ב-1999 יצא לאקרנים הסרט "מועדון קרב", והפך לאחד מסרטי הפולחן הבולטים של כל הזמנים. הסרט מספר על קבוצת גברים, הנפגשים בזמנים קבועים ופשוט הולכים מכות. למועדון היו כמה חוקי בסיס, הנוגעים לאופי ההתנהלות בין המשתתפים בקרב ולשמירה על סודיות. המפגשים נטפו דם, יזע וטסטוסטרון. המשתתפים, בין שהיו מנכ"לים של חברות או מוסכניקים, נדרשו להראות את חוזקם וכושר עמידותם ולהכניע באלימות רבה את היריב שלהם. ההשראה הייתה הזעם, הבוז והייאוש שחשו הגברים נוכח חייהם, שאותם ביטאו בקרב המכות. הקרבות הותירו אותם מצולקים בגופם וכועסים הרבה יותר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
יותר משני עשורים אחר כך, אנו עדים לתופעה ההולכת וצוברת תאוצה בקרב הגברים בישראל – מעגלי גברים. גם כאן, כמו בסרטו של דיוויד פינצ'ר, מתכנסת באופן קבוע קבוצה על טוהרת הטסטוסטרון. גם כאן נדרשים המשתתפים לקיים כמה חוקים הנוגעים להתנהלותם זה כלפי זה, ומתחייבים לשמור על סודיות. גם כאן הם אמורים לבטא ולהוציא החוצה את מה שטורד את מנוחתם, אך בהבדל ניכר אחד: במקום ללכת מכות, הגברים במעגלי הגברים פשוט מדברים.
"זה משהו בין ערב פוקר לאלכוהוליסטים אנונימיים", אומר נדב יגאל, בן 43 מתל אביב. בחצי השנה האחרונה הוא משתתף בקביעות במעגל גברים מאזור תל אביב והשרון. "זה לא טיפול פסיכולוגי. זה עובד ברובד אחר. עם פסיכולוג אתה אחד על אחד מול המראה שלך. פה אתה מול שווים. זה לא יותר טוב או פחות טוב מטיפול פסיכולוגי. זה לא בא להחליף טיפול, אלא לתת לך תחושה שאתה לא לבד. יש עוד כמוך שחושבים דברים דומים, שמוטרדים, שמפחדים. לנשים יש הרבה מעגלים של תמיכה. אצל גברים זה פחות מקובל".
דרך ארוכה עשה המגדר הגברי מאז יצא "מועדון קרב". רבות דובר על המטרוסקסואל, הגבר המטופח, הרגיש והפגיע. עם זאת, במציאות היומיומית הישראלית המיוזעת, עם המלחמות על חניה, הזיכרונות הקשים מהצבא, המאבק להגיע למשכנתה והלחץ לילודה, לא ברור עד כמה הגברים כאן באמת מחוברים לרגשות שלהם.
מעגלי הגברים מציעים למי שנחשב "המין החזק" מרחב לא שיפוטי, כן ובטוח להציג משהו אחר. יש עם זאת מי שטוען שמעגלי הגברים יכולים לעשות הרבה יותר מלספק הפוגה ושחרור: שמדובר בכלי יעיל לצמצום תופעות כמו אלימות במשפחה; שמדובר בחוויה מתקנת ובמענה לטראומות העבר הגבריות. התחום אומנם אינו מפוקח וכל אחד יכול לפתוח מעגל, אך יותר ויותר גברים חשים שאחוות גברים היא התרופה לתחלואי המין שלהם.
שעות הערב המוקדמות. בדירה במרכז תל אביב כעשרה גברים נבוכים מעט. הם מתחילים בתנועה בחלל, תרגילים גופניים קלים שנועדו לעזור להם לעשות הפרדה בין מרחב היומיום, הלחצים, הדרישות, הסידורים והחשבונות לבין המעגל, שאליו הצטרפו זה עתה. לאחר מכן הם מתיישבים ומתחילים "מעגל דופק". זהו סבב שבו כל אחד מספר איך הגיע לכאן היום, השבוע, מקדמת דנא. במה הוא טעון. מעין בדיקת דופק. כמו בכל מפגש, גם הפעם נבחר אחד המשתתפים להיות הערב בפוקוס. הוא פותח את פיו ומתחיל לספר. לשתף. לאוורר. איש לא מדבר מלבדו. דממת אלחוט מלווה את קולו בחדר. הפתיחות שלו מפתיעה.
"אחד החוקים הוא שמדברים את ולא על", מציין יגאל. "לא מספרים על מה שקרה, אלא את מה שעבר עלינו בתוך הסיטואציה. החוק השני הוא להיות בהקשבה פעילה. כשמישהו מדבר, כל האחרים מקשיבים ולא מייעצים. מאזינים עד הסוף. אחר כך הדובר יכול להזמין 'שקיפכוף או ליטוף'. 'שקיפכוף' הוא שילוב של המילים שיקוף וכפכוף – מלשון כאפה. נותנים פידבק, פרספקטיבה, מכניסים לפרופורציות. ליטוף הוא בעצם חיזוק. 'שמעתי מה אתה עובר, אני יכול להזדהות'. בזכות החוקים, אתה מהר מאוד שם את האגו והצורך להשוויץ בצד - ומדבר את".
אילו נושאים מטרידים גברים חילונים ממרכז הארץ סביב שנות ה-40 לחייהם?
"זוגיות, אבהות, מיניות, ערך עצמי. יש גם את נושא ההורים המזדקנים. חלקנו כבר נמצאים בשלב שמתחיל הצורך לטפל בהם, וזה מאוד משמעותי בחיים. קריירה פחות מטרידה בדרך כלל בשלב הזה של החיים. סביב גיל 40 יש התמקדות יותר ב'אני'. מה נותן לי ערך בחיים. יש גם לא מעט גברים שסובלים מפוסט-טראומה. בעיקר מהצבא, אבל לא רק. אתה שומע הרבה סיפורים. אני אישית התמודדתי עם שלי, אבל זה עלה שם ונתן לי הרגשה מאוד טובה שאני לא לבד".
חשוב שכל חברי הקבוצה יהיו מרקע דומה? הטרוסקסואלים? תל-אביבים? חילונים?
"דווקא ההיפך. מישהו שונה ממך יכול לתת נקודת מבט אחרת. חוץ מזה, בסופו של דבר גם מי ששונה ממך, מה שיושב עליהם יושב על אותם הדברים פחות או יותר כמו אצלך".
"בגיל ההתבגרות, סביב כיתה ז' עד ט', בנים מתחילים לרוב לרדת אחד על החולשות של השני", מציין תמיר אשמן, מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית. אשמן מנהל, יחד עם ד"ר אורן גור, את התוכנית השנתית להנחיית מעגלי גברים באוניברסיטת תל אביב. "זה יוצר טראומת חשיפה להמשך החיים ומצטרף להרבה טראומות שגברים עוברים. לדוגמה, כשהיה כואב ואבא היה אומר 'מה אתה בוכה כמו תינוקת'. שם קיבלנו ירידות מהדמות שאנחנו הכי אמורים לסמוך עליה.
"צריך לזכור שכ-80% ממקרי ההתאבדות הם של גברים. אחוז הגברים שמנסים להתאבד בשלב הגירושין הוא גבוה. בחברה הישראלית גברים לומדים לא לשתף ולא להיתמך. כשהם נמצאים במשבר, אין להם לאן לפנות. אין להם ויצ"ו ונעמ"ת, והרבה פעמים אין להם תמיכה גם מהחברים. בגיל צעיר מלמדים אותם לכבוש יעד מבוצר. אני והשותפים שלי שאלנו מה יקרה אם במקום לכבוש יעד מבוצר, הם פשוט ידברו".
ומה קרה?
"מעגל הגברים מלמד גברים שיח חדש. הם לומדים לדבר בגוף ראשון, אני, לומדים איך להתנהל באופן רגשי ולא התנהגותי".
אשמן הוא מחלוצי התחום בישראל. משנת 1997 הוא מנחה מעגלים טיפוליים לגברים שהיו אלימים כלפי האישה והילדים שלהם. לדבריו, "במקום לדבר, גברים רגילים להתנהג את הרגשות שלהם. לא סתם על כעשרת אלפים אסירים גברים יש בערך 126 אסירות. לא במקרה המילה 'אלימות' דומה מאד למילה 'אילמות'. ב-25 שנים ליוויתי מאות גברים, ואין לי ספק שהקבוצה מורידה את רמת התוקפנות בעשרות אחוזים. כולם מדברים בהקשר של גברים על אלימות, אבל בואו נדבר על התרופה – והיא מעגלי גברים".
התוכנית שמנהל אשמן באוניברסיטת תל אביב היא הגוף היחיד שמכשיר מנחי מעגלים בארץ. היא פועלת זה חמש שנים. המחזור החמישי יחל את לימודיו בנובמבר. לדבריו, דמי ההשתתפות במעגל גברים הם בדרך כלל בין 400 ל-800 שקל בחודש. "זה בסביבות 150 שקל למפגש. זה בטוח הרבה יותר זול מטיפול פסיכולוגי".
כמו הרבה תחומים שעוסקים בנפש, גם התחום הזה אינו מוסדר. "כתחום יחסית חדש ובתולי אין לו הסדרה", אומר אשמן. "למעשה, כל אחד יכול לפתוח מעגל גברים. לכן חשוב להבחין בין קבוצות טיפוליות לבין קבוצות תמיכה. בקבוצה טיפולית המנחה הוא איש טיפול, שעבר הכשרה ויש לו רישיון. שם נוגעים יותר בעבר, בטראומות הילדות ובקשר ביניהן לבין מה שקורה כיום. המטרה במעגל גברים היא להיתמך במה שקורה בהווה. זה יותר כמו מפגש חברים, רק שבמקום לדבר על שוק ההון ועל ספורט מדברים על מה שקורה עם בת הזוג שלי, עם הסביבה, עם האבהות".
אילו נושאים עולים בקשר לאבהות?
"אחד הדברים שהכי מעסיקים גברים בשנות האבהות הראשונות הוא היחס בין האבא שגידל אותי לאבא שאני. בני דור האבות שלנו היו לרוב לא תומכים רגשית, לכן הרבה גברים עוסקים בקשר הרגשי עם הילדים. לדוגמה, אבא שלי לא חיבק אותי, ואני רוצה כן ליצור קשר פיזי או רגשי עם הילד שלי.
"גברים מדברים הרבה גם על קשיים בזוגיות שלהם. שואלים שאלות כמו 'אם אני אביא את מי שאני באמת בפני בת הזוג שלי, את המקום הכי פגיע ועדין שלי, האם היא עדיין תאהב אותי? תימשך אלי? או שהיא תחשוב שאני לא גברי?'"
נושא נוסף שעולה הרבה, לדברי אשמן, הוא התמכרויות. "במעגל הרבה פעמים מתחילים להבין מהי התמכרות. סמים הם תחליף לדיבור. יש הרבה שחייבים ג'וינט או כוס אלכוהול כדי להיות מסוגלים לדבר. גברים גם מאוד עסוקים בבדידות ובמשאלה לייצר קשר, לא רק עם בת הזוג אלא עם חברים. מצד אחד הם רוצים לייצר שיח משמעותי, ומצד שני מפחדים מהלעג ומהציניות. חוששים שזה ייתפס כחולשה. במעגל הם מגיעים למצב שאפילו על מיניות מדברים. זה תהליך. בהתחלה יש סביב הנושא חרדה ובושה, אבל לאט-לאט מרגישים יותר נוח. אחר כך רבים מהם מעידים על שיפור משמעותי בהרבה תחומים בחיים. בזכות ההצלחה, המדינה עושה לראשונה פיילוט במועצות מקומיות כמו קריית מלאכי, אשדוד ובית העמק, ובקרוב ייפתחו מעגלים כאלה במקומות נוספים. גם ליישובים ערביים אנחנו רוצים להגיע".
ביום שישי בצהריים נפגשו כ-20 גברים בפארק קנדה בלטרון. מדובר במפגש משותף לארבעה מעגלי גברים, שאת כולם מאחד מכנה משותף מצער – כולם גברים שעברו תקיפה מינית. לכולם זיקה לדת: חרדים, דתיים או דתיים לשעבר וחילוני אחד. כולם הצטרפו לאחד המעגלים שיזם אחיקם אלירז, מאמן אישי וזוגי ומתנדב באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית. "קשר לדת הוא לא תנאי סף", הוא מדגיש.
"הרעיון הוא ליצור קהילה של גברים נפגעי כל קשת הפגיעות המיניות. בכל מעגל מתקיים שיח פתוח בנושאים שהחברים מעלים. השיח הוא חברי ולא טיפולי. היכולת לדבר חשובה, אבל לא רק היא. גם תחושת הקהילה, התחושה שיש אחרים שחוו מה שחוויתי, והם לא פחות טובים או חזקים. כמתנדב במרכז סיוע, אני מבין מה הכוח של שיתוף בתחום הזה. בכל פעם שמתפרסם בתקשורת מקרה דומה, אנחנו רואים עלייה משמעותית בכמות הפניות".
אלירז (37), נשוי עם שמונה ילדים, שימש עד לא מזמן רב בישיבת הסדר. הוא מבקש להדגיש שהוא לא מטפל מוסמך ולכן אינו מנחה את המעגלים: "אני רק מפעיל מיזם חברתי. אני בעצמי בא כנפגע, כאדם דתי שעבר תקיפה מינית. בתוך הקבוצה אנשים משווים את המקרה שלהם לאחרים. זה עוזר להם להבין את עצמם יותר טוב, לראות שיש אנשים שמבינים אותם, שמלווים אותם במבט עיניים בלי צורך לדבר. זה מוריד את המשקל של האבן על הגב ומאפשר ללכת יותר זקוף".
אחד ממשתתפי המעגל של אלירז הוא איתן (שם בדוי), בשנות ה-30 לחייו מירושלים, שעבר תקיפה מינית בידי מטפל רגשי. התוקף שלו הורשע ונידון למאסר בפועל בגין מעשיו. "עברתי סביב הפגיעה הרבה תהליכים, גם נפשיים וגם משפטיים", הוא נזכר. "אלה תהליכים ארוכים שקשה לסבול. לקח שש שנים עד שזה הגיע להרשעה.
"בינתיים התחלתי להתנדב בקו הסיוע לגברים נפגעי תקיפה (שמספרו 1203 - מ"ש). שם פגשתי את אחיקם והתחלנו לדבר. הוא סיפר לי שגם הוא עבר פגיעה והעלה את הרעיון של מעגל של נפגעים. מאוד התלהבתי מהרעיון. יש מענים פסיכולוגיים סביב הנושא, אבל רק קבוצת שווים יכולה לתת מענה לבושה ולאשמה".
אילו תכנים עולים במעגל?
"בעיקר זה שזה תמיד נמצא שם. אצלי, למשל, קשה לי מאוד אם בת הזוג שלי נפגעה ממני או התאכזבה, גם בדברים יומיומיים. גיליתי שהקושי להיות בצד הפוגע עולה אצל אנשים אחרים שמתמודדים עם דברים דומים למה שאני עברתי. נפגעים רבים חיים עם החשש הכבד שיפגעו בילדים שלהם באופן דומה למה שקרה להם. לפגיעה מינית יש את הייחודיות שלה. הרי מי שפגע בך הוא בן אדם. נחשפת לצד אפל מאוד שיכול להיות לאדם אחר, וזה פוגע ביכולת לתת אמון. לצערנו זה יכול לקרות לכל אחד".
על הפגיעה עצמה מדברים?
"אין חובה, אבל אצלי בקבוצה כולם שיתפו. מי שמגיע למעגל בדרך כלל עשה כבר עיבוד של החוויה עצמה במסגרת טיפולית. גם לא מומלץ להגיע לפני כן, כי זה יכול להציף ולא לקבל מענה נפשי הולם. זה לא תחליף לטיפול בטראומה. זה משהו אחר. זה להרגיש נורמלי".
אחד מהגברים במעגל בהנחייתו של עומר ברנע, שחקן לשעבר ומטפל בפסיכודרמה שבשנתיים האחרונות מנחה מעגלי גברים, הגיע לאחר אולטימטום מאשתו בעקבות התקפי זעם שחווה. "בתוך כמה מפגשים מרגע שהתחלנו הוא דיווח שמאז שיש לו מקום לפרוק בו ירדה כמות הפיצוצים, ואשתו ממש רואה את השינוי".
יחד עם שותפו, יגאל איגרא, הוא נפגש פעם בשבוע במרכז תל אביב עם בין שמונה ל-13 גברים. שלוש שעות וחצי נמשך כל מפגש, "אבל הרבה פעמים המשתתפים עוד עומדים שעה ארוכה בחוץ ומדברים", על פי ברנע.
מה תגיד לגבר מאצ'ו, שהוא ציני לגבי כל העניין?
"קודם כל, לעולם לא אבקש ממישהו לבוא בלי מגננות. מגננות הן קדושות בעיניי. אני לא מכריח אף אחד לחלוק. אנחנו רואים שלמעגלים מגיע מנעד רחב של גברים. בהתחלה הם שואלים 'מה לעזאזל אני עושה פה? מה הקשר ביני לבין כל השיתוף הזה?'. כגברים אנחנו רגילים לזהות את עצמנו עם חוזק, עם לקיחת אחריות. אנחנו עושים הכול לבד, לא מבקשים הוראות.
"כאן, בקרב קבוצה של בני המגדר שלי, אני יכול לראות שגם כשאני מדבר על חולשה, חוסר ביטחון ובלבול, ומראה רגשות 'לא חזקים', לא רק שגברים אחרים לא לועגים לי, הם מחבקים אותי, מכילים אותי וחולקים יחד איתי את מה שאני חווה. זה דווקא לא כל כך מפתיע. גברים רגילים להיות בקבוצה. החבר'ה מהמילואים, הפרלמנט, מפגשי הפוקר. זאת דעה קדומה שגברים לא מדברים. כשיש סוג כזה של אחאות, מגלים שאנחנו בעצם מגדר די חופר".
