"כשאת עוברת משהו כל כך קשה, את מסתכלת סביבך ובוחנת מי הם מקורות התמיכה שלך, ואם מי שהכי אמור להיות שם לא נמצא בשבילך, זה אומר הכול. הייתי בכזאת תחתית שכבר לא פחדתי מכלום. אמרתי לעצמי, אני נמצאת כנראה בנקודה הכי קשה בחיים שלי, אז מה כבר יכול להפחיד אותי? יותר הפחיד אותי להישאר במקום שלא טוב לי מאשר להישאר לבד", אומרת עינת כהן (51) ממודיעין, אמא לשלושה שהחליטה לאזור אומץ ולהתגרש, כשהייתה בעיצומו של מאבק נפשי ופיזי במחלת הסרטן.
"בשנים שקדמו למחלה לא הייתי מאושרת, אבל לא עשיתי עם זה כלום. חשבתי שאם אני שמה פלסטר ומשחקת אותה כאילו שהכול טוב – אז באמת הכול טוב. הימים עברו והבנתי שאני יכולה לעבוד על כולם אבל אני לא יכולה לעבוד על עצמי, וכשזה הגיע בצורה של מחלה אמרתי די. החלטתי להסתכל על הסרטן בצורה אחרת. קיבלתי הזדמנות שנייה על החיים שלי וכדאי שאתחיל לשנות אותם בהתאם למה שאני רוצה".
איך התחלת לשנות את החיים שלך?
"שאלתי את עצמי שאלות שאנחנו בדרך כלל לא שואלים את עצמנו. האם אני מאושרת? מה עושה אותי מאושרת? איפה אני רוצה להיות בעוד שנה, בעוד חמש שנים ובעוד 10 שנים? מה אני צריכה לשנות ומה אני רוצה להוסיף? הבנתי שאי אפשר להיות 100 אחוז כל הזמן בכל מקום; שאני צריכה להוריד לחץ, ללמוד להגיד 'לא' כשלא מתאים לי ולהגיד 'כן' כשמציעים לי עזרה, והבנתי שאני רוצה להתגרש. בין הכימותרפיה להקרנות, פתחתי בהליכי גירושין. ברגע שהבנתי שזה מה שאני רוצה, לא ראיתי סיבה לחכות שאחלים ואתחזק, ראיתי בזה חלק מההחלמה. זה לא היה פשוט, במיוחד בגלל שהייתי במצב פיזי קשה. היו לי במקביל עוד ניתוחים והקרנות, אבל הרגשתי שעם כל הקושי, אני הרבה יותר שלמה עם עצמי. נשמתי יותר טוב וישנתי יותר טוב, כי הרגשתי שאני עושה מה שנכון לי, שאני סוף-סוף מקשיבה לעצמי. לפני הסרטן ידעתי מה נכון לי אבל לא עשיתי עם זה כלום. המחלה גרמה לי להעז לעשות את מה שידעתי שאני צריכה לעשות ולא היה לי אומץ".
"ברגע שהבנתי שזה מה שאני רוצה, לא ראיתי סיבה לחכות שאחלים ואתחזק, ראיתי בזה חלק מההחלמה. זה לא היה פשוט, במיוחד בגלל שהייתי במצב פיזי קשה. היו לי במקביל עוד ניתוחים והקרנות, אבל הרגשתי שעם כל הקושי, אני הרבה יותר שלמה עם עצמי. נשמתי יותר טוב וישנתי יותר טוב, כי הרגשתי שאני עושה מה שנכון לי, שאני סוף-סוף מקשיבה לעצמי"
מאיפה באמת היה לך את האומץ דווקא בתקופה כזאת להתגרש?
"מה שעבר לי בראש זה שאני גם ככה עוברת תקופה מאוד מאתגרת, סוג של תחתית, ואם אני יודעת שאני ממילא רוצה להתגרש, אז למה לחכות ואז שוב להיכנס לתקופה קשה? גם ככה קשה עכשיו, אז בואי נגמור עם כל הקושי באותו הזמן. לא רציתי לפרוס את הקושי על פני שנים, גם עבורי וגם עבור הילדים".
"אחרי שבועיים של בכי הבנתי שאסור לי להתמוטט"
את הסרטן גילתה עינת לפני שמונה שנים, כשעמדה ערב אחד במקלחת, מיששה את השד והבחינה בגוש. "כשהרגשתי את הגוש לא מאוד התרגשתי. חשבתי שאם מגלים לבד אז זה לא סרטן, אבל הייתי אחראית וקבעתי תור לכירורגית שד. היא בדקה אותי ואמרה שאין לי כלום, שזאת כנראה ציסטה ואפילו לא רצתה לשלוח אותי לצילום. לא יודעת למה התעקשתי, מבחינתי רופאים היו אלוהים, אבל היה בתוכי קול שאמר – זה לא היה שם קודם. אף פעם לא עשיתי שום בדיקה ורציתי שהיא תשלח אותי לממוגרפיה ולאולטרסאונד. הרופאה עשתה לי טובה, נתנה לי הפניה, והתור נקבע לחודשיים קדימה.
"בינתיים המשכתי כרגיל את חיי, מדי פעם הרגשתי את הגוש אבל חוץ מזה לא השתנה דבר. הגעתי לתור וכשהרופאה עשתה לי ממוגרפיה ואולטרסאונד היא ישר אמרה שזה לא נראה טוב. הרופאה מצאה שני גושים, עשו לי ביופסיה במקום וכשקיבלתי את התשובות של הבדיקות כבר נאמר לי שמעל 95 אחוז שהגושים האלה הם סרטניים. יצאתי מהבדיקה מאוד נסערת. קבעתי תור לפרופסור וכשחזרו התוצאות המלאות התבשרתי שחליתי בסרטן שד מסוג אלים במיוחד".
איך הגבת?
"אחרי שבועיים של בכי הבנתי שיש מסביבי יותר מדי אנשים שיקרים לי ואני לא יכולה לתת להם להתמוטט. שאם אני אתמוטט אז הם יתמוטטו גם. הילדים שלי היו אז בני 7, 12 ו-14 ויש לי הורים יקרים ואחים, הבנתי שאני חייבת להיות חזקה בשבילם. הרופאה שטיפלה בי הסבירה לי ש-10 שנים קודם היא לא הייתה יכולה לעזור לי בגלל שסוג הסרטן הספציפי שלקיתי בו הוא כל כך אלים, אבל שבשנים האחרונות חקרו עליו לעומק ושהיום יודעים בדיוק איך לתקוף אותו. קיבלתי פרוטוקול שכלל 16 טיפולים כימותרפיים, 36 הקרנות, טיפול הורמונלי וטיפול ביולוגי. הייתי אמורה לעבור גם ניתוח שהפך לארבעה ניתוחים, סך כל התהליך נמשך שנה וחצי".
וואו.
"אין לנו גנטיקה משפחתית של סרטן, לא עשיתי טיפולים הורמונליים, לא הייתי במשקל עודף, והנקתי את הילדים שלי, ככה שלא היה שום גורם נראה לעין לסרטן. כששאלתי את עצמי למה זה קרה, ההסבר היחיד שנתתי לעצמי הוא שהנפש שלי כנראה גרמה לזה".
2 צפייה בגלריה
עינת והאחים. קיבלה תמיכה מרובה מהמשפחה ומחברות שהכירה בקבוצת הפייסבוק
(צילום: אלבום משפחתי)
איך סיפרת לילדים על הסרטן?
"לספר לילדים היה החלק הכי קשה. מההתחלה השתמשתי במילה סרטן. הבטחתי להם שגיליתי את המחלה בזמן, שנעבור תקופה קשה אבל אני אבריא, ושאחריה אקח אותם לתאילנד. היה לי חשוב להגיד להם שהם יכולים לדבר על זה עם כל אחד, שזה לא סוד. הבת שלי הייתה לפני בת מצווה ובדיוק סיימתי את הכימותרפיה ולא היה לי שיער. היא שאלה אם יש סיכוי שיהיה לי קארה לבת מצווה והסברתי שלא. היה להם קשה לראות אותי עם קרחת. בהתחלה הם אמרו שהם לא רוצים לראות אותי ככה, אבל ברגע שגילחתי את השיער הם התרגלו לזה".
איך הם הגיבו להחלטה שלך להתגרש?
"ילדים מגיבים למה שאנחנו משדרים. אם הם היו רואים אמא מסכנה שבוכה על מר גורלה ולא יוצאת מהבית, הם באמת היו נורא מסכנים. אבל לכל אורך ההתמודדות עם הסרטן והגירושים הם חוו אמא פעילה וחזקה. המשכתי לעבוד ככל שיכולתי, פגשתי חברות, התאפרתי, שמתי פאה ויצאתי. הם ראו אמא חזקה שלא מפחדת מהאמת, ובסופו של דבר אני חושבת שנתתי להם דוגמה. הייתי גאה לתת לבת שלי דוגמה שאיפה שלא טוב לך, את לא נשארת. היה לי חשוב להעביר לילדים שלי מסר שזאת הבחירה שלנו להסתכל אחרת על דברים. אני בחרתי לראות את התקופה הזאת כנקודת מפנה, כחישוב מסלול מחדש. אמרתי לעצמי – הגרוע מכל קרה, עכשיו בואי נראה איך יוצאים מזה הכי טוב שאפשר. אני חושבת שלימדתי אותם שאנחנו אחראים לאושר שלנו ושאפשר לצמוח גם מהמקום הקשה ביותר. אני מגדלת ילדים חזקים, מאושרים ושלמים".
"ילדים מגיבים למה שאנחנו משדרים. אם הם היו רואים אמא מסכנה שבוכה על מר גורלה ולא יוצאת מהבית, הם באמת היו נורא מסכנים. אבל לכל אורך ההתמודדות עם הסרטן והגירושים הם חוו אמא פעילה וחזקה. הם ראו אמא שלא מפחדת מהאמת, והייתי גאה להדגים לבת שלי שאיפה שלא טוב לך, את לא נשארת"
מה היו מקורות התמיכה שלך? פירקת זוגיות בזמן שהכי מצריך תמיכה ועזרה.
"נכון, בדרך כלל מקור התמיכה הראשוני הוא בן הזוג, אבל כנראה שלא ממש הרגשתי שזה מקור תמיכה אם ויתרתי עליו בתקופה כל כך מאתגרת. למזלי הייתי עטופה במשפחה חמה. ההורים שלי והאחים ליוו אותי והיו חלק מאוד משמעותי בתהליך שלי. חברות, חברים וקולגות ממקום העבודה שלי דאז תמכו בי, הייתה לי הרבה תמיכה גם מהקהילה במודיעין. הורים מהאזור דאגו להביא לנו אוכל מבושל כשהייתי בזמן הכימותרפיה כדי שלא אצטרך להתעסק עם אוכל. מצאתי את מקורות התמיכה במקומות אחרים כי הזוגיות לא הייתה מקור תמיכה משמעותי.
"מקור תמיכה נוסף שנשענתי עליו ברגעים קשים הוא קבוצת הפייסבוק של עמותת 'גמאני'. היא נקראת 'גמאני - גם אני חליתי בסרטן השד'. זה היה המקום הראשון שפגשתי בו נשים שמתמודדות עם סרטן. חלקן החלימו כבר, עברו את זה והיום הן חיות ועפות על החיים שלהן. זה נתן לי המון תקווה. יכולתי לקבל אינפורמציה על רופאים, תרופות ותופעות וגם לשפוך את מה שאני מרגישה. אנחנו יכולות להיות עטופות באנשים, אבל מי שלא עבר את זה לא יודע מה את עוברת. יש לי חברות נפש שהכרתי ועברו במקביל אליי טיפולים, וזאת חברות לכל החיים כי רק אנחנו מבינות אחת את השנייה באמת. גם היום אנחנו זקוקות לתמיכה חברית, יש תופעות שצריך ללמוד לחיות איתן כל החיים. תופעות לוואי, ביקורות, מעקבים וגם חששות ופחדים. זה מאוד מחבר להיות עם נשים שיודעות על מה את מדברת".
איך את מרגישה שהחיים שלך השתנו?
"השינוי הגדול בעקבות הסרטן לא היה השיער שנשר או מקום העבודה שהחלפתי והיציאה לעצמאות או הגירושים. השינוי הגדול הוא השינוי הפנימי שחל בתוכי. היום אני ממש יכולה להגיד שיש את עינת שלפני הסרטן ואת עינת שאחרי הסרטן. אני חיה מתוך הקשבה עצמית ואהבה עצמית. אני בזוגיות מאושרת כבר חמש שנים ואני מבינה איך זוגיות באמת צריכה להיראות. אני עוסקת במה שעושה לי טוב, אני לא מרגישה שאני עובדת כי אני באמת נהנית מכל אדם שאני עוזרת לו, אני מתנדבת בכמה עמותות ונותנת טיפולים חינם לחולי סרטן.
"תחושת הסיפוק והשליחות מזה שעזרתי למישהו לשנות גישה ונתתי לו כוח ותקווה להתמודד, זאת תחושה ששום שכר, רכב או בונוס לא יכול להשתוות אליה. סרטן זאת לא מתנה, אבל אני בהחלט יכולה לראות המון מתנות שקיבלתי בעקבות ההתמודדות עם הסרטן".
כיום עינת, שבעברה עבדה בהייטק, היא מטפלת רגשית בשיטת NLP ומרצה שמספרת את סיפורה האישי. "חשוב לי להעביר לאנשים שלא צריך לחכות לסרטן או לאיזה טרגדיה אחרת כדי להתחיל להקשיב לעצמנו ולעשות את מה שנכון לנו. קיבלנו הזדמנות חד-פעמית לחיים. זאת לא חזרה גנרלית, אנחנו לא יודעים לכמה זמן אנחנו כאן. אף פעם לא מאוחר לעשות שינוי ולהגשים את עצמנו".
