נדמה כי לא נותר איש ביומיים האחרונים שלא דיבר על הסטירה שהדביק וויל סמית לכריס רוק בטקס האוסקר האחרון. אלא שמאחורי מופע הגבריות הרעילה הזה, שאלפי מילים כבר נשפכו עליו, מסתתר משהו עמוק הרבה יותר – תחושת הבוז שרוחשים רבים מהגברים כלפי נשים קרחות. העובדה שג'יידה, זוגתו של סמית, חולה במחלה אשר גורמת לה לאבד את שיערה, רק הופכת את הנושא הזה לעצוב פי כמה.
לכאן נכנסת השאלה - למה? למה בעולם שלנו כל כך קשה לנו לקבל נשיות ללא שיער? למה אנחנו מרגישים צורך כה עז להגיב, לבוז ולהתבדח על חשבונן של נשים גלוחות ראש, בין אם הן בחרו בכך ובין אם לא? מה יש בשיער שמעורר אצלנו כזו תגובתיות?
לאורך ההיסטוריה שיער לא היווה סתם עוד חלק בגוף, אלא סימל שלל דברים. הסמליות נעה על הציר שבין נשיות ורוך לכוח ולעוצמה. החל מהסיפור המקראי על שמשון הגיבור, שגזיזת שיערו מוטטה את כוחו, דרך גידול השיער כאקט מחאתי עבור ההיפים בסיקסטיז, שסירבו להתגייס למלחמת וייטנאם. קיצוץ השיער זכה לא פעם לפרשנות של חולשה, ורבים השתמשו בו כאמצעי להענשה ולהשפלה, כניעה ובוז. כך למשל, עם הנאצים שקיצצו את שיערם של היהודים והיהודיות בשואה.
מבחינה מגדרית, החיבור בין שיער ארוך לנשיות החל עוד בימי הביניים. גבירות עשירות התהדרו בשיער ארוך ושופע, שהגיע בניגוד לשערם הקצר של הגבירים, עד שהשתרש לו הפילוג - גברי שווה קצר, ונשי - ארוך. כך הפך השיער לא רק לסמל אופנתי ומעמדי, אלא גם לסמל מגדרי לכל דבר ועניין. לכן, כשאנחנו רואים אישה ללא שיער, רובנו מיד נטיל ספק בנשיותה, ויש מי שימהר למתגה גם מבחינה משיכתית, "היא קצוצת שיער אז היא בטח לסבית".
כשהשיער מגדיר את היופי שלך
אישית, תמיד רציתי לגלח את הראש, אבל אף פעם לא מצאתי את הרגע הנכון לעשות את זה. השיער שלי היה כבר די קצר גם ככה, ובתיאטרון ממש לא אהבו את זה. גם הסוכנת שלי הביעה את מורת רוחה לגבי העניין, והבנתי שזה עלול להיות בעייתי להיבחן לתפקידים כשאני גלוחת ראש.
ואז פרצה הקורונה.
הייתי אחרי הצילומים ל"חזרות", כל הצגות התיאטרון שלי בוטלו, הייתי סגורה בבית והייתה לי תחושה שהקורונה הזו לא הולכת להיעלם כל כך מהר. רחובות העיר התרוקנו, מפגשים חברתיים יכלו להתקיים רק בדמיון, והבנתי שעכשיו זה הזמן. אין לך עבודה כרגע שאת צריכה שיער בשבילה, חשבתי לעצמי, והרגיעה אותי ההבנה שגם אם זה יהיה מכוער, אני גם ככה תקועה בדירתי. מיהרתי לבית המרקחת הקרוב וקניתי מכונת גילוח. חזרתי הביתה נרגשת, שלפתי את המכונה מהקופסה, נעמדתי מול המראה, לקחתי אוויר, והתחלתי במלאכה.
"רציתי להסיר מעצמי את האחריות הזו, את העול הזה. רציתי להפסיק להרגיש מכוערת וחסרת ביטחון רק בגלל המסגרת שעוטפת את פניי, ולתת פוקוס מחודש לפנים שלי, לעצמי"
מאז שאני זוכרת את עצמי, אני אובססיבית לגבי השיער שלי. מסיטה אותו מצד לצד, בודקת איך הוא נראה בכל מראה שנקרית בדרכי, ואם הוא לא לרוחי, אני מכסה אותו בשלל כובעים או אוספת לקוקו. שיערי תמיד גרר אחריו התעסקות תמידית וחוסר שביעות רצון. מספיק שיום אחד הרגשתי שהשיער שלי לא מסתדר לי, וכבר הרגשתי מכוערת למשך יום שלם. נתתי לו פשוט יותר מדי קרדיט. הוא הגדיר את היופי שלי, וזה התחיל לעייף.
רציתי להסיר מעצמי את האחריות הזו, את העול הזה. רציתי להפסיק להתעסק בעצמי כל הזמן, להפסיק להרגיש מכוערת וחסרת ביטחון רק בגלל המסגרת שעוטפת את פניי, ולתת פוקוס מחודש לפנים שלי, לעצמי. רציתי להכיר את עצמי לעומק.
עוד ועוד שיערות צנחו על רצפת חדר האמבטיה שלי. כשהאחרונה צנחה לרגליי, הרמתי ראשי ובחנתי את האישה הספק זרה, ספק מוכרת שהשתקפה אליי מהמראה.
וואו! מה זה! אני מהממת! מה שהכי בלט היו העיניים שלי. לא שמתי לב עד כמה הן יפות. העברתי יד על השיער הקצוץ והבתולי במורד העורף והתפלאתי עד כמה הוא חלק ונקי. הבטתי במראה וחיוך ענק כיסה את פניי. בחיים לא ראיתי את עצמי בצורה כל כך חשופה. אי אפשר היה לברוח מהפנים שלי, וזה הרגיש מאוד-מאוד אינטימי.
בימים שלאחר מכן, הרגשתי נורא נשית. הרגשתי יפה, אמיתית, מלאת כוח ועוצמה. הבנתי שבמשך שנים נתתי לשיער שלי להכתיב את היופי והנשיות שלי בעיני רוחי, ופתאום לא היה מה שישפיע על זה. הנשיות שלי, הכוח שלי, היופי שלי, כל אלו נכחו אצלי בכל דקה ובכל שנייה, בלי רגע אחד של בלבול. הסרתי את הפילטרים, ונשארתי ערומה בדיוק כפי שאני.
הרגשתי שאנשים מביטים בפניי מהופנטים, כאילו שלעיניים שלי התווסף כוח-על שאי אפשר לחמוק מהן. הרגשתי חופשיה וכל יכולה, ורק רציתי להביט לכולם בעיניים ושכולם יביטו בשלי, כמו שלא הביטו בהן מעולם.
"כשכבר יצאתי לדייטים, לא פעם אמרו לי, "מעניין אותי איך את נראית עם שיער ארוך", או שהיו מציינים שראו תמונה שלי עם שיער ארוך באינסטגרם ושזה ממש יפה לי, ותהו האם אני שוקלת להאריך אותו. זה שיגע אותי!"
להיות קצוצת ראש לחלוטין הייתה התקופה הכי אינטימית שהייתה לי עם עצמי ועם הסביבה, אבל הסביבה לא פעם התקשתה לעכל את השיער הקצוץ שלי. זה התחיל בגל של 'אנמאצ'ים' מגברים בטינדר, שראו שהחלפתי את התמונות שלי לתמונות עם התספורת החדשה, וטענו שבחורות עם שיער קצוץ פחות עושות להם את זה (זה אגב בסדר לחלוטין, כל אחד והטעם שלו).
כשכבר יצאתי לדייטים, לא פעם אמרו לי, "מעניין אותי איך את נראית עם שיער ארוך", או שהיו מציינים שראו תמונה שלי עם שיער ארוך באינסטגרם ושזה ממש יפה לי, ותהו האם אני שוקלת להאריך אותו. זה שיגע אותי! אתה רואה איך אני עכשיו, בחרת להיפגש איתי, זה לא מספיק טוב לך? היו רגעים בהם חשבתי לענות, "מעניין אותי איך אתה נראה כשאתה חטוב", כי באמת, תגובות כאלו תמיד היו מורידות לי ומיד הייתי חותכת.
אבל זה לא הסתיים פה. נתקלתי גם בגברים רנדומליים לחלוטין שהרגישו נוח פשוט לחוות את דעתם על השיער שלי. "את יודעת, לרוב אני לא אוהב נשים עם שיער קצר, אבל עלייך זה דווקא נראה טוב", אמר לי פעם המוכר במעדנייה השכונתית, כאילו שמישהו שאל לדעתו. לא פעם אנשים תהו אם גילחתי את הראש לצורך תפקיד, כי הרי לא ייתכן שאעשה זאת מרצוני החופשי, והיו גם את ההערות הקטנות של אלו שהחליטו להשוות אותי לבן או לילד, הכול כמובן במסווה של הומור.
אז בסדר, אף אחד לא קפץ עליי ברחוב וצעק, "את מכוערת ולא נשית! איכסה!" (את זה רק טוקבקיסטים עושים מאחורי המקלדת. או ילדים בגן), אבל התייחסותה של הסביבה לכך ששיערי הקצוץ הינו דבר חריג, בהחלט הורגשה. למרות הכול, המשכתי להרגיש חזקה, נשית ועוצמתית. לא נתתי לקולות החיצוניים לחדור את שכבות הביטחון והאהבה שחשתי כלפי עצמי.
כשהשיער ארך, חזרו הדאגות. חזרתי להרגיש שהיופי שלי תלוי במצבו ובצורתו, וניסיתי לשלוט בו בשלל דרכים, אבל נוכחתי לגלות שזה לא פשוט לחזור אחורה אחרי כזו התגלות, וגילחתי את ראשי שוב. ושוב. שלוש פעמים גילחתי את הראש, עד שהסוכנת שלי אמרה לי, "יובל, מספיק". מאז אני מאריכה את שיערתי בצייתנות, וחולמת על הרגע בו אקצץ אותו מחדש.
אמא'לה, אישה עם קרחת!
אני לא האישה היחידה שמדווחת על תחושת השחרור והחופש המלווה באקט גילוח הראש. בשנים האחרונות ג'יידה סמית העלתה לסדר היום את ההתמודדות שלה עם ההתקרחות, סיפרה על הבחירה להוריד את השיער ולקבל על עצמה את הגזרה, וביקשה לנרמל את הנראות הפומבית של נשים שמגלחות את שיער ראשן מבחירה.
למרות כל זה, לחברה שלנו עדיין קשה לעכל נשים גלוחות ראש. אנחנו ישר מסיקים עליהן שלל מסקנות. אנחנו מאוימים משבירת הסטטוס-קוו הזה, מהפעולה הפרובוקטיבית וה"מתריסה" של אישה ללא שיער, עד שזה נדמה לנו כמעט כאילו שהיא עושה לנו דווקא, וזה מפחיד אותנו.
אז האם גברים מאוימים מנשים בעלות שיער קצר כי זה נראה להם שהן מתכחשות ל"נשיות" שלהן, ובכך הן בעצם מאיימות על "הגבריות" של הגברים? זה ידוע שגברים לא אוהבים להרגיש חלשים, בטח לא מול נשים, ונשים בעלות שיער קצר משדרות כוח, עוצמה ועצמאות. כאילו שפדחתה הקירחת אומרת לבחור, "מאמי, אתה לא צריך להציל אותי. אני מספיק חזקה כפי שאני".
ואז, כמו כדי להנכיח את גבריותם, הם מבינים שמוטב כי ילעגו להן כדי להקטין אותן (כפי שעשה כריס רוק), או שעליהם להקצין את גבריותם, כדי להוכיח שהם עדיין גברים חזקים ונחוצים, שזה בדיוק מה שעשה וויל סמית לזוגתו.
הרי ג'יידה לא הייתה צריכה שוויל יגן עליה או ידבר בשמה. היא חזקה מספיק כפי שהיא. ולא בגלל שיש לה שיער קצר, אלא פשוט משום שהיא אישה. שני הגברים הללו, סמית ורוק כאחד, הפכו על בימת הטקס הכי חשוב לתעשיית הקולנוע, לשני גברים שמאוימים על ידי נשים חזקות. אז אם התלבטתם באיזו קבוצה אתם בוויכוח הרשת הבלתי נגמר הזה, רוק או סמית, אתם יכולים לעצור. מדובר באותו האדון בשינוי מקטורן.
