד גבוהה של נשים לצרכים של הילדים שלהן, הופכת את זה למורכב יותר. בנוסף, נשים שיוצאות ממערכות יחסים מורכבות, עם בני זוג מורכבים, סלאש על רצף נרקסיסטי כזה או אחר, חוות גם אחרי הנישואים התעללות מאוד-מאוד קשה.
"ראיינתי בספר מרואיינות שלא קיבלו גט ארבע וחמש שנים, וזה מצב מאוד-מאוד מורכב, אבל אני חושבת שהספר גם נותן המון תקווה וכלים, שממש מראים איך להתמודד עם זה, והוא גם מעניק תקווה שזה אפשרי. ברגע שאני, כאישה, מוכנה לייצר מצב שאני נפרדת גם מהכעס, גם מההשפלה, נפרדת מהשעמום, נפרדת מהייאוש ומוכנה להתחיל חיים עצמאיים, בלי תלות מאוד גבוהה בו, במה שהוא עשה ובמה שהוא לא עשה, וכן משלם ולא משלם, ומה הוא אמר ולא אמר, ברגע שאני מוכנה לעשות את הפרידה הזאת, שם מתחילה צמיחה מאוד-מאוד משמעותית. אבל זה תהליך ארוך שלוקח זמן".
"כשאת יוצאת מקשר אלים, אז טובת הילדים היא ממש לא במקום הראשון. דרך אגב, גם הרבה פעמים של האישה. זאת אומרת, גם אנחנו נכנסות למצבים של נקמנות, וגם מזה, בין היתר, את צריכה להיפרד"
הוא גם בטח טומן בחובו המון רגרסיות. את חושבת שהתקדמת ואז את שוב פעם חוזרת אחורה.
"נכון. הרבה פעמים זה מרגיש כמו מבוי סתום במקומות מסוימים, אבל אני חושבת שהספר נותן את הבסיס למה צריך לקרות כדי שזה יתאפשר. כדי שבאמת תהיה איזושהי אפשרות לבוא ולהגיד אוקיי, אני מוכנה. אני יוצאת לחיים עצמאיים. כמובן שכשאת גרושה שהיא אמא לילדים, את בעצם אמורה לנהל אחר כך חיים משותפים ומיטיבים עם בן אדם שלא יכולת להסתדר איתו לפני כן.
"זה מורכב ומסובך, אבל שמתי לב שאותם זוגות למשל שיוצאים מקשר של בולענים לא מטופלים, כן מצליחים לנהל את זה יותר טוב, כמובן כל עוד טובת הילד עומדת לנגד עיניהם. אבל כשאת יוצאת מקשר אלים, אז טובת הילדים היא ממש לא במקום הראשון. דרך אגב, גם הרבה פעמים של האישה. זאת אומרת, גם אנחנו נכנסות למצבים של נקמנות, וגם מזה, בין היתר, את צריכה להיפרד. אני תמיד אומרת על עצמי שאני מאוד-מאוד כעסתי, ואין לי ספק שזה האריך את הזמן שלי להיפרד. הייתי צריכה את הכעס זה, זאת הייתה אנרגיה משמעותית, אבל אין ספק שכעס גם הורס הרבה דברים בדרך.
"לדעתי כדי שדברים טובים יקרו, על האישה קודם כל להסכים להבין שהאחריות היא כבר מאה אחוז עליה. אין את מי להאשים. כן שילם, לא שילם, כן אמר, לא אמר – זה לא משנה יותר. כי ברגע שאנחנו ממשיכות להחזיק ב'הוא עשה לי', 'הוא אמר לי', וזה מה שממלא את כל יומנו, אנחנו נמצאות בחרדה מאוד-מאוד גדולה, אנחנו בכעס מאוד-מאוד גדול ואנחנו לא מתקדמות לשום מקום.
"אני חושבת שהשלב הזה שבין הנפרדות לצמיחה, בין גילוי וצמיחה, הוא שלב נורא מעניין, כי הוא באמת קצת כמו גיל ההתבגרות. אנחנו קצת חוזרות לגיל 16. גרושות טריות מספרות לי, 'ביליתי עד ארבע בבוקר במסיבה, ולמחרת הייתי צריכה להוציא את הילד מהגן. זה לא קרה לי אף פעם'".
אנחנו מדברות בעיצומה של מלחמה לא נגמרת, כשהרבה זוגות בסביבה שלי הכריזו לאחרונה על גירושים. היית אומרת שהמלחמה מהווה קטליזטור לתקופת ההתבהרות?
"אני מניחה שלפעמים ה'עלטה' או 'תקופת ההתבהרות' כבר התחילה לפני המלחמה, ואז פתאום הוא איננו בבית לחודשים ארוכים כי הוא במילואים, ובהתחלה יש בטח קצת היסטריה או בהלה מוחלטת של 'מה אני אעשה עכשיו? הכול נופל עליי', ואז פתאום לאט-לאט האישה מוצאת איזשהו נתיב, והיא כזה 'אה, זה בסדר דווקא להיות בלעדיו'.
"את יודעת, אני מטפלת, אז אני רואה את זה גם בקליניקה, שפתאום הוא נוסע לחמישה ימי סקי ואלו הימים הכי טובים שהיו לה בשש השנים האחרונות, ושם מתחיל ליפול איזשהו אסימון. אז בוודאי כשהגבר נעלם לחודשיים-שלושה-ארבעה. אבל אני חושבת שזה הסבר אחד. ההסבר שני זה מתח בלתי נסבל, שכולנו נמצאים ונמצאות בתוכו. כולנו, בטח אם זה משפחות אבלות, או מפונים – לחיות יחד בחדר במלון צפוף זה זוועת הזוועות, בין אם עברת את הזוועה של 7 באוקטובר ובין אם היית בצפון.
"להצליח לחיות בתוך הסטרס הזה, כשגם ככה כבר היה מתח בתוך הזוגיות, זה לא קל בכלל. זאת אומרת, זוגות מתגרשים, לא בגלל ה-11 חודשים האלה, אבל אין ספק שהם מהווים קטליזטור מאוד חזק. התחושה היא בכלל שכולנו חיים עכשיו בבית לא בטוח. בבית מופקר, מוזנח, בית שקשה מאוד לחיות בתוכו".
משהו השתנה בהשקפה שלך על גירושים או נשים בגירושים מאז המלחמה?
"אני חושבת שבגלל החוויה הזאתי שאף אחד לא לוקח אחריות עלינו, כולנו, גברים ונשים, מבינים שאנחנו צריכים לקחת אחריות על עצמנו, ונשים מבינות את זה עוד יותר - שהן צריכות לקחת אחריות על עצמן, במובן הכלכלי למשל. ההבנה הזאת שאת קצת לבד בעולם, עם כמה שזה עצוב, היא גם נותנת הרבה מאוד כוח לנשים לעשות את השלב הבא. לבוא ולהגיד, די, עד כאן. כאילו, יותר גרוע מזה לא יכול להיות".
מה עזר לך אישית בתהליך הפרידה שעברת?
"הרבה עבודה פנימית, הרבה טיפול, הרבה תמיכה מאוד מאוד משמעותית מחברות, ואחר כך מבן הזוג החדש שהכרתי".
"מבחינתי גירושים זה מותרת לי. זאת איזושהי התרה פנימית לחקור את עצמי, לגלות את עצמי, לשמוח במי שאני, ליהנות מסקס, ליהנות מבילויים, ליהנות מזה שאני החלטתי שבכסף הזה שיש לי אני קונה כורסא או קונה נעליים ושייחנקו כולם"
אגב, זה גם משהו מגדרי שרואים במחקרים על זוגות גרושים - שלנשים בהכללה יש יותר רשתות תמיכה, ולכן הן יכולות להתגבר על גירושים מהר יותר, כי הן יתנו לעצמן באמת לשקוע באבל, להרגיש את העצב הזה ולעבור את השלבים שלו, לעומת גברים, שהרבה פעמים ישר יחזרו לעולם הדייטינג, ידחקו את הכאב החוצה, ואז תהליך השיקום שלהם יהיה איטי יותר.
"זה נכון. גם מחקרים מראים שגברים מרוויחים יותר כשהם בתוך תא זוגי, כי יש בזה משהו מאוד נוח. דואגים לך, עושים לך, מסדרים לך, קונים לך, מזמינים לך כרטיסי טיסה. יש נוחות בחיי הנישואים עבור גברים, ולדעתי אין נוחות בחיי נישואים מהסוג הזה עבור נשים. לכן בחוץ לאט-לאט הופך להיות נוח לנשים. את פתאום אדון לגופך, את אדון לכספך, את אדון לזמנך.
"את יודעת, זמן זה גם עניין מגדרי - לגברים נשואים יש זמן. הם נפגשים עם חברים אחרי העבודה, בזמן שלנשים אין זמן לעצמן, הן עם הילדים. כמובן שבזוגיות הדדית ומיטיבה, כולם מקבלים הכול, אבל לנשים שיוצאות מזוגיות מורכבת, אין את זה. לכן פתאום מתפנה להן זמן חדש שהן טרם הכירו. אומנם בהתחלה הזמן הזה נראה נורא-נורא מפחיד - מה אני אעשה עם כל הזמן הזה? איך אני מעבירה שישי-שבת בלי הילדים? אבל די מהר הן לומדות ליהנות ממנו.
"אחרי הגירושים אנחנו לומדות ליהנות מהגוף שלנו, אנחנו לומדות ליהנות מהחברות שלנו, אנחנו לומדות ליהנות מהמיניות שלנו. בגלל זה קראתי לספר 'מותרת לי'. מעבר לזה שזה כמובן קשור לרבנות, שמבחינתם את עכשיו 'מותרת לכל אדם', מבחינתי גירושים זה מותרת לי. זאת איזושהי התרה פנימית כזאתי לחקור את עצמי, לגלות את עצמי, לשמוח במי שאני, ליהנות, ליהנות מסקס, ליהנות מבילויים, ליהנות מזה שאני החלטתי שבכסף הזה שיש לי אני קונה כורסא או קונה נעליים ושייחנקו כולם", היא צוחקת.
"העצמאות הזאתי והבחירה הזאתי גם ממשיכות איתנו הלאה. זאת אומרת, גם לפרק ב'. כבר אי אפשר לעבוד עלינו כל כך מהר. שוב, אני מדברת על מי שעושה את הדרך. כשאת עושה דרך, את מגלה בתוכך המון-המון יכולות שהיו קבורות עמוק בפנים, ופתאום את זכאית להשתמש בהן".
