לפני עשור בערך יצאתי לבלות במועדון שהיה לי בית שני. ישבתי עם חברה ועם בעל המועדון לשיחה נעימה, כשלפתע אותו בחור ביצע אקט שהיה בגדר תקיפה מינית. הוא אומנם עשה זאת מתוך שכרות ובדיחות הדעת, אבל זה לא הצחיק אותי בכלל. להיפך, רתחתי מזעם. קמתי, הנחתי את ידיי על משענת הכיסא שלו, סוגרת אותו שם כשבוי. התכופפתי כך שהפנים שלי היו סנטימטרים ספורים משלו, עיניי רשפו גיצים ופי ירק לאט-לאט את המילים: "אתה. לעולם. לא. תעשה. את. זה. יותר. לאף. בחורה. הבנת?!"
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בן רגע הדם אזל מפניו. שחררתי את אחיזתי, הוא קם מהכיסא והתחיל לרוץ. לא ראיתי אותו יותר באותו הערב. בפעם הבאה שהגעתי לבלות שם, לקחתי אותו לשיחה ליישור ההדורים. הסברתי לו בשקט וברוגע מדוע מעשים מהסוג הזה הם פוגעניים, וודאי שאינם מצחיקים כאשר הם מכוונים כלפי נשים. "ממש נבהלתי ממך, את יודעת?", אמר לי בתום השיחה. "ברחתי מהמועדון ישר הביתה. את היית כל כך מפחידה".
אבל למה בכלל נתפסתי כמפחידה? בעיניי הייתי ברורה ועמדתי על שלי, הבהרתי שהדבר אינו מהווה צורת התנהגות מקובלת כלפיי וכלפי חברותיי, ובכלל כלפי נשים. העניין הוא שאלו לא היו המילים שלי שהפחידו, אלא הכעס שלי. אבל לא רק הכעס שלי, אלא של הנשים כולן.
אף שבתרבות שלנו גבריות מקבלת אישור ותיקוף דרך הפגנת אגרסיביות, הרי שנשיות והפגנת כעס אינן עולות בקנה אחד. "הרעיון שהכעס הנשי הוא הרסני ובלתי טבעי נלמד מגיל צעיר, דרך הארכיטיפ של המכשפה והשיקויים שלה או מדוזה והמבט שיכול להרוג", כותבת הסופרת לזלי ג'יימיסון על הכעס הנשי. הדמות הנשית הכועסת נתפסת בתרבות שלנו כאיום. מחקרים שנערכו בנושא אפילו מצאו שהבעת פנים כועסת של נשים נתפסת כעוינת יותר מהבעת פנים דומה שמבטאים גברים.
כעס נשי נתפס כמאיים יותר משום שהוא מהווה הפרה של קודים תרבותיים. הציפייה החברתית מנשים היא שלא יביעו כעס, והן מתחנכות בהתאמה להימנע מהבעה גלויה שלו. כל הפרה של הנורמות, ולו הקטנה ביותר, נתפסת כחריקה צורמת הפוגעת במהלך התקין של החברה. על כן, הבעת הכעס הנשית תיתפס כתוקפנות, והאישה תיחשב כמי שאינה מתנהלת באופן הולם.
אנשים גם נוטים להתרגז יותר על נשים שמביעות כעס, והן נענשות על הבעתו. אישה "טובה" מבחינת החברה היא כזו שתביע מגוון רגשות המשויכים חברתית לנשיות, כמו עצב או פחד, אך בוודאי שלא כעס - עד כדי כך שמחקרים מצאו שנשים עם הבעת פנים כועסת נתפסות כפחות נשיות מאלו עם הבעת פנים ניטרלית או מזמינה. למעשה, נמצא שככל שלאישה הייתה הבעת פנים כועסת יותר, כך נדרש לנחקרים זמן רב יותר כדי לזהות שמדובר באישה. מנגד, גברים שיביעו רגשות כמו עצב או פחד ייתפסו באופן חברתי כפחות "גבריים".
"כל החיים ניסו לחנך אותי להיות יותר נשית, כלומר עדינה ורגועה. להפנים את הכעס ולא להביע אותו", משתפת שירי (השם האמיתי שמור במערכת). "היה נהג אופנוע שצפצפתי לו ברמזור כי הוא לא נסע, אז הוא ממש כעס. הוא רדף אחריי ושבר לי את המראה של האוטו בבעיטות. כשעצרתי את האוטו ויצאתי, הוא ניסה לאיים עליי פיזית, אז תפסתי אותו בכוח בקסדה וקראתי למשטרה. הצלחתי להחזיק אותו ככה עד שהשוטרים הגיעו. גם הוא וגם השוטרים היו בשוק ממני.
"אבל הבעיה היא לא במקרי קיצון כאלה", אומרת שירי, "אלא במקרים שבהם הכעס הוא לא לגיטימי. למשל, אם אני אגיד לחברים שאני כועסת עליהם. הציפייה החברתית ממך בתור אישה היא שאם עשו לך משהו, את תיעלבי ותבכי ולא תכעסי חס ושלום, כי זה לא בסדר לכעוס. את צריכה להחזיק את הכעס בפנים, או להגיד אותו יפה בצורה ממוגדרת וממודרת, לכעוס חמוד ובשקט, שאף אחד לא יראה. לדעתי, אין כזה דבר ביטוי כעס שהוא לא לגיטימי, אפילו אם אני משתמשת בשפה קצת לא נעימה. אם הייתי גבר זה היה מתקבל ביותר הבנה".
עצב וכעס מוצגים בתרבות כשני ארכיטיפים מנוגדים. את יכולה להיות הנסיכה העדינה שהולכת בתלם, או מכשפה חורשת רע. אם את אישה, מצופה ממך לחוש ולהפגין עצב, ואם אתה גבר, מצופה ממך לפעול מתוך כעס. ההתייחסות הזאת, שמעדיפה רגש אחד על פני האחר, אינה מכירה בהיותנו יצורים מורכבים, ובאופן שבו אנחנו מכילים רגשות רבים הדרים יחדיו באותו ארגז כלים רגשי. אנחנו לא קורבן פסיבי או אישה זועמת הדורשת צדק, "אישה טובה" או "ביצ'ית מהגיהינום". אנחנו יכולות להיות הכול מכל, בעת ובעונה אחת, אם רק יינתן לנו.
מכיוון שלכעס הנשי לא ניתן מקום בתרבות שלנו, נשים נוטות שלא להפגין הבעות פנים של כעס. מחקר מצא שהנטייה של נשים להסתיר הבעות כעס היא בעיקר באינטראקציות עם נשים אחרות. כתוצאה מכך, נשים מתקשות בזיהוי אגרסיביות שמקורה בכעס מנשים אחרות. הן נוטות לייחס כעס לנשים אחרות גם במקרים שלאותן נשים יש הבעות פנים ניטרליות, ונוטות לפרש אותן ככעוסות יותר מכפי שמפרשים אותן גברים. יתרה מזאת, נשים חוות קושי גדול מול תחושות הכעס שלהן עצמן. מחקר אחד, לדוגמה, מצא שנשים, בניגוד לגברים, מדווחות על רמות גבוהות יותר של בושה ומבוכה לאחר הבעת כעס.
"נשים כועסות הפחידו אותי בצעירותי, ומאחר שחוויתי את עצמי כאדם מאוד כועס, היה לי ברור שהעובדה שאני אישה ואני כועסת היא בעיה, ושאני צריכה ללמוד לנהל את זה", מודה לובה שרגא, יזמית תוכן ובלוגרית אופנה. "לא רק שקשה לנו לחוות כעס כנשים מצד נשים אחרות, אלא שקשה לנו גם עם הכעס של עצמנו. אנחנו לא יודעות להתמודד עם הכעס שלנו, כי לא אמרו לנו שזאת תחושה לגיטימית".
לובה מספרת כי נשים אחרות תופסות אותה ככועסת יותר מכפי שהיא. "הייתה לי שיחה עם מנהלת שיווק של מותג, שבמהלכה ביקשתי תגמול על שימוש מסחרי שהם עשו בתוכן שהפקתי. היא אמרה לי שאני אישה כועסת, שהתגובות שלי לא הוגנות ושאני מתנהגת בצורה קרת לב ונטולת אמפתיה, למרות שבסך הכול דרשתי משהו מאוד מקובל בעולם שבו אני עובדת. זה גרם לי להבין שאם אני מדברת באסרטיביות זה עלול להתפרש כאגרסיביות, רק מתוקף זה שאני עומדת על שלי ומסמנת גבול ברור".
מהן תגובות הסביבה כשאת לא רק אסרטיבית, אלא גם מרשה לעצמך להפגין כעס?
"יש הרבה שמות לנשים כועסות ואף אחד מהם הוא לא חיובי, כמו 'היסטרית'. שמים את הזרקור על התגובה והיא הופכת להיות האישיו, בצורה שעושה דה-לגיטימציה לסיבה שבגללה אנחנו כועסות. מנסים להבין למה אני מגיבה ככה ואם אני לא מגזימה, במקום לרדת לשורש העניין של מדוע זה עורר בי תגובה כזאת. ובגלל שמלמדים אותנו לשייך את הכעס למשהו רע, זה הולך אצל נשים למקומות של אשמה. כלומר, אנחנו מוצאות את עצמנו מטילות פתאום ספק בתגובה שלנו ובעוצמה שלה, במקום להתמקד בסיבה שהביאה אותנו לכעוס".
מאחר שכעס של נשים אינו מקבל מקום והכרה חברתית (ואף לא הכרה עצמית), אין להן כיצד לפרוק את הרגש שלהן. כתוצאה מכך, נשים מדווחות על היותן כעוסות יותר לאורך זמן רב יותר ובעוצמה חזקה יותר מגברים. העניין הוא שלמרות ההתייחסות השלילית לביטויי הרגש, מדובר ברגשות שמשרתים תפקיד חשוב עבור גברים ונשים כאחד. כעס שמתעורר בעקבות פגיעה או תסכול מאותת ומזהיר אותנו מאיום או מנזק כלשהו. ככזה, הוא הישרדותי ועוזר לנו להגן על עצמנו, לדאוג לאינטרסים שלנו ולפעול בדרך שתקדם אותנו לעבר המטרה.
לובה מספרת שהיא למדה כיצד לעבוד עם הכעס שלה באופן מועיל. "למדתי איך לעשות שימוש בכעס ככלי בארגז הכלים של האישיות שלי, ולהבין שהוא מאותת לי שמשהו לא טוב קורה ושעליי לעשות שינוי בחיים שלי. אפשר להשתמש בכעס ככלי בונה כדי לבנות מערכות יחסים בריאות יותר, וכדי להבין שאנחנו צריכות לשמור על הגבולות שלנו".
עבור שירי משמש הכעס אמצעי תגובה לסכנה מוחשית ולהגנה על אנשים אחרים. "הייתי לא מזמן במסעדה, והיה שם מישהו שאיים על בעלת המסעדה. היא הייתה שם לבד, אז נשארתי איתה וקראתי למשטרה. לקח לשוטרים נצח להגיע, ובינתיים הוא ניסה לתקוף אותה, אז ריתקתי אותו לרצפה", היא מספרת. "כבר התקשרתי כל כך הרבה פעמים למשטרה, שאני לא מבינה איך עוד לא מזהים את המספר שלי אוטומטית".
אם כן, כעס הוא כלי חשוב שניתן להשתמש בו. בין השאר, הוא מוציא אותנו לצעוד ולמחות על עוולות כנגד נשים. בספרה "טובות וזועמות: הכוח המהפכני של הכעס הנשי", טוענת העיתונאית והסופרת רבקה טרייסטר שזעם נשי הוא כוח במאבקן של נשים, וקוראת להן לנצל אותו כדי לתבוע לעצמן מקום בחברה. ואכן, בשנים האחרונות אנחנו רואות יותר ויותר נשים שבזכות הכעס שלהן מחוללות מהפכות, שכן הן משתמשות בו ככוח מניע למחאות חברתיות.
ניתן לראות את תפקידו של הכעס במחאת MeToo, שטרפה את הקלפים של העוולות המיניות. הכעס גרם לנשים לא רק לתבוע את ההכרה בהן כקורבנות, אלא גם לקחת אחריות לשינוי המצב. ככל שיותר נשים סירבו להגיב בנחמדות, בחיוך או בשתיקה להטרדות ולתקיפות מיניות, והביעו את כעסן כלפי מקרים מסוג זה, הן העלו את הנושא לסדר היום והחלו ליצור שינוי. הזעם הנשי אפילו גרם לתיוגן של רבות כ"פמינאציות", בניסיון לקעקע את יסודות הלגיטימיות של פעולותיהן, אבל כפי שכתבה לורל תאצ'ר אולריך כבר ב-1976: "נשים מנומסות עושות היסטוריה לעיתים רחוקות".
כעס של נשים יכול להוביל לשינוי פוליטי וחברתי, לאו דווקא בהקשר לזכויות נשים, כפי שכעסה של רוזה פארקס הוביל לשינוי ביחס לשחורים בארה"ב. בהקשר זה ניתן לראות את המחאה המתחוללת בימים אלה כמקרה בוחן לכוחו של הכעס. בניגוד לעצב המשויך לנשיות, שיש בו הסתגרות פנימה וחוסר אונים, באפשרותו של הזעם – כאשר הוא מכוון למען מטרה משותפת – להוציא אנשים ונשים לרחובות, ולגרום להם לפעול למען שינוי פוליטי וחברתי.
לא בכדי מורגשת מעורבותן של נשים במחאה הנוכחית. הקול הנשי במחאה הוא מאוד דומיננטי, כמו למשל קולה של אור-לי ברלב, המעבירה שידורים חיים של ההפגנות ובכך משפיעה על הנראות שלהן. בנוסף ניתן לראות פרקטיקות של מחאה לא אלימה כמו חלוקת פרחים לשוטרים ומעגלי מדיטציה, מענה לשלטים "שמאלנים בוגדים" בשירה "ימנים אחים", ודימויים ססגוניים מסוג דמותה של סופרוומן הצעירה שנתלתה על מכת"זית בדרכה לפזר מפגינים - דימויים שלא היו באים לידי ביטוי ללא מעורבותן של נשים.
דוגמה נוספת לכעס הנשי, כפי שהוא מתועל במחאה הנוכחית בבלפור, ניתן לראות עם תנועת "אימהות נגד אלימות משטרתית", שקמה בהשראת "חומת האימהות" שנולדה בהפגנות נגד אלימות משטרתית בפורטלנד. מאז ומתמיד שימשה האימהות כמקום שבו מותר לנשים להביע כעס, כפי שמשתמע מהביטוי "אמא לביאה". כולנו יודעים שאסור לעמוד בין לביאה לבין גוריה, ושאין זועמת ממנה כאשר היא נדרשת להגן על ילדיה. על פי העיתונאית רבקה טרייסטר, הכעס הזה נתפס כלגיטימי מאחר שהוא נתפס כביולוגי ו"טבעי", ומספק אישור למקום החברתי הבלתי מאיים של נשים כאחראיות לבית ולמשפחה.
"מתוך הכעס והתסכול, ואחרי שראינו את התנהגות המשטרה כלפי הילדים המקסימים האלה, החלטנו שאנחנו חייבות לעשות משהו. את לא יכולה סתם לעמוד ולמחות", מספרת סמדר להב, פעילה חברתית ושותפה להקמת "אימהות שומרות", קבוצה שמורכבת מאימהות המנסות לחצוץ בין המפגינים למשטרה. "אנחנו 'אימהות שומרות' כי אמא זו מילה מכילה, ולהשתמש ב'אמא' זה בעיניי האקט הכי פמיניסטי. גם הילדים קוראים לנו 'מאמות'. הלוגו שלנו הוא של לביאה עם עין עצומה, ובעיניי זה מאוד הולם. הלביאה שומרת גם כשהיא לכאורה לא שומרת, וגם אנחנו מגינות כמו לביאות".
הבעת הכעס באמצעות התפקיד של האימהות מאפשרת לנשים למחות בדרך שלא תיתפס כמאיימת, שכן היא אינה עומדת בסתירה לתפיסת הנשיות כמגוננת ומעניקה. "התפקיד שלנו הוא לדאוג להם לסוודר כשקר, ולהגנה משפטית כשהם נעצרים. וכמובן, לחצוץ בינם לבין המשטרה מתוך הנחה שגם לשוטרים יש אימהות", אומרת להב. "אנחנו מדברות אל השוטרים ואומרות להם, 'גם לכם יש אימהות, אתם רק במקרה בצד השני'. הרי גם הם כמו הבנים שלנו. לא על כולם זה עובד, ושתיים מהחברות שלנו חטפו בשבת האחרונה, אבל על חלק זה עובד כשאנחנו מדברות אליהם ומסתכלות להם בלבן של העיניים".
