אתמול בלילה קיבלתי מחזור. שיהיה לי בהצלחה, אמרתי לעצמי בבוקר, ונסעתי לחזרות, ערה לאפשרות שהיום שלי עומד להשתבש. הגעתי לתיאטרון, אבל לא הצלחתי למצוא את החניון שבו אנו מורשים לחנות, והווייז החליט שהוא לא מוכן לשתף איתי פעולה. איפה החנייה המזדיינת הזאת? הרגשתי איך המשבר הסתמי והיום-יומי הזה הופך בין רגע למשבר בקנה מידה עולמי. הסתובבתי שוב ושוב במעגלים מסביב לתיאטרון, צועקת וצווחת על כל מכונית שעוברת בלי לאותת.
בדיוק אז, ברגע בו הרגשתי שאני עומדת לאבד את זה סופית, נכנסה שיחת טלפון מהבמאי.
"יובל, איפה את?"
"אני... אני לא יודעת!" צעקה יצאה מפי, ומרוב חוסר אונים גם התחלתי לבכות. "אני מסתובבת כבר חצי שעה במעגלים ולא מבינה איפה הכניסה". שמעתי את מכשיר הטלפון עובר ידיים, וקול חדש ענה לי מהצד השני. "היי יובל, זה גבי", נשמע קולו של אחד השחקנים. "את צריכה שאדריך אותך לחנייה? זה פשוט", הוא אמר בשלווה מעצבנת והרגשתי שמתחיל לעלות לי, אבל התאמצתי לשמור על איפוק.
נכנסתי לחדר החזרות עצבנית ונסערת, שם חיכו לי יתר השחקנים. התיישבתי איתם, האישה היחידה על הסט, ופשפשתי בתיק. "אני לא מאמינה! שכחתי את המחזה באוטו!" צעקתי בקול רועד. בלי להעיף בהם מבט, יצאתי מחדר החזרות בחזרה אל החנייה, מנסה בכל הכוח לעצור את עצמי מלבכות.
הם בטח חושבים שאני משוגעת לגמרי, חשבתי לעצמי ומיד התמלאתי בושה ואשמה על הרושם הרע שאני משאירה. דווקא היום! דווקא עכשיו! למה אני לא מצליחה להשתלט על עצמי? גל חזק של כאב פילח את בטני. הנחתי את ידיי מתחת לטבור והתנשפתי בכבדות, מנסה לנשום אך הדמעות כבר זלגו מעצמן. חזרתי עם המחזה לחדר החזרות, והתיישבתי. לא העזתי להרים את הראש ולהסתכל להם בעיניים מרוב בושה. "אני מתנצלת", מלמלתי, "אני במחזור". הם שתקו.
הקריאה המשותפת החלה. ניסיתי להתרכז, אבל כל הזמן הדהדה לי בראש המחשבה שהרסתי הכול. כשניסיתי לקחת חלק ולשתף אותם בדעתי על הסצנה, גבי קטע אותי באמצע, חלק על מה שהוא חשב שהתכוונתי לומר, גלגל עיניים - או לפחות כך הרגשתי ממנו, והשתלט על השיחה. רתחתי.
יובל, תתאפקי, ניסיתי לרסן את עצמי, יודעת שברגע שאיכנע לאמוציות, כבר לא תהיה דרך חזרה. ניסיתי לנשום ולהסתכל מטה, אבל קולותיהם של שלושת הגברים נשמעו סביבי כמו מערבולת של טסטוסטרון שלא יכולתי לשאת. הרגשתי כל כך לבד וכל כך לא מובנת.
"אני מפלצת! למה אני פה בכלל? למה אני לא בבית, מאפשרת לגוף שלי את המנוחה שהוא צריך?"
"תן לי לסיים לדבר ואל תמהר להסיק עליי מסקנות", סיננתי בזעם ויצאתי במהירות מהחדר, כדי שלא יראו אותי בוכה. שוב. נכנסתי לשירותים וסגרתי את הדלת במהירות. למה אמרתי את זה? מה הוא כבר עשה? האשמתי את עצמי מיד. הכול הרגיש כמו סרט רע, והיום הזה אפילו לא התחיל. איך אני אצא מהשירותים ואחזור לשם עכשיו? מה אני אמורה להגיד? שוב לתרץ את זה ב"אני במחזור"? כמה כבר אפשר לשמוע את זה?
מצד שני, זאת האמת! אני במחזור ואין לי מושג מה עובר עליי. כל שנייה משהו אחר הופך לטריגר, ללא כל חוקיות או היגיון. נדמה שככל שאני יותר מתאמצת להתנהג יפה, כך אני רק מאבדת את שלוות הנפש. חוסר היכולת שלי לשלוט בתגובות האמוציונאליות שיצאו ממני הפחיד אותי. אני מפלצת! למה אני פה בכלל? התחלתי לתהות. למה אני לא בבית, מאפשרת לגוף שלי את המנוחה שהוא צריך?
אולי אני לא צריכה להיות בסביבת אנשים בימים האלה, הרי אני סתם הורסת לעצמי את המוניטין, מתפתלת מכאבים ומייצרת אווירה לא נעימה, שתהפוך בהמשך לאשמה אדירה. הרי החזרה הזו היום לא באמת תהיה אפקטיבית, אז למה לא לתת לי יום חופש, וזהו?
חזרתי מהשירותים והתיישבתי בכיסא שלי בבושת פנים. השולחן השתתק. גבי הסתכל עליי, ואז אמר במבט מחנך, "אם יש לך משהו להגיד לי, תגידי".
"אין לי שום דבר להגיד", סיננתי בשקט.
"לא, כי אם משהו מפריע לך תגידי, נראה שמשהו ממש מציק לך".
"זה כלום, בבקשה תפסיק", התחננתי.
"כי אם יש משהו... אז תגידי!".
"אני לא רוצה להגיד כי אני לא יודעת מה מפריע לי!", אמרתי וניסיתי לאזור את כל הכוחות הנפשיים שעוד נותרו בי כדי שאוכל להשיב לו בקול רגוע ומתון. "אני במחזור ואני לא יודעת בוודאות מה גרם לי להתפרץ, אני מבולבלת, וכל עוד אני לא יודעת למה זה באמת קשור, אני מעדיפה לא להגיד כלום. אני מתנצלת שהתפרצתי, בואו נמשיך בבקשה", אמרתי וגבי הביט בי במבט מאוכזב. "בואו ניקח הפסקה", הציע הבמאי, וכולם התפזרו. הרגשתי נורא. היום עוד לא התחיל וכבר פוצצתי אותו. כל הכבוד יובל!
סיוט ושמו וסת
כבר ארבע שנים, מאז שהפסקתי לקחת גלולות, שהמחזור שלי קשה מאוד. ביומיים הראשונים אני סובלת מכאבי בטן ומכאבי גב שמקשים עליי ללכת; יש לי בחילות, סחרחורות ודימום קשה שיכול להימשך גם יותר משבוע. אני סובלת מתנודות רגשיות קיצוניות שמתבטאות בבכי בלתי נשלט, כעס והתפרצויות זעם על הסביבה.
רוב חיי הייתי בטוחה שזאת הנורמה, שככה נראית וסת, עד שחברה סיפרה לי על מחלה גינקולוגית בשם אנדומטריוזיס, שפוגעת בכמעט 10% מהנשים. ובכן, בעשרה אחוזים מהנשים שאכן אובחנו, מאחר שמאוד קשה לקבל אבחנה רשמית.
הסובלות מאנדומטריוזיס חוות כאבים קיצוניים שנגרמים כתוצאה מתזוזה של תאי רירית צוואר הרחם, שצונחים מחוץ לרחם במקום להישטף החוצה. אותם תאים מתמקמים באזורים שונים בגוף וגורמים לאישה לכאבים משתקים. הרבה נשים שסובלות מהמחלה אינן מאובחנות ונותרות עם "חשד רפואי" בלבד.
"רוב חיי הייתי בטוחה שזאת הנורמה, שככה נראית וסת, עד שחברה סיפרה לי על מחלה גינקולוגית בשם אנדומטריוזיס, שפוגעת בכמעט 10% מהנשים. ובכן, בעשרה אחוזים מהנשים שאכן אובחנו, מאחר שמאוד קשה לקבל אבחנה רשמית"
חמישה חודשים המתנתי למומחה לאנדומטריוזיס. כשתורי סוף-סוף הגיע, התיישבתי מול המומחה ופירטתי בפניו את כל התסמינים שאני חווה בזמן המחזור. לאחר מכן, התיישבתי על מיטת הטיפולים לבדיקת אולטרסאונד כדי לבדוק האם ניתן להבחין בנגעים בצוואר הרחם. "ובכן, יובל, אני לא שולל שאין לך אנדומטריוזיס", אמר המומחה.
"מה? מה זאת אומרת?" שאלתי מלאת פליאה. שיערתי שלאחר המתנה של כמעט חצי שנה ופגישה עם מומחה, אצליח לצאת עם אבחנה חד-משמעית, אבל קיבלתי השערה בלבד. "אבחון חד-משמעי קורה כשבאולטרסאונד רואים נגעים באופן ברור, ואז כבר עושים ניתוח להסרתם. זה לא המצב שלך", אמר, "אבל אני לא שולל. בכל מקרה, יש דרכים להקל על הכאבים. את יכולה לקחת גלולות, או לעשות טיפול בצמחי מרפא, וכמובן להיות במעקב כדי לראות שלא מתפתחים נגעים", סיכם ושלח אותי הביתה עוד יותר מבולבלת משהייתי.
מכיוון שגלולות לא באו בחשבון עבורי, התחלתי לקבל טיפול בצמחי מרפא, והדבר אכן הקל על הכאבים שלי פלאים, אך לא על ההתקפים ההורמונאליים. אלו נשארו זהים, ונותרתי חסרת אונים ומלאת אשמה על ההתנהגות שלי בימים האלה, כי לא משנה כמה אני מנסה להכין את הסביבה הקרובה ל"יובל של המחזור", זה אף פעם לא באמת מתקבל בהבנה.
אני נזכרת בריבים הקשים שהיו לי עם האקס. הפרידות והמשברים הכי גדולים שחווינו קרו בזמן שהייתי במחזור, כאילו מישהו שם זכוכית מגדלת על המצב הרגשי שלי והעצים כל רגש וכל תחושה שעלתה. התפרצויות הזעם הללו תמיד הסתיימו בפרידה.
לא משנה כמה ביקשתי שייקח את כל מה שהולך לקרות בימים הקרובים בעירבון מוגבל, מתחננת שלא יתרגש ושלא ייבהל, כלום לא הועיל. "מתוקי, אתה חייב להבין שיש יומיים בחודש שבהם אני מפלצת, וזהו. מיד אחר כך אני חוזרת להיות החברה המדהימה שאתה מכיר", הבטחתי, אך דבר לא עזר. "אני מבין שאת במחזור, אבל לא אהבתי את איך שדיברת אליי עכשיו", הוא היה אומר בקול מחנך. וזה עוד במקרה הטוב, כי במקרה הרע הזעם חסר הפרופורציות שלי שעשע אותו, והוא היה צוחק לי בפרצוף! ואין, אין דבר יותר מתסכל מההרגשה שלא לוקחים אותך ברצינות, גם אם הודעת מראש שאין לקחת אותך ברצינות בזמן שאת במחזור.
היום אני מבינה שלדרוש ממני להתנהג יפה בזמן המחזור זו בקשה מופרכת, שרק מייצרת את התוצאה ההפוכה. גברים צריכים לדעת שמדובר בהתקפים רגשיים הנובעים מתנודות הורמונליות, ויצירת אשמה כלפי ההתנהגות הזו, שהיא טבעית ולרוב אינה נשלטת, רק מלבה את התנודות הרגשיות.
בכלל, הדרישה שנהיה מדהימות ונעימות הליכות כל ימות החודש היא פשוט לא הגיונית. אנחנו בנות אדם, ולרוב אנחנו מדהימות, נעימות, מכילות ורגישות, אבל יש יומיים בחודש בהם אנחנו לא. לצערי, דווקא באותם רגעים בהם נדרשת קצת יותר הכלה ואמפתיה למצבנו, הרבה גברים ממהרים לסגת, לשפוט, ולעורר אצלנו אשמה על איך שהתנהגנו, להיבהל ואז לחתוך.
יש לי הרגשה שכל בעל חיים אחר בטבע היה עוצר לנוח במידה והיה מאבד כמות כזאת של דם, נוזלים ואנרגיה. חתולים, למשל, מתבודדים כאשר הם אינם חשים בטוב, וגם רמת הפעילות שלהם יורדת והם ישנים יותר. זה אינסטינקטיבי. אבל אנחנו, בני האדם, יצורים תבוניים שיכולים ללכת נגד האינסטינקטים הטבעיים שלנו, נתנו לתודעה שלנו להרחיק לכת ולמנוע מאיתנו לפעול לפי הצרכים הביולוגיים הבסיסיים.
אני לא יכולה שלא לתהות שמא במקום להדחיק את הווסת שלנו ולנסות להמשיך להתנהג כאילו הכול כרגיל, נשים שסובלות ממחזורים קשים צריכות להרפות, לאפשר לעצמן לעצור, או להתרחק קצת מהסביבה. להבין שפעם בחודש הגוף מחייב אותנו לעצור ולשטוף החוצה את כל מה שהתנקז בתוכנו במהלך החודש, כדי לאפשר לנו להתחדש פיזית ורגשית. אם נצליח לעשות את זה, נרגיש הרבה יותר טוב עם עצמנו, עם הנשיות שלנו, והרבה פחות אשמה בימים שאחרי המחזור.
אולי אם לחברה הגברית תהיה יותר מודעות למה שאנחנו חוות, גברים יצליחו לגלות יותר חמלה כלפינו, ויבינו שהאישה הכעוסה והזועמת שהביכה את עצמה לפני מספר רגעים, מראש הייתה מעדיפה להיעלם בתוך הכונכיה שלה בבית, אבל תרבות העבודה המערבית לא השאירה לה ברירה אלא להיות באינטראקציה אתכם, והיא מלאת בושה וחרטה גם ככה. אם אתם החזקים כרגע, קחו נשימה ותנו לסערה לחלוף, כי אנחנו לא מסוגלות לעשות את זה עכשיו. אולי בעוד יומיים.
