"ביחד ננצח", אולי הסלוגן הכי מפורסם של המלחמה הזאת, הוא גם החלטה זוגית בוגרת וחשובה של לא מעט זוגות גרושים, שהחליטו שלרגל המצב הם מתעלים על סכסוכי העבר, ומשלבים ידיים למען הילדים. אחד הזוגות האלה הם יוני ואריאלה גולדנברג, הורים לשלושה ילדים מראשון לציון. הם התגרשו לפני שש שנים, במה שהם מכנים "גירושים סוערים וארוכים". אך למרות הדם הרע שעבר ביניהם, המלחמה הנוכחית חיזקה את הקשר ביניהם עד כדי כך שמאז ה-7 באוקטובר הם אפילו גרים יחד באותו הבית.
"הקשר בינינו התחל להשתפר כבר לפני שנה וחצי", נזכרת אריאלה. "יוני הודיע לי שהוא רוצה לטוס עם הילדים ליורודיסני, והייתי מאוד בלחץ מהעניין. בכל זאת, טיול של תשעה ימים ופעם ראשונה של הילדים בחו"ל. מצד שני, סגרתי חופשה משלי איתם לשמונה ימים באנטליה, מיד עם חזרתם. חודש וחצי לפני הטיול, אחיו של יוני ביטל את הנסיעה ואביו שאל אותי אם אני רוצה להצטרף במקומו. הוא הציע שנשים את המחלוקות בצד ושניסע יחד לכבוד הפעם הראשונה של הילדים בחו"ל. הסכמתי".
איך היה?
"היינו יחד באותו חדר, עם דלת מקשרת לחדר של ההורים שלו, ומדי יום נזכרתי למה התגרשנו, ואפילו התווספו לי סיבות שבגינן הייתי מתגרשת ממנו מחדש", היא צוחקת. "אחר כך, כשאני טסתי עם הילדים לאנטליה, יוני הקפיץ אותנו לשדה התעופה והבת שלנו ממש בכתה. היא אמרה שהיא לא רוצה לטוס כשאבא בארץ. למחרת הפכנו עולמות. זה עלה לנו הון, אבל החלטנו שיוני יצטרף אלינו".
וואו.
"אחרי שחזרנו לארץ התחילה המלחמה. הילדים היו אצל יוני בשבת השחורה, אני שמעתי את האזעקה וצלצלתי לשמוע מה קורה. הוא אמר שהם בסדר, אבל האזעקות לא פסקו. יוני קלט מיד שזה אירוע שמתפתח, ואמר לי לארוז את עצמי ואת הכלבה שלי ולהצטרף אליו לדירה".
יש אצלו ממ"ד?
"יוני גר חמישה בניינים ממני, ולאף אחד מאיתנו אין ממ"ד. המטרה הייתה להיות עם הילדים ולתת להם תחושת ביטחון. תוך חצי שעה כבר הייתי אצלו. שבועיים ישנתי על הספה, התקלחתי בשעות לא שגרתיות, היו טריגרים לא פשוטים, מריבות על מלא דברים, אבל כל הזמן נשמתי עמוק, ובשלב מסוים אפילו חייכתי ואמרתי לו שהוא צודק, גם כשלא חשבתי שהוא צודק.
"חשבנו אך ורק על איך אנחנו מחזקים את הילדים. יש פה שלושה ילדים קטנים שחווים משבר, לבבות קטנים שרואים דברים קשים. הם מפחדים ממה שהם שמעו, מספרים שלא נעים להם עם המלחמה וחווים רגרסיות התנהגותיות. הם לא צריכים עכשיו גם את המעבר בין הבתים שלנו, וחשוב שהם יקבלו תמיכה משני ההורים". "אנחנו נמצאים יותר ביחד לעומת התקופה שהיינו נשואים", צוחק יוני. "אנחנו ממש בבית אחד כל הזמן, וגילינו שבזכות זה הילדים שלנו פורחים. מהמלחמה הזאת הם יזכרו את אמא ואבא גרים ביחד".
יוני: "אנחנו נמצאים יותר ביחד לעומת התקופה שהיינו נשואים. אנחנו ממש בבית אחד כל הזמן, וגילינו שבזכות זה הילדים שלנו פורחים. מהמלחמה הזאת הם יזכרו את אמא ואבא גרים ביחד"
ספרו על הטריגרים.
אריאלה: "היה רגע שהבנו שלא עובד לנו להשכיב אותם לישון במיטות בחדרים שלהם, וסידרנו להם מזרנים בסלון. אני ישנתי על הספה מצד אחד ויוני בצד השני. כשאני הסתמסתי בטלפון, הצלילים של ההקלדה היו מטריפים אותו, וכשהוא היה צופה בסרטון בטלגרם בווליום גבוה, אני הייתי מתעצבנת עליו.
"יום אחד ממש רבנו, כשיוני התפרץ בצעקות בבית. ניגשתי אליו, והוא הסביר לי שהוא בלחץ כי אחיו נכנס שוב לעזה. חיבקתי אותו, אמרתי לו שאני אוהבת אותו, ושאני פה. זאת לא אהבה רומנטית", מבהירה אריאלה. "אני בזוגיות חדשה מזה שלוש שנים, וגם יוני. אני אוהבת אותו בתור האבא של הילדים שלי. בסוף אנחנו משפחה והוא האבא הכי טוב שיהיה לילדים שלי, ואני חושבת רק עליהם.
"כשאנחנו רבים הם נלחצים, אז אנחנו שמים את עצמנו בצד, מבליגים על מה שאפשר, אבל אין ספק שזה לא פשוט. הוא תמיד יעצבן אותי, אבל היום אני מבינה שאפשר גם לא לריב. אבל יש גם הרבה חיוכים. אנחנו מרגישים שעשינו משהו טוב, והתחלנו לחוות את זה כבר כשהיינו יחד בחו"ל. מבחינתינו, המלחמה היא רק ההמשך של זה".
יוני: "יש בינינו לא מעט חיכוכים, אבל אנחנו סותמים את הפה וחורקים שיניים. הבנו שהאגו נשאר בחוץ. אפשר לומר שאנחנו אוהבים אחד את השני במקום אחד ושונאים אחד את השני במקום אחר".
אריאלה, איך בן הזוג שלך מגיב למצב?
"כבר חודש וחצי שאין לנו זמן ביחד, אבל הוא מבין, ואפילו הגיע אל יוני הביתה ובילה איתנו יום שלם".
אתם לא צריכים זמן לבד?
יוני: "אנחנו גונבים זמן לבד. אריאלה נוסעת לפעמים לכמה שעות הביתה, ואני עולה לנשום אוויר בגג".
אריאלה: "כל הגבולות שהיו בינינו היטשטשו. אנחנו אפילו נוסעים לאסוף אותם יחד מבית ספר. הרי אנחנו ממילא באותו בית, אז שנינו נכנסים לרכב ונוסעים".
אתם לא חוששים שזה יגרום להם לחשוב שחזרתם?
יוני: "הם יודעים שאין אופציה לחזרה".
אריאלה: "התגרשנו כשהם היו בני שלוש. אני לא חושבת שהם זוכרים אותנו יחד, אבל כשהם רואים אותנו עכשיו, הם מבינים למה אנחנו לא נשואים. אנחנו הולכים על ביצים, ממש לא הכול ורוד".
מה יהיה אחרי המלחמה?
"חברות אומרות לי שכבר עכשיו אפשר להפריד בתים ולחזור לשגרה, אבל אני לא רואה שגרה ולא את היום שאחרי. אני מרגישה שהילדים עדיין צריכים את הביחד. ברור לי גם שלא נחזור לשגרת החיים שהייתה לנו לפני המלחמה. אם בעוד כמה חודשים כשיסתיימו לשנינו חוזי השכירות, המצב ימשיך, אולי ניקח בית עם ממ"ד ביחד. חשבתי אפילו על בית פרטי עם יחידת דיור נפרדת, העיקר שנישאר ביחד".
"לא יודעת מה יקרה איתנו אחרי המלחמה, אבל קיבלנו פרספקטיבה למה שבאמת חשוב"
עינב (34) ויבגני (36) רויזמן, הם הורים לשני ילדים (7, 10), מהישוב הר אדר שבהרי ירושלים. הם התגרשו לפני שנתיים וחצי. בשבת השחורה יבגני גויס למילואים, ומאז עינב נמצאת לבדה עם הילדים. כששואלים אותה לשלומה, היא משיבה שזה תלוי בשעה ביום, באופן שבו הילדים מתנהגים, ואם יש צפי לאפטר.
את יחסיה עם יבגני היא מגדירה כטובים, ומבחינתה המלחמה רק העצימה את זה. "גם כשכל אחד מאיתנו נכנס למערכת זוגית חדשה, המשכנו לעשות שבתות וחגים יחד", היא משתפת. "חודשיים לפני המלחמה אפילו היינו בסיני עם הילדים. גם את ערב החג שלפני השבת השחורה בילינו יחד, ומאז אנחנו לא כל כך ביחד", היא אומרת ומנסה לחנוק את הדמעות.
5 צפייה בגלריה
עינב ויבגני רויזמן. "גם כשכל אחד מאיתנו נכנס למערכת זוגית חדשה, המשכנו לעשות שבתות וחגים יחד"
(צילום: אלבום משפחתי)
"מתחילת המלחמה מה שהעסיק את הבת שלי זה מה יקרה כשיבגני יצא לאפטר, ובאיזה בית היא תהיה. בפעמיים שהוא יצא לאפטר, הוא בא אליי הביתה וישן פה איתנו, למרות שאנחנו גרים בית על יד בית. יש בזה המון יתרונות מבחינת הילדים. הם לא צריכים להיאבק גם בזה שאבא במלחמה, וגם בשאלה עם מי הם יהיו, כי זאת כבר לא שאלה. אני לא יודעת מה עובר להם בראש מעבר לזה. אני מאמינה שיש להם את המשאלה הרגילה של ילדים להורים גרושים - שההורים יחזרו להיות ביחד.
"לפני המלחמה פתחתי קבוצת פייסבוק לגרושים וגרושות. בשבוע הראשון כל הפוסטים שאישרתי היו של גברים שדיברו על התחושה הקשה שהם יצאו למילואים להילחם, בזמן שאף אחת לא מחכה להם בבית, ואפילו אין להם למי להתקשר. לנו היה ברור שאני מחכה עם הילדים ליבגני בבית. מבחינתי, אין אופציה אחרת".
עינב: "בפעמיים שהוא יצא לאפטר, הוא בא אליי הביתה וישן פה איתנו, למרות שאנחנו גרים בית על יד בית. יש בזה המון יתרונות מבחינת הילדים. הם לא צריכים להיאבק גם בזה שאבא במלחמה, וגם בשאלה עם מי הם יהיו, כי זאת כבר לא שאלה"
יבגני, איך זה מרגיש לך להיות שוב יחד כל המשפחה?
"זה מאוד עוזר. התמיכה הזאת והעובדה שיש לי מקום להישען עליו, זה דבר כל כך חשוב ובסיסי. זה מחזק אותי ונותן טיפה של אור בכל המצב המחורבן שאנחנו נמצאים בו כרגע".
עינב, יש לך זמן לעצמך?
"לא כל כך. הפכתי לאמא במשרה מלאה. אתמול אמרתי ליבגני שאין לי סבלנות למי שלא נמצאת במצב שלי, למרות שהקושי הזה בוודאי פוגש כל אחד במקום שלו. לפני כמה חודשים פתחתי עסק לסידורי פרחים, ואני לא ממש מצליחה לתחזק אותו. מצד שני, מראש לקחתי בחשבון שבשנה הראשונה העסק נבנה, ואולי זה אפילו לטובה מפני שזה מאפשר לי להתרכז בילדים, דבר שלא הייתי יכולה לעשות אם הייתי נשארת שכירה".
יבגני: "אני כביכול נמצא בחזית והמצב פה חמור, אבל לדעתי העורף עובד לא פחות קשה, ומי שעובד קשה זאת עינב".
עינב, איך זה מרגיש להיות לבד עם הילדים?
"אני מרגישה מאוד מוגנת בישוב, אבל הפחד שלי הוא שחלילה יקרה ליבגני משהו או לאחי שגם מגויס, ולצד זאת יש דאגה תמידית לנפש של הילדים שלי. יש להם שאלות קשות כמו, 'האם אבא יחזור מהמלחמה?'. אלה דברים שילדים בגילם לא אמורים להתמודד איתם. הבן שלי מאוד קשור ליבגני, וכשאני נמצאת איתו במגרש כדורגל ויש שם ילדים אחרים עם האבות שלהם, זה מכווץ אותי.
"אני והילדים מוחזקים מאפטר לאפטר. כשיבגני מגיע הבית מתמלא פתאום באיזו שמחה גדולה, אבל כשהוא חוזר לבסיס, יש ריק מאוד גדול. אני לא יודעת מה יקרה איתנו אחרי המלחמה, אבל קיבלנו פרספקטיבה למה שבאמת חשוב, לעומת מה שהתעסקנו בו עד עכשיו. העולם השתנה", היא מסכמת.
"לא גאה בגירושים, אבל מלכתחילה היה ברור שהאגו נשאר בצד"
ענת פרידמן וירון זיו הם הורים לשלושה ילדים (14, 13, 10) מראשון לציון. הם גרושים כבר תשע שנים, וגם הם סבורים שהמלחמה גרמה לקשר שלהם להתהדק. "אנחנו מרגישים עליית מדרגה חיובית ביחסים בינינו", משתפת ענת. "ירון במילואים מאז ה-7 באוקטובר, אז אני נותנת כמה שאני יכולה ודואגת לו מאוד. גם הוא מצדו דואג לי, כי אני נמצאת למעשה לבדי עם הילדים".
איך היחסים הטובים ביניכם באים לידי ביטוי?
"יש בינינו קרבה מאוד גדולה, דאגה רבה והבנה שמה שבאמת חשוב זאת המשפחה, וזה בא לידי ביטוי בכל דבר שהוא. אנחנו כל הזמן בשיתוף פעולה".
ירון: "מההתחלה היה לנו סיכום לא כתוב, שכשזה מגיע לילדים, האגו נשאר בצד. ברור שיש גם התנגשויות וויכוחים, אבל אנחנו יודעים לעצור את זה בזמן. שנינו לא מושלמים ועושים מלא טעויות, אבל תמיד מנסים לתקן"
ירון: "זה בא לידי ביטוי בחלוקת המשימות בינינו. למשל, אני משתדל מדי יום לפני שאני יוצא בחזרה למילואים, לקחת את הילדים לחוגים או לאסוף אותם מבית הספר, גם כשזה בימים של ענת. מאז ה-7 באוקטובר היא נמצאת עם שלושה ילדים, שכל אחד מהם צריך משהו אחר. זה אירוע לא פשוט. החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה, וכתוצאה מזה גם שלה, ובסיכומו של דבר היא לא הייתה חייבת להתנהל כך".
"אני דווקא כן מרגישה חובה. אני חושבת שזה חלק מהחיים", משיבה ענת. "אתמול למשל ירון היה צריך לאסוף את הילדים, אבל הוא היה עייף ממש. אמרתי לו שיותר חשוב שהוא ינוח ושהילדים יישארו איתי. יש הבנה יותר גדולה לצרכים של האחר, ואנחנו תומכים יותר האחד בשני".
מרגש.
"הגירושים שלנו זה לא משהו שאני גאה בו", מציין ירון. "יחד עם זאת, מההתחלה היה לנו סיכום לא כתוב, שכשזה מגיע לילדים, האגו נשאר בצד. ברור שיש גם התנגשויות וויכוחים, אבל אנחנו יודעים לעצור את זה בזמן, כדי שהוויכוחים לא יסלימו למשבר. שנינו לא מושלמים ועושים מלא טעויות, אבל תמיד מנסים לתקן". "יש רגעים שבהם אני שולחת לו הודעת פריקה של 'נמאס לי', ואז זה עובר", ענת מודה ביושר. "אני חושבת שהקשר שלנו היום הוא הרבה יותר חזק ממה שהוא היה כשהיינו נשואים. אנחנו חברים מאוד טובים".
אתם חושבים על היום שאחרי?
ירון: "זאת לא אפיזודה קצרה, ברור לנו שזה משהו שימשך עכשיו לתקופה. אני מנסה למצוא איזון בשביל הילדים, בשביל ענת ובשבילי, ותמיד זוכר שאומנם יצאתי למילואים כדי לדאוג לעתיד של כולם, אבל מי שמשכיבה את העתיד לישון ושומרת עליו שפוי זאת ענת".
