בגיל ארבע וחצי, בארוחת ערב משפחתית, אמיתי כהן שנולדה כבן והיום מזדהה כבת, התחילה לבדוק אפשרויות. "אנחנו יושבים מסביב לשולחן, מדברים ופתאום היא שואלת, 'אם אישה גדלה ורוצה להיות גבר, היא יכולה להיות? ומה קורה עם איש שרוצה להיות אישה, הוא יכול?'" משחזרים ההורים שלה מתן ורותם כהן. "אז היא עוד הייתה בן, אבל סיפרנו לה על הורמונים ועל זה שקיים ניתוח".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות על טרנסג'נדריות למנויים:
- "למה החיים שלי בסכנה - רק כי אני רוצה להיות אישה?"
- סולן קייז צ'ויס: "אני לא מתגעגע לשום דבר בלהיות אישה"
- מחרדי בקהילה סגורה לאישה
ממש סיפרתם? כמה מפורט?
מתן: "מה שהתאים לגילה. אבל כבר אז היא לא השאירה לך מקום לברוח, הקצוות היו חייבים להיות סגורים. אמרתי לה, 'יש ניתוחים, המדע יכול לעזור', והיא שואלת, 'מה זאת אומרת המדע עוזר? איזה ניתוחים יש?' ואז מתעכבת על כל איבר ואיבר, עושה סריקה גופנית. 'אם יצמחו לי שערות בפנים כמו שיש לך אבא, מה אני אוכל לעשות?', 'ומה עושים אם למישהו גדלים פתאום ציצים והוא לא רוצה?'"
איך הגיבו אחים שלה שיושבים בינתיים מסביב לשולחן? החליפו צבעים?
"לא. הם לקחו חלק פעיל בשיחה. אחיה שהיה אז בן שבע אמר, 'אתה יודע שאם תרצה לעשות פעם ניתוח, אתה לא תוכל להתחרט אחר כך. אם רק תתלבש כמו אישה, תוכל להתחרט'".
"השיחה" עצמה הגיעה בקיץ האחרון, כשאמא רותם באה לקחת אותה מהחוג. "אמא הסיעה אותי לחוג פסנתר ובאוטו בדרך חזרה התחלנו לדבר על זה", נזכרת אמיתי. "אמרתי לה שאני רוצה להיות בת ושיפנו אליי כנקבה, ועשינו הסכמה שזה מה שיהיה. אמא היא לא כזאת שלא מקבלת, או תגיד לי 'בסדר, אבל בשנה הבאה'".
רותם: "סיפרת לי בשיחה הזאת שעמוק בלב את יודעת שאת לגמרי בת, אבל הראש שלך תמיד יזכור שנולדת בן כי אין לך בגוף איברים של אישה. שאלת אותי למי יותר נכון להקשיב במצבים כאלה, לראש או ללב".
אמיתי: "ואני חשבתי שללב".
רותם: "נראה לי שצדקת".
אמיתי, את חושבת שאת יכולה להתחרט?
"אני לא אחזור להיות בן. כשהייתי בן, התלבטתי אם אהיה יום אחד בת, אבל עכשיו כשאני בת, אני כבר לא מתלבטת. אני פשוט הרבה יותר אוהבת את עצמי".
אז עכשיו את מרגישה לגמרי כמו בת?
"לא, כי עדיין האיברים בגוף שלי הם של זכר. אני רוצה לעבור יום אחד את הניתוחים האלה, גם אם זה אומר שאז אני בת וזהו. בינתיים לפעמים קצת קשה לי להתקלח. פחות נעים לי לראות את עצמי. יש מקלחות שאני פשוט משחקת במשחק תוך כדי לא לשים לב למה שאני מרגישה".
קשה לדעת מהצורה שבה היא מדברת, אבל אמיתי עוד לא בת שבע. בגיל שלומדים בו לכתוב בלי לחרוג מקו השורה או להעתיק יפה מהלוח, אמיתי כבר מתעסקת בשאלות גדולות של זהות עצמית. הולכת בשבילים שלא הרבה ילדים סימנו לפניה.
עכשיו, שלושה חודשים אחרי שהצהירה שהיא בת, בשולחן הגדול בחצר שלהם בקיבוץ בעמק יזרעאל, היא יושבת על הברכיים של אבא שלה. אמה מחפשת את ידה הקטנה וכל כמה דקות נותנת לה נשיקה. אחיה הקטן עושה סלטות בטרמפולינה, לא מסגיר שהוא מקשיב לשיחה. לא בכל משפחה זה היה נראה ככה, אבל אצלם כן. האב מתן (38) עובד ביחידה מסווגת במשרד הביטחון, ובעלים של סטודיו להפקות וידיאו. האם, רותם (35), קיבוצניקית במקור, עשתה תואר בחינוך מיוחד וגידלה עד לא מזמן בחינוך ביתי את הילדים מעיין (בן תשע), אמיתי (בת שש וחצי), סתיו (בן חמש וחצי) ופלג (בן שנה וחצי).
"היו לבטים אם להיחשף, אנחנו אנשים פשוטים עם חיים פשוטים, אבל גם לא כאלה שחיים באילוז'", אומרת רותם. "אנחנו יודעים שהקהילה הטרנסית סובלת מאפליה ואלימות, ובתור הורים לילדה טרנסג'נדרית מרגישים שיש לנו אחריות להדהד את הנושא. האמת שלפניה מעולם לא הכרתי טרנסג'נדר באופן אישי. כל המונחים האלה היו לי חדשים".
איך ילדה הופכת לטרנסג'נדרית? במקרה של אמיתי, אפילו לא היה שם ארון. "כל תהליך ההתעצבות שלה היה בחוץ, קרה לנגד עינינו. זה לא היה סוד גדול שהיא מסתירה מאיתנו. הבית שלנו צמח יחד איתה ועם הבחירה שלה, להפוך לבת", מתארת רותם. "ידענו מההתחלה שיש לנו ילד אחד שהוא קצת יותר עדין. מגיל שלוש מגדל שיער ארוך, אוהב נצנצים וחדי־קרן, אוהב משחקים שהחברה לא הסלילה אותו לאהוב, שפת הגוף שלו רכה יותר. מגיל ארבע בערך הייתי קונה לו בגדים בגזרות בנות. הוא היה דקיק בהשוואה לאחיו הגדול ורק ג'ינסים של בנות התאימו. ראיתי איך בחנויות היא נמשכה, אז עוד כבן, למחלקה הזאת".
לא ניסיתם להכווין בחזרה למחלקת הבנים?
"בשום שלב לא. המוכרות היו אומרות לו, 'בוא תראה, יש לי חליפות עם אוטו ודינוזאור וכדורגל'. ואני אומרת לה, 'עזבי, הוא רוצה חד־קרן, זה מה שהוא אוהב', והיא פונה אליו שוב, 'אתה בטוח חמוד? בוא תראה רק מה יש לי'. הייתה פעם אחת שזה גלש מהנחמדות, כי היא לא הרפתה. לקחתי הצידה את המוכרת ואמרתי לה, אין כאן שום עניין, רק מבקשים שתעזרי לנו למצוא משהו ספציפי. לאמיתי זה לא כל כך הזיז".
ידעתם לאבחן מה כל זה אומר?
"בהתחלה אמרנו בינינו, 'יאללה, אז הוא הומו, סבבה'. אלו גם היו התגובות מהסביבה. בגיל חמש, כבן, היא ביקשה להיות בחוג בלט. הבן היחיד בקבוצת בנות. הגעתי לראות את החזרות שלהם למופע חנוכה, עמדתי ליד שני אבות בחוץ, וילד של אחד מהם התקרב לדלת של הסטודיו. האבא השני אמר לאבא לידו, 'תיזהר, אל תשלח אותו לשם, שלא ייצא לך גם כמוהו, הומו', והצביע על אמיתי. אמרתי לו שהילד הזה זה הבן שלי ואם יש לו משהו לומר הוא מוזמן להגיד לי. הוא הובך, התחיל לגמגם שזו הפעם הראשונה שהוא רואה בן בבלט ולא בא לו בן הומו. אבל ברגע שאמיתי אמרה שהיא רוצה להיות בת, כל הקצוות התחברו".
מה בכלל עובר בראש כשהבן שלך מבקש ללבוש שמלה וללכת לבלט?
מתן: "הסתכלנו על הדברים מהצד בסוג של השתאות. אני זוכר אותה כילד בן ארבע שמתחפש לחד־קרן ורוד, וילדים מתחילים לומר, 'זו תחפושת של בת, מה אתה עושה?' ובאצילות וביטחון היא אומרת, 'חד־קרן יכול להיות גם בן. ובנים יכולים להתחפש למה שהם רוצים. אתם לא תחליטו לי למה אפשר להתחפש'".
רותם: "יש לה איזה ביטחון שקט, זה עזר לנו ללכת אחריה".
הביטחון השקט של אמיתי הוא גם מה שעמד לנגד עיניהם כשהשאלות מהסביבה התחילו לזרום, רובן נוגעות לגילה הצעיר. "המשפט הקבוע של אנשים כשאני מספר להם שיש לי בת טרנסג'נדרית, לא משנה כמה השואל אינטליגנט, הוא, 'מה טרנסג'נדרית? היא רק בת שש'. ואני מבין את זה", אומר מתן. "אם לפני שנה מישהו היה מספר לי שיש לו ילד טרנסג'נדר הייתי אומר לו, 'איך יכול להיות? בן כמה הוא בכלל?' אתה חושב אוטומטית שמגדר קשור לנטיות מיניות, למי הוא נמשך, והרי החיפוש והגילוי למי נמשכים קורים בגיל ההתבגרות, אז למה כבר לצאת בהצהרות עכשיו? אבל מגדר לא קשור למי אתה נמשך, אלא למגדר שאתה מזדהה איתו. התהליך של אמיתי לימד אותי שזה לא ניתן לערעור ואין לזה גיל. זה לא מצב כזה שהילד שלך בן חמש ואתה אומר לו, 'אתה עוד לא יודע מה הזהות שלך. חכה קצת שתגדל'".
והזהות של אמיתי לגמרי באה מתוכה? אין לסביבה שלה חלק בזה?
רותם: "יכולים להסתכל עלינו ולומר, 'יש לה הורים מחבקי עצים שמגדלים אותה בחינוך ביתי. הם שמים לה לק מגיל שלוש, למה הם מצפים?' אבל גם שני האחים שלה גדלו בחינוך ביתי וגם הם ביקשו לשים לק בגיל שלוש. השתדלנו לא להסליל אף אחד".
מתן: "כבר לפני כמה שנים ראיתי מולי את אחים שלה, ששניהם נעים במסלול שמוכר לי, של בנים, ובמקביל אליהם, בצורה סופר־טבעית, יש לי ילד שהולך במסלול משלו. מבחינתי זו ההוכחה שזה לא תלוי סביבה ולא תלוי חינוך, רק ילד שהבין לבד עם עצמו, בצורה נקייה וטהורה מהשפעות שלנו, שהוא בת".
איך הרגשתם כשהשינוי קרה? פתאום מצטרפת בת, אבל כבר אין בן.
"חשבתי שזה מדהים ונפלא שיש לי בת, שהיא פה ואני יכול לחבק אותה ולנשק אותה, אבל בשלב המעבר, מחלחלת ההבנה שזה אחד על חשבון השני. הרגשתי אובדן מסוים של הילד הבן שהיא כבר לא תהיה".
זה עשה משהו לתחושת הגבריות שלך? כאילו נכשלת?
"בתת־מודע לא הרגשתי כישלון כי נולדו לנו ארבעה זכרים, והתייחסתי לכולם אותו הדבר. ובבית שלנו אף פעם לא היו מודלים גבריים ודברים שבנים חייבים לעשות".
גם עם המשפחה הכי תומכת ביקום – ונדמה שאמיתי בהחלט זכתה בכזו – לטרנסג'נדרים רבים צפויים קשיים ואתגרים במפגש עם הלהט"בופוביה, הסטיגמות והאלימות של העולם החיצוני. הדבר נכון פי כמה וכמה כשאין משפחה תומכת, דבר שלמרבה הצער די נפוץ. מחקר ארצי במימון האגודה למען הלהט"ב שהתפרסם בנובמבר האחרון ובדק למעלה מ־350 משתתפים ומשתתפות, העלה כי רוב מכריע של 78 אחוז מחברי הקהילה העידו כי חשבו לפחות פעם אחת בחייהם על האפשרות להתאבד. למעלה משליש חשבו באופן רציני על התאבדות במהלך השנה האחרונה. לצד נטייה לאובדנות, הם חווים אפליה יום-יומית. רבע מחברי הקהילה הטרנסית בישראל לא השתכרו כלל במהלך שנת 2019, ו־40 אחוז מהנשאלים דיווחו על מצבים שבהם צוותים רפואיים סירבו לטפל בהם בשל זהותם המגדרית. אחת ההתארגנויות שקמו כדי לסייע ולייעץ לטרנסים צעירים ובני משפחותיהם, וכדי לקדם את זכויותיהם, היא "ברית הלביאות", שנוצרה לפני כארבע שנים, כשכמה אמהות למתבגרים טרנסג’נדרים חיפשו מרחב לשאול ולפרוק. משם נוצרה קבוצת התמיכה, משפחה שנייה ויחידה אקטיביסטית שהולכת וגדלה עבור הורים לילדים טרנסים.
אתם לא מודאגים מהסטטיסטיקות?
רותם: "זה לא מעלה בי איזה פחד שהילדה שלי תיפול לסטטיסטיקה. אנחנו סומכים עליה ועלינו שהמסע שלה בעולם ייראה אחרת. אבל אני גם מבינה שאמיתי תצטרך הרבה אומץ כדי לעמוד מול עצמה ומול החברה. לא סתם אני הולכת עם סיכה של דגל הגאווה על התיק שלי, אני באמת רואה את עצמי כאמא שמסתובבת עם בקשה לעולם, בקשה להכיל".
אמיתי בחרה להישאר עם השם שנתנו לה ההורים, ולשאלה כמה אנשים פונים אליה כבת חוץ מהמשפחה הקרובה היא עונה בנחרצות, "מה? כל הקיבוץ כבר יודע!"
"היא ביקשה מאיתנו לומר לכל האנשים בקיבוץ שמעכשיו היא טרנסג'נדרית, אז שיפנו אליה בלשון נקבה, אבל איך אומרים דבר כזה לכולם?" מספרת אמה. "אז ביקשנו שיעשו עליה כתבה בעלון של הקיבוץ. הודענו למשפחה המורחבת והפצנו הודעה מסודרת כמעט בכל קבוצות הוואטסאפ שלנו. שנינו מאמינים שכמה שיותר בחוץ יותר טוב, וקיבלנו הרבה תמיכה מהמשפחות שלנו".
זה לא שאין תגובות מגוונות לנוכחות הצבעונית של אמיתי, אבל נראה שהיא לא נותנת להן להשפיע עליה, כנראה תוצאה של בית מגונן, ביטחון עצמי, ותודעה ילדית שמגינה עליה. עבור ההורים שלה, חוסר ההכלה של העולם החיצון הוא חוויה הרבה יותר מצלקת. "זה לראות בבריכה, כשהיא באה עם הביקיני שלה או בגד הים הוורוד, אמהות מסתודדות וצוחקות עליה", אומרת רותם. "ואז היא באה אליי ואומרת לי, 'שמעתי את האמהות האלה אומרות, איך ההורים נותנים לו להסתובב ככה? הם הורסים לו את החיים'. אני מדמיינת בראש שלי איך אני מרססת את האמהות האלה, אבל היא אומרת לי, 'מה אכפת לי, יש לי בגד ים יפה', וקופצת למים".
אמיתי: "עכשיו, מאז הקיץ, אני הולכת לבריכה רק עם בגד ים של בנות. את גזרת הבנים כבר העברתי לאחי".
רותם: "אנחנו הורים לארבעה ילדים ובאנו להורות באמת עם לב פתוח. אבל יש מקומות מאתגרים וצובטים, כשאת הולכת עם הילדה שלך ומקבלת גם את המבטים וההתלחששויות מסביבכן, את אומרת לעצמך, 'יש סבירות גבוהה שככה החיים שלה הולכים להיראות, מבטים וצחקוקים מאחורי הגב'. את מבינה שבכל פעם שהיא תצא לרחוב תהיה עליה תשומת הלב הזאת, ואת רוצה שיראו בה את האישיות שלה, לא רק את זה".
והייתה גם דחייה מכיוון החברה הטובה של אמיתי, שהכניסה למערבולת את המשפחה כולה. "אחרי השינוי הגדול, כשאמיתי ביקשה שיתייחסו אליה כבת, היא ביקרה אצל חברה קרובה שהיינו מיודדים עם ההורים שלה. כשהיא חזרה משם התחלתי לקבל רצף הודעות וואטסאפ מהאמא, שכתבה שהיא לא מרגישה בטוחה שהילדה שלה תסתובב עוד בקיבוץ שלנו, במיוחד עכשיו עם מה שאמיתי עוברת. שבועיים אחרי זה האמא התקשרה אליי וסיפרה שבאותו המפגש בעלה נשאר עם הבנות. הוא אמר שבזמן שהיה איתן הן שיחקו ברובי נרף עם כדורי קלקר ואמיתי כיוונה לו את הרובה לאיבר המין, ונגחה לו בכתף נורא חזק. הם החליטו שהילדה שלהם לא תבוא לבקר את אמיתי יותר, כי הם לא רוצים שתהיה חשופה להתנהגות כזאת.
"אנחנו יודעים לקחת אחריות כהורים, אבל אלו דברים שממש לא מתאימים לאמיתי. שאלתי אותה באותו הערב והיא אמרה שהיא לא יודעת על מה מדובר. היא כיוונה לו לבטן כמו שהיא תמיד מכוונת ואם היא פגעה למקום אחר זה היה בטעות. לקח לי זמן להבין שהבת שלי חוותה פה בעצם את החוויה המפלה הראשונה בחייה".
מתן: "כתבתי להורים שהם מתנהגים כמו 'נימבי' (ראשי תיבות מאנגלית של not in my backyard – ט"ג), אנשים שחובשים כובעים מכובדים בחברה ומחזיקים בדעות פלורליסטיות, עד שזה פוגש אותם מקרוב. כתבתי להם שאמיתי היא ילדה בריאה, ללא הפרעות מיניות ומגדריות, וחוסר ההכלה שלהם אליה לא הופך אותה לילדה עם הפרעה. הכל מסתכם בסיפור מבהיל שהם סיפרו לעצמם כדי להרגיש נוח יותר עם התחושות שלהם".
ואז הייתם צריכים להודיע לאמיתי שהיא איבדה חברה.
רותם: "עוד לפני שהיא ביקשה להיפגש עם אותה חברה שוב, הושבנו את כל המשפחה בסלון. כולל האחים. הבנו שהיא הולכת לחוות חוויה משמעותית וכדאי שיהיה מסביבה מעגל התמיכה שלה. היא ישר שאלה אותנו, 'זה בגלל שאני טרנסג'נדרית, נכון? אבל הם יודעים מי אני, אמא, הם הכירו אותי לפני זה'. ככה, אשכרה אמרה את זה. 'מה, הם רוצים שאני לא אהיה בת? רק ככה הם יסכימו לנו להיות חברות?' היא מדברת ובוכה".
מתן: "כולנו התחלנו לבכות, רותם, אני, שני האחים שלה. מעיין התחיל לבכות ולומר, 'זה לא מגיע לה'. סתיו קם לחבק אותה".
אמיתי, זה עדיין כואב לך?
"זה היה עצוב, היא החברה הכי טובה שלי שפתאום הפסיקה להיות. מההורים שלה התאכזבתי, הם היו הורים נחמדים. איך הם פתאום הפכו לכאלה? הם לא סמכו עליי שהיא תבוא אליי לפה. הם חשבו שבגלל שאני טרנסג'נדרית אני יותר אלימה".
ומה את חושבת על עצמך?
"שאני בדיוק כמו קודם, כשלא הייתי בת. רק שעכשיו אני מרגישה טוב יותר".
גילה הצעיר של אמיתי אולי גורם ללא מעטים להרים גבות, אבל הוריה יודעים שדווקא ההתבגרות היא זו שעשויה לסבך. כך למשל, הבקשה של אמיתי לעלות לכיתה א' כבת הוציאה את המשפחה למבצע צבאי קטן. "פנינו לד"ר אילנה ברגר כדי להתייעץ איך מקילים עליה ועל אחיה הגדול, שעולה לכיתה ג' באותו בית ספר", מספרת רותם. "מעיין הציף חששות שיצחקו גם עליו כי יש לו אח־אחות, אז בחופש הגדול אמרנו לו להזמין המון חברים הביתה. כל יום הגיע חבר. רצינו שהם ייחשפו לשינוי של אמיתי כאן בבית, לפני שהלימודים מתחילים. שלא יהיה מצב שאח של מעיין שהם מכירים מלפני, מגיע פתאום כבת לבית הספר".
איך זה עבד?
מתן: "החברים שבאו לא העליבו אותה, אבל העיסוק שלהם במגדר לפעמים הרגיז אותה. היא רוצה להתחיל לשחק עם ילד או ילדה, מקווה שתצמח מזה חברות, אבל אז מישהו מהחברים שהכירה קודם כבן, או חבר של מעיין, מתערב בשיחה ואומר, 'אתה יודע שהיא בכלל בן?' היא סיפרה לנו שזה קורה ושהיא רוצה שפשוט יתעלמו מזה. אנחנו רואים איך בדינמיקות של אמיתי עם ילדים אחרים הנשיות שלה נתפסת כחולשה. הרבה פעמים הם מרשים לעצמם, גם קטנים יותר ממנה, 'להתבריין' עליה קצת כי היא בן שהפך לבת, בצורה שהם לא היו 'מתבריינים' גם על בת".
מה עושים מול הצוות החינוכי?
"נפגשנו עם מנהלת בית הספר וסיפרנו לה. בשיחת ההורים של כיתה א', לפני תחילת השנה, קמנו ושיתפנו שאמיתי שלנו עברה תהליך, שהיא נולדה בתור זכר אבל עכשיו היא בת לכל דבר ועניין, ושאם הילדים שלהם באים הביתה ושואלים עליה משהו, נשמח שירימו לנו טלפון ונעזור לתווך את זה".
השלב הבא שממתין להם הוא השינויים הפיזיולוגיים שיגיעו ככל שתתקרב לגיל ההתבגרות. וכאן, כל שערה שתצמח יכולה לעשות שמות בנפש, לערער את הביטחון ולהציף מחדש את מה שמכנים בפסיכולוגיה דיספוריה מגדרית, הפער בין המגדר שבו נולדה, לבין המגדר שאיתו מזדהה.
"מפחיד אותי שהקול שלי יתחלף לקול של בן, שיהיה לי זקן ושיהיו לי שערות בגוף. וגם אני מפחדת שהשיער ינשור לי כמו לאבא יום אחד ותהיה לי קרחת. יש מצב שזה יקרה לי?" היא מביטה באמא שלה בעיניים גדולות.
רותם: "גם אבא פחד מזה מאוד (צוחקת). אנחנו אומרים לה שיש לה עוד כמה שנים ושזה בסדר שהדברים האלה מעסיקים אותה, ושאם היא תחליט שהיא רוצה לקחת בלוקרים שיעצרו את ההתפתחות, זה בסדר. זה הגוף שלה והיא מחליטה עליו. אבל שתדע שכך או כך היא לא תהיה פחות אישה. העיקר שתאהב את עצמה".
מתן: "מטריד המפגש שלה עם הסביבה, אבל מה שמדאיג אותי יותר זה המפגש שלה עם עצמה. עכשיו היא ילדה גם במראה, אבל היא עוד תתבגר ויתחילו השינויים ההורמונליים, הגוף שלה יהפוך לזכרי בסופו של דבר. אז יש בלוקרים והורמונים וניתוחים, אבל זה הכל פלסטרים. אם היא תרגיש שהיא לא נראית כמו שאישה אמורה להיראות, לא משנה כמה ניתוחים היא תעשה, היא תהיה בלופ".
בטח אחת לשבוע מישהו אומר לכם, "כל הכבוד שאתם כאלה מקבלים".
"כן, וזה צובט בלב. כשאנשים מחליטים להביא ילדים לעולם, זה מגיע עם אחריות בסיסית להבין שאין לך שליטה מלאה על איזה ילד תקבל, אבל חובה לקבל אותו באופן אבסולוטי, כי אתה זה שבחרת להביא אותו. אף אחד לא דפק לך על הדלת ואמר, 'אבא אני יכול לבוא לעולם?' החובה הבסיסית שלנו היא לאהוב את הילדים שלנו, על כל מה שהם מביאים. ואמיתי הכניסה לחיים שלנו כל כך הרבה צבע".
ד"ר אילנה ברגר, מנהלת המרכז הישראלי למיניות האדם וזהות מינית, היא מחלוצות הטיפול בישראל בטרנסג'נדרים, עוד מ־1996. בעשור האחרון היא פוגשת בקליניקה שלה יותר ויותר ילדים, וייעצה גם למשפחתה של אמיתי. "לילדים כאלה אנחנו קוראים apparent, כי הם ברורים ומובהקים בהזדהותם עם המגדר השני באופן עקבי כבר בשנים הראשונות לחייהם. הקבוצה הזאת היא לא הרוב. אצל רוב הטרנסג'נדרים, ההתבהרות קורית רק כשהם נכנסים לשלב ההתבגרות הפיזית. אז הם פוגשים משבר גדול ומצוקה, שנגרמים מדיספוריה מגדרית, תחושה של חוסר הלימה בין הזהות המגדרית לבין הגוף שלהם".
אבל איך אפשר לדעת בגיל כל כך מוקדם מה אתה?
"מחקרים בתחום של זהויות מגדריות מראים שרוב הילדים מזהים באופן מאוד מהימן את המגדר שלהם בין גיל שלוש לחמש. אף אחד לא מטיל בזה ספק, רק ברגע שילדים מאתגרים את התפיסה הבינארית של מין ומגדר, פתאום אנחנו שואלים אותם, 'איך אתם כבר יודעים?' ולא מאמינים להם. המחקרים על תפיסה קוגניטיבית של מגדר בקרב ילדים תומכים בכך, שילדים טרנסג'נדרים אינם 'מבולבלים'. הם מבטאים את תפיסת המגדר שלהם בצורה טיפוסית, בדיוק כמו ילדים שאינם טרנס".
ב־2007 פתחו לראשונה קליניקה בבוסטון שטיפלה בילדים ובמתבגרים טרנסג'נדרים, ומאז נפתחו כ־50 מרכזים כאלה בארצות־הברית. בישראל, טיפול מתאים לצעירים אפשר למצוא במרכז לזהות מינית שמפעילה ד"ר ברגר, ובמרפאה לילדים ונוער מגווני מגדר שפועלת באיכילוב. המרפאה הוקמה ב־2013 והיום יש בה כ־260 מטופלים. התערבות בהורמוני מין נשקלת שם מגיל 15 בממוצע, ובסכמה של שני ההורים. הגישה הטיפולית המקובלת כיום עם ילדים מבוססת על המודל האפירמטיבי, המאשש את המגדר, שמקובל היום על רוב אנשי המקצוע בעולם.
איך הקבלה של ההורים משפיעה על ילד שמזדהה עם המגדר השני?
"אנחנו רואים איך ילדים שההורים כן מאפשרים להם לעשות social transition (תהליך שבו טרנסג'נדר מיידע את הסביבה בזהותו המגדרית, יציאה מהארון – ט"ג) הם מובהקים יותר מינית ובטוחים בעצמם. וככל שזה יותר מוקדם, ככה יש פחות בעיות בהמשך. פחות דיכאונות, בושה, חרדה וטרנספוביה מופנמת. המיתוס שלספר להם על דברים ולענות על שאלות בגיל צעיר 'מכניס רעיונות לראש' הופרך כבר. רואים כל הזמן אנשים שלא עשו שינוי מגדרי וכל החיים דוכאו ונשארו במגדר אליו שויכו, הופכים לטרנסג'נדרים בגיל 40 או 50. הם באים אליי ואומרים, 'לא הצליחו לשכנע אותנו'. אי־אפשר להכניס לבן אדם לראש שהוא לא מה שהוא, וגם לא רעיונות על מה הוא כן".
פורסם לראשונה: 07:44, 04.12.20
