משבר הקורונה הוא כמו רעידת אדמה בעוצמה חזקה: הוא הורס בן רגע דברים שלקח לפעמים שנים לבנות - דברים שנדמה היה שעומדים יציבים ואיתנים. אבל כמו בכל רעידת אדמה גדולה שמביאה איתה נזק אדיר, את רעשי המשנה כמעט לא קולטים בזמן אמת, אף שגם הם מערערים את היסודות שעליהם הכל בנוי. ועד ששמים לב ‑ לפעמים כבר מאוחר מדי.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אחת מתופעות הלוואי של החודשים האחרונים היא ההשפעה של המצב על מעמדן של נשים. התקדמות של שנים שנעשתה באיטיות, בנחישות ובצעדים קטנים לקראת שוויון בשוק העבודה ובתוך המשפחה, לא רק שנבלמה לחלוטין, אלא שנרשמת חזרה מדאיגה לאחור. יותר נשים מפוטרות או יוצאות לחל"ת, הן מרוויחות פחות ולכן לעיתים קרובות יהיו אלה שיישארו בבית עם הילדים שמבלים חודשים מחוץ למסגרות, וגם אם התמזל מזלן והעבודה שלהן רק עברה לזום ‑ הן עדיין יצטרכו לזגזג בין הפגישות לבישולים.
הנתונים מגבים זאת, כמובן. בכל ענפי הכלכלה ובכל קבוצות הגיל נשים מהוות רוב בקרב דורשי העבודה ומקבלי דמי האבטלה (כ־55 אחוז), ומלכתחילה בממוצע נשים מועסקות בתחומים פחות רווחיים עם משכורות נמוכות יותר. גם במשקי בית שבהם שני בני הזוג מועסקים חלקן היחסי של נשים בעבודות הבית עמד על 60 אחוז, ובעבודות הטיפול בילדים או נתמכים אחרים - על 63 אחוז.
המציאות החדשה יצרה שינוי משמעותי ביחסי הכוחות בתוך המשפחה ויש שיאמרו שאף החזירה נשים לאחור, לתקופות שבהן תפקיד האישה היה מוגבל לבין ארבעת כותלי הבית. אפשר להגיד שמדובר במקרה חירום, שהמצב זמני, שאין מה לעשות ‑ אבל אם יש משהו שההיסטוריה לימדה אותנו זה שקל להרוס, קשה לבנות. להחזיר את הגלגל אחורה יהיה לא פשוט - כי מי שהתרגל לא להוריד את הזבל בבוקר לא ישמח לחזור ולקבל על עצמו את המטלה לכשהמצב יחזור לקדמותו. ועם דיבורים על סגר נוסף לקראת החגים, גם כך נראה שיש עוד זמן עד שאפשר יהיה לדבר על חזרה לשגרה.
שוחחנו עם שש נשים שסיפרו איך משבר הקורונה פגע להן לא רק בכיס אלא גם בסדרי העולם בבית: איך הפכו מנשים עצמאיות, מפרנסות ועם תחושת סיפוק עצמי לנושאות בנטל כפוי טובה, שזרק את המאבק הפמיניסטי שנים אחורה.
שפרה יחיאל, בת 32. אם לשניים, בני חצי שנה ושלוש, מבני–ברק.
הייתה מנהלת משרד רואי חשבון, היום בחל"ת. בעלה, בן 32, עצמאי מתעסק בצביעה דקורטיבית
ניהלתי משרד רואי חשבון, עבדתי במשרה מלאה ומסיבית משבע בבוקר עד שש בערב. עבודה הייתה תמיד בראש מעייניי, הייתי חיה אותה ומצליחה בה. בעלי לא היה עובד במשרה מלאה, אני הייתי המפרנסת העיקרית. אני בחל"ת מאפריל ומאז הכל השתנה. בעלי הרים הילוך ועובד כל היום ואני בבית, הפכתי לעקרת בית ולא נולדתי כדי להיות עקרת בית.
היום שלי מורכב מארוחות, ממקלחות, מכביסות. אני נשואה כבר 11 שנה ומעולם לא ניהלתי ככה את משק הבית במשרה מלאה ובעל כורחי. לפני זה הנטל לא היה נופל רק על אחד מאיתנו. בעלי מאוד משתדל לעזור לי אבל מאוד קשה לו כי הוא עובד רוב היום.
זה כמו לקחת מקק ולסגור אותו בבקבוק, זה מסרס. לקחו לי את הקריירה, הכסף, את הסיפוק הזה של אחרי יום מוצלח בעבודה. אני הולכת לאיבוד בסוף כל יום. עצרו לי את החיים, כאילו הכניסו אותי הביתה, סגרו את הדלת ואמרו לי, "תשבי בבית אין לך יותר מה לעשות בחוץ!" גם לא בטוח שיהיה לי מקום עבודה לחזור אליו אחרי כל התקופה הזו. הערך העצמי שלי נפגע. אני לא יודעת אם כשאני אחזור אני אחזור בכלל להיות מה שהייתי, האם אני אצליח להעיף את כולם באוויר? ומה יהיה איתי? מה אני אהיה שכירה באיזה 6,000 שקל? חזרנו לשנות ה־60, הייתי אשת העולם הגדול וביום בהיר נהייתי כלום.
נכנעתי. נכנעתי לחל"ת, אמרתי לעצמי, "הגבר ידאג לפרנסה ואני אעשה מה שצריך". קל לנו להיכנע, במקום להרים את הראש החוצה. לא גדלנו להיות קרייריסטיות, ואולי המקום החלש הזה מפיל אותנו. כשבבסיס הכוח הגברי שולט, ברגע שנלחץ לקרייריסטית על הכפתור הנכון היא תחזור להיות עקרת בית. קשה לי להאמין שגברים רואים בנו בכלל איזו אופציה לקידום, אולי יש כאלה שכן, אבל גברים במקום הרבה יותר נוח מאיתנו. מאז ומעולם זה היה ככה. במבחן התוצאה אני נשארת לנקות את הבית ולטפל בילדים לבד בגלל שהמצב התהפך ובעלי צריך ללכת לפרנס. אני חיה בעולם העסקים ואני מרגישה שהכוח הנשי הרבה יותר חלש והרבה יותר קל להיפטר מנשים. אני עבדתי עם נשים שמטלות הבית עדיין היו עליהן למרות שהן עובדות במשרה מלאה, הן חוזרות הביתה למשמרת ב' בכל הכוח, בזמן שהגבר חוזר מהעבודה יושב רגל על רגל ואומר, "עבדתי קשה - ביי".
יפעת גיא, בת 39. אם לשניים, בני חמש ו–13, מהוד–השרון.
מנכ"לית iWAY Fitness, מיזם בתחום הכושר והבריאות. בעלה, 40, הייטקיסט
זה מפחיד אותי כי אני לא יודעת מתי זה ייגמר. את תופסת את עצמך באופן מסוים ואז את מוצאת את עצמך מתעסקת בשיט, בדברים של הבית. זה שובר את הזהות בהמון מובנים. ממצב שעבדתי ולמדתי והייתי עושה קמפיינים גדולים, פתאום אני עם הרים של כביסה ולא מצליחה להתמודד איתם. דווקא בבית התחלתי להרגיש שאני נכשלת כשאני רגילה מאוד להצליח. אני כל הזמן אומרת לעצמי שזה זמני אבל אולי זו מציאות חדשה שאני צריכה להסתגל אליה.
בסוף שנה שעברה הפסקתי להיות שכירה כדי להקים מיזם בתחום הכושר והבריאות. שכרתי משרד, התחלתי לעבוד. בתחילת הקורונה, הילדים נותרו בלי מסגרות ואני ובעלי ניסינו לחלק בינינו את השעות וראינו שזה לא מסתדר - הוא התחיל לעבוד מהבית ובימים שהייתי בכל זאת נאבקת והולכת ליום שלם למשרד הייתי חוזרת ומוצאת אותו מרוט אחרי יום עם הילדים. אז הבנתי שאני צריכה לוותר ולהתחיל לעבוד מהבית. הוא עבד בחדר העבודה ואני סידרתי לעצמי פינת עבודה בסלון.
זה היה מטורף - איך שהייתי מתיישבת לעבוד זה היה מושך את הקטנה שלי כמו מגנט, הייתי מוצאת את עצמי מקלידה עם ילדה בת חמש על הברכיים שמזיזה את העכבר ורוצה לראות דברים במחשב. ממצב שעבדתי רק על זה בכל הכוח כל היום, לניסיונות לגנוב שעתיים נטו בימים טובים: אם זה לרוץ למחשב בזמן שהם אוכלים צהריים או לקום בבוקר להדליק להם טלוויזיה ולרוץ מהר לפגישות בזום. בסוף מצאתי את עצמי כל היום במטבח, רק מסיימת לשטוף כלים של ארוחה אחת וכבר מתחילה להכין את הארוחה הבאה. גם היו מצבים שהייתי מתחילה לעבוד, נכנסת לשוונג, ואז פתאום כולם מגיעים לשבת לאכול ויש סעודה שלמה באמצע הבית בזמן שאני מנסה לעבוד, עד שפשוט נאלצתי להניח לזה. הבנתי שהדרך הכי שפויה לעשות את זה היא פשוט להתמסר - להכין את האוכל, לעשות קניות.
יש לי חברה שפשוט עזבה את העבודה כי היא לא עמדה בעומס. שתי השכנות שלי היו יושבות כל היום מול הזום עם הילדים עליהן ומסיימות את היום בדמעות. המנהלים שלהן לא הביעו התחשבות - אם יש זום, יש זום. גם כשכל המשק בבית, אף אחד לא מקבל בהבנה שעושים לך צמות תוך כדי הזום ושאת צריכה כל שנייה לעצור כדי לדבר עם הילדה.
הדיבור על סגר נוסף בראש השנה גורם לי לחשוב שאין באמת חזרה לשגרה, ואולי גם לא תהיה. הרי כשהם יחזרו למסגרות הסיכוי שנישלח לבידודים הוא גבוה מאוד. ואיך אפשר לשמור על שגרת עבודה יציבה במציאות כזו? עם האפשרות לסגר נוסף אמהות רבות שוב יצטרכו לקחת פיקוד על ענייני הבית, עצמאיות יקרסו והאפשרות לעצמאות כלכלית תלך ותתרחק. זה יעכב לי פיתוחים עסקיים משמעותיים שתיכננתי. אני חושבת שאם אני ובעלי היינו מרוויחים אותו הדבר אז היינו מתחלקים באופן שווה בנטל, למרות שאני מסתכלת על משפחות וחברות אחרות וזה לא שוויוני לגמרי. יש לי חברה שיש לה בעל מובטל ועדיין כל מטלות הבית והילדים נופלות עליה.
תמיד הייתי בתפקיד הגבר, נקרא לזה. עבדתי סביב השעון, לפעמים הייתי יוצאת בבוקר וחוזרת אחרי יומיים־שלושה. בעלי גידל את הילדים, אסף מבתי הספר, לקח לחוגים, עשה קניות. נכון להיום אין לי עבודה קרוב לארבעה חודשים והוא זה שמפרנס ואני יושבת בבית ועושה הכל.
אני נאלצת להיות עקרת בית. קמה בבוקר ומתחילה לבשל לילדים, כשבחיים לא ידעתי להכין להם כריך. ממשיכה לכביסות וניקיונות. ערימות של כביסות שאני לא מצליחה להתמודד איתן. הקמתי אירועים של מיליונים והיום אני לא יכולה להתמודד עם שתי מכונות כביסה, זה גדול עליי. אני רגילה לקום בבוקר והכל נקי, ועכשיו אני קמה ורואה ערימה של כלים כי לא עשיתי ובעלי לא עשה כי הוא חושב שאני אמורה לעשות את זה. זה גומר אותי - אני צריכה להתעסק עם הקשקוש הזה עכשיו?!
בעלי לא נמצא רוב היום וגם אם כן הוא אומר לי, "עכשיו את ממילא בבית למה שאני אעשה משהו?" זה באמת מובן מאליו שאני אעשה את זה, אני גם ככה בבית. ויש מתחים. הייתה איזושהי הבנה בינינו במשך המון שנים ופתאום... אם פעם הייתי קולטת שמשהו לא מסודר הייתי באה "בזכות" וכועסת, היום זאת אני שחייבת לעשות את זה, אין לי על מי לכעוס אבל אני אוטומטית כועסת עליו. אז הוא אומר לי, "סליחה אבל את בבית כל היום, למה שאת לא תעשי את זה?" ונורא קשה לי לשנות את התפיסה בראש, זה נראה לי לא הגיוני.
הוא עד כדי כך מבסוט שהוא מרשה לעצמו לא להוריד את הזבל בבוקר, אפילו זה כבר לא התפקיד שלו. ונכון זו באמת לא בעיה בשבילי להוריד את הזבל, אבל מה הבעיה שלו לעשות את זה בדרך החוצה? הוא מפיל עליי עוד ועוד אחריות שקשה לי לקבל. וברור שנוח לו, עכשיו הוא השייח' - מגיע הביתה, רגליים למעלה, כוס קפה והאוכל מוכן. אבל כמו שהוא נתן לי להתפתח ולא צייץ אז עכשיו אני צריכה להחזיר לו.
סבתא שלי הייתה רופאה בבית חולים ולא ראינו אותה, אמא שלי עבדה בפנימייה ולא ראיתי אותה, גדלנו לבד, אז לי היה מודל אחר ולי היה טבעי יותר לצאת החוצה מאשר להתעסק בקקמייקה הזאת. כרגע אני עושה את זה כי אולצתי, לא בחרתי. אבל לדעתי רוב הנשים מעדיפות להיות חלשות, האישה היא הנסיכה, ככה מגדלים אותנו. ואם נבראנו ככה וזה הטבע שלנו, אז למה לך לרוץ להיות מנכ"לית של איזו חברה ולא לראות את הילדים שלך? אין שום סיבה שאישה לא תגיע למה שגבר יכול, ואין שום סיבה שאישה לא תרוויח כמו גבר. זה עניין של רצון.
הייתי מתחילה לעבוד כל יום בשבע וחצי בבוקר עד רבע לחמש ואז אוספת את הילדים מהגן. ועכשיו אני עקרת בית - כל היום מנקה, מבשלת לילדים, עושה כביסות, במיוחד עכשיו, כשאני כמעט 14 יום בבידוד עם הילדים. השמיים נפלו עליי. כשהילדים הלכו למסגרות היו לי כמה שעות של שקט, אבל עכשיו אני כל הזמן איתם - משש וחצי בבוקר עד שמונה בערב. מאישה שיושבת מול לפטופ הפכתי לגננת. הם שוברים את המשחקים כי כבר לא בא להם לשחק איתם, וכמה אפשר לראות טלוויזיה ויובל המבולבל, כמה אפשר לשחק במטבח עם הכלים, הם רוצים שגרה. אני גם לא יכולה לעשות משהו אחר חוץ מלטפל בילדים, אני לא יכולה לדבר בטלפון, רק כשהם ישנים שעתיים בצהריים, כי הם מאוד קטנים ושובבים - הם זורקים שמן על הרצפה, הם הרסו את המקרר ואת התנור.
מאישה שמתלבשת ומתאפרת ומדברת עם אנשים בכירים, אני פתאום מדברת עם שני תינוקות שהופכים לי את הבית. ובסופו של דבר נשים משלמות את המחיר כי גברים מרוויחים יותר מנשים, בטח בדרום. ואני באמת נדפקתי, עד שהצלחתי להשיג את משרת החלומות ועד שכבר למדתי את התפקיד נאלצתי לצאת לחל"ת, זה ביש מזל שאין כדוגמתו. ואת יודעת מה עוד יותר מעצבן? סמנכ"ל הכספים התקשר אליי ואמר לי שאני יכולה לחזור בתחילת אוגוסט לעבודה, אבל איך הייתי יכולה לחזור אם הילדים יוצאים לחופש? מי יהיה איתם? איך הייתי אמורה לשלם לקייטנות אחרי שלא עבדתי חצי שנה?
גם רוב העובדים שהוציאו לחל"ת במפעל היו נשים - אמהות שעובדות במשרדים. את הגברים השאירו, המהנדסים ומפעילי המכונות. אני מאמינה שהרבה נשים ביקשו לצאת לחל"ת כי אין מי שיהיה עם הילדים בבית. באפריל סגרו לנו את כל המסגרות, אז מן הסתם שהאישה תשב בבית ותטפל בילדים, כי גבר מרוויח יותר מהאישה. למה שנפספס את המשכורת הגבוהה בשביל משכורת קטנה? אני גם לא חושבת שנשים התקדמו, אם אני זאת שבסוף צריכה לשבת עם הילדים. אני רוצה לחזור להיות האישה שתמיד חלמתי להיות, להתלבש יפה, לשבת בישיבות. אני רק מתפללת שבאמת יפתחו את שנת הלימודים בספטמבר, כי אם לא אני אאבד את העבודה שלי, ייקחו פשוט מישהי אחרת.
מהשנייה שהקורונה התחילה, הוציאו אותנו ללמידה מרחוק ונדרשנו לעבוד מהבית. מצאתי את עצמי עובדת מהבית עם שני ילדים קטנים בלי מסגרות, איתם מחמש בבוקר איך שהם מתעוררים, ועד שעות הערב המאוחרות, כשבמהלך היום אני אמורה לעשות ג'גלינג ביניהם לעבודה.
במהלך השנה לימדתי מהבוקר עד הערב מול הזום, מסבירה כל מיני מונחים בספרות ועונה על שאלות בגרות כשהתינוק יושב לי על הברכיים ומייבב ואני נותנת לו בקבוק, ובמקביל הילדה השנייה מגיעה ומבקשת שאני אצייר לה. מצד אחד את מזניחה את הילדים שלך ומצד שני אני מקבלת משכורת ואמורה להמשיך לעבוד. יושבים מול המסך עוד עשרות ילדים ומצפים שתלמדי אותם, וההורים שלהם מצפים ומקום העבודה שלך מצפה. אז היו פעמים שאמרתי להם, "חכו שנייה הילד בוכה", או "רגע אני ניגשת לשים לילד סרט בטלוויזיה". זו הרגשה מחורבנת כי בסוף ישבתי מול עשרות ילדים, אבל לילדה הפרטית שלי בקושי התייחסתי והתינוק שלי ישב במשך כמה שעות וסתם בהה במסך או רצה ידיים ופחות יכולתי להעניק לו את החום הזה. ולפעמים זה היה הפוך, נאלצתי לסיים שיעור כי הוא צורח עכשיו וזה לא מקצועי ויעיל, כי לא מדובר בילד אחד או שניים שיושבים ומחכים לך, מדובר בכיתה.
לפני הקורונה, מטלות הבית התחלקו באופן שוויוני ביני ובין בעלי, כל אחד ידע על מה הוא אחראי. אבל ברגע שהוא עובד ואני בבית אז ברור שדברים מסוימים התחרבשו - הוא צריך לקום בבוקר ולצאת לעבודה ואני נשארת בבית, למרות שגם לי יש עבודה שצריכה להתבצע. מצפים ממי שנמצא בבית לבשל, לטפל בילדים. אני לא יכולה להשאיר את הבית באנדרלמוסיה מטורפת אז אני מסדרת שיהיה לו נעים לחזור הביתה מהעבודה, ומה אני אגיד לו, "לך תעשה כלים" כשהוא חוזר מהעבודה? נכון שגם אני עבדתי, אבל זה משהו שמחזיר אותנו להיות האישה הקטנה.
אם אני בבית אז אני צריכה לדאוג שכשהוא חוזר יהיה לו את כל הנוחות, שיהיה לו אוכל, שיהיה מסודר. זה טבעי לי, זה אפילו קצת בא מהבית. היום אנחנו לא חיים ככה, אנחנו חיים בצורה שוויונית - שנינו עובדים במשרות מלאות, אנחנו מרוויחים בערך אותו דבר ‑ אבל ברגע שהשגרה נשברה ככה אז פתאום כל ההרגלים האלה נסדקו, כאילו מכוח הנסיבות את חוזרת אחורה לאיזשהו מקום שלא חיית לפיו לפני כן. וזה קורה אפילו באופן טבעי, אף אחד לא אילץ אותי "לחזור" למקום הזה. המחשבה על סגר נוסף בראש השנה גורמת לי לחרדה אמיתית. אני לא יכולה יותר, אני כמהה לחזור לחיים הרגילים.
כל היום אני סביב הבית והילדים, לבושה בפיג'מה כי אין לי למה להתלבש ולהתאפר. באחד הימים מצאתי את עצמי על סף שבירה, מפעילה מכונה אחרי מכונה אחרי מכונה ובמקביל מבשלת לשבת, נגררת עד חמש לפנות בוקר. אני חושבת שאם בעלי היה צריך להשתלט על הבית כמוני הוא לא היה מצליח והייתי כנראה עוזרת לו הרבה יותר ממה שהוא עוזר לי. גם יש איזו סטיגמה שהאישה צריכה לעשות הכל מהכל, נגיד יש לי חברות שוואלה, גם אם הן בחל"ת או לא בחל"ת, הבעל לא מרים כוס בבית.
הכוח הנשי בחברה הרבה יותר חלש מהגברי ומרגישים את זה. אני יכולה להגיד לך שמבחינת מנהלים במלונות ים המלח, מעטות הנשים שמגיעות למעמד הזה. רוב החברות שלי עובדות בתפקידים פקידותיים, את כל העבודות הזוטרות נותנים פה בפריפריה לנשים. גם חושבים שכל המגבלות חלות על האמא, נגיד אם הילד לא מרגיש טוב האמא צריכה לשבת איתו בבית, אם הילד צריך לעשות חיסון אז האמא צריכה לקחת אותו. כל דבר זה האמא - הגבר יוצא לעבוד והאישה צריכה לטפל בצרכים של הבית. זה מבאס, אנשים בפריפריה פרימיטיביים.
כשעבדתי הרגשתי שיש לי תועלת בחיים. אני אוהבת להיות תחת לחץ ועכשיו הכל על מי מנוחות - אני קמה, מבשלת, מטפלת בילדים, משעמם לי. גם מבחינת שכר נפגעתי בצורה משמעותית, איבדתי בין 3,000־4,000 שקל.
אני רואה בזה פגיעה בעצמאות שלי. אני לא ארגיש בנוח לקנות לעצמי בגדים אפילו ב־200 שקל כשאני לא מכניסה כסף. אני מרגישה שאני לא שווה אם אני לא מכניסה, לא שווה לבעלי, לא שהוא אומר לי את זה. כשאני עובדת אף אחד לא יכול להגיד לי "למה קנית את זה?" אבל אם לא, אני אחשוב פעמיים אם לקנות. ואם המצב היה הפוך, אני משערת שהוא לא היה דופק כל כך חשבון. זה הולך ונהיה קשה נפשית. הייתי מצפה שהוא יגיד לי, "קחי יום חופש, תיסעי, ואני אהיה עם הילדים", ולא, זה לא קורה. חושבים שמי שנמצא בבית לא עובד קשה אבל מי שנמצא בבית עובד הרבה יותר קשה.
התנודות המטרידות במצבן של נשים בחודשים האחרונים לא נעלמו מעיניהם של חוקרים וסוציולוגים. "משבר הקורונה מייצר באיזשהו מקום רגרסיה", אומרת פרופ' חנה הרצוג מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, מנהלת שותפה ב’שוות’ לקידום נשים בזירה הציבורית במכון ון ליר. "חזרה לאחור ליחסי תלות בין גברים לנשים. ברגע שהגבר הוא המפרנס היחיד האישה מאבדת את העצמאות שלה. זה מבטל את כל ההישגים של נשים שיצאו לעבוד. כשגם הגבר וגם האישה מתפרנסים בכבוד ותורמים יחד לקיום המשפחתי קל יותר לנהל משא ומתן על שוויון בחלוקת התפקידים, כי שניהם תורמים באופן שווה מאשר במצב שבו התרומה הכלכלית היא לא שוויונית".
אז בסוף נשים הן אלה שמשלמות את המחיר - ככה זה היה לפני 02 שנה וככה זה עכשיו.
“נכון. ומלכתחילה נשים נמצאות בתוך שוק העבודה בתנאים יותר קשים, שלא נניח בטעות ששוק העבודה הוא שוויוני. כשגבר ואישה יוצאים לשוק העבודה ויש להם את אותם כישורים וניסיון בעבודה אז הרבה פעמים יש העדפה לקבל את הגבר, כי נשים אולי תצאנה לחופשת לידה ואם הילד חולה הן אלה שיצטרכו לטפל בו. אז יש פחות ביטחון תעסוקתי לנשים והן מרוויחות פחות, ובמקביל, מספר השעות השבועיות שנשים מקדישות לעבודה בבית וטיפול בילדים גבוה יותר ממספר השעות שגברים מקדישים. נשים עובדות כמו גברים אבל הן עושות הרבה יותר את מטלות הבית גם כשהן עובדות. במשפחות ששני בני הזוג עובדים ויש להם ילדים עד גיל 18, נשים עושות 43 אחוז מעבודות הבית וגברים עושים 27 אחוז. אלה נתונים של זמנים רגילים, נכון לשנת 2019. אז אם בימים רגילים נשים שעובדות עושות כמעט פי שניים עבודות בית מהגברים אז בתקופת משבר זה מועצם על אחת כמה וכמה, כי מובן מאליו שאם איבדת את העבודה אז את תדאגי לבית.
“במשבר הקורונה נשים מכל המעמדות החברתיים משלמות מחיר כלכלי גבוה יותר וגם מחיר ביחסים התוך־משפחתיים. הן עושות עוד יותר עבודות בית וטיפול בילדים, הן יותר תלויות בגברים - כי אם הן לא עובדות או עובדות חלקית הגברים הופכים להיות המפרנסים העיקריים וזה יוצר יחסי תלות, אני כבר לא מדברת על הדימוי העצמי שלהן. וברגע שיש יחסי תלות הוא יכול לתבוע ממנה עוד יותר עבודות בית, קבלה של סמכות, ובקיצוניות גם אלימות".
