כשעליתי לכיתה א', בשלהי שנות ה-80, לא היו רשתות חברתיות, לא היה אינטרנט מהיר ולא ידענו הרבה פרט לעובדה שבאנו כדי ללמוד לקרוא ולכתוב. לא דיברו איתנו על איך זה ירגיש אם לא נדע להשתלב, או על איך עובד כל העניין הזה של אהבה. איש לא סיפר לי מה עושים כשמישהו מוצא חן בעיניי, ואיך להתנהל כשאני עצובה. יש דברים שעד היום לא מלמדים בבית הספר. אם הייתי יכולה לצייד את התלמידה שהייתי בחוכמה שבדיעבד, אלו המילים שהייתי בוחרת לומר לה.
הילה אהובה,
מה היית אומרת אילו היו אומרים לך שיבוא יום ואת תהיי מאוד מחוזרת ורצויה? בטח לא היית מאמינה לי. אני זוכרת אותך, לבדך בהפסקות. אני זוכרת איך דאגת שאם יראו שאת לבד יבינו שאין לך חברים, אז הסתובבת ברחבי בית הספר, עלית וירדת במדרגות, רק כדי שיחשבו שאת עסוקה ושיש לך עם מי ללכת בהפסקות, אבל אפילו חברה של עצמך לא ידעת להיות.
היית מהילדות הלא מקובלות. לשווא חיכית בסבלנות שמישהו יזמין אותך לרקוד, אבל אף אחד לא היה ניגש אלייך. כל לילה, לפני שהיית עוצמת עיניים, היית מדמיינת שמישהו מסוים מציע לך חברות סוף-סוף. לטל היה את אלון, לאדר היה את אמיר ולנועה היה את אורי, אבל את נשארת זו שאף אחד לא חבר שלה, לא מכירה שיחות עם בני המין השני.
אני יודעת שהרגשת מכוערת, ובשלב מסוים גם שמנמנה, ותמיד רצית להיות כמו הבנות האלה עם הג'ינס הצמוד והחולצה בתוך המכנסיים, שנראו לך כמו כליל השלמות. מכאן ועד להפרעת אכילה הדרך הייתה קצרה. מאותו הרגע לא עניינו אותך יותר חיי חברה, והאנורקסיה הפכה להיות החברה הכי טובה. חשבת לעצמך שאם כבר את ברווזון מכוער, לפחות שתהיי רזה.
בתיכון באמת היית רזה, אבל עדיין לא מקובלת. במקום חיי חברה, התרכזת בלימודים. היית זו שמקבלת בין 95 ל-100 בכל מבחן, וזו שמעתיקים ממנה שיעורי בית או מבקשים מחברות בחינה, אבל אף פעם לא זו שמזמינים אותה לסרט או למסיבה. אם הייתי יכולה לעזור לך אז, הייתי מזריקה לך כמויות של ביטחון עצמי היישר לאבי העורקים. כי יותר מנוסחאות בכימיה או מציטוטים של מי אמר למי ובאיזה הקשר, הכי חשוב שתזכרי להיות בטוחה בעצמך.
את מבינה, ברבות הימים למדתי שהמציאות היא השתקפות של ההרגשה הפנימית שלנו, ושאם מישהי כמהה להערכה מהסביבה, עליה ללמוד להעריך את עצמה. אז אם את רוצה להיות מקובלת, קבלי את עצמך כמו שאת. מציאת אהבה לא תלויה במידת המכנסיים, בגובה שלך או בתחושה שכשמסתכלים עלייך רואים רק אף, כי זה הגוף שיש לך ועם זה את צריכה לנצח.
אל תנסי להיות מישהי אחרת, ממילא לעולם לא תצליחי. את מיוחדת בדיוק כפי שאת. גם אין סיבה להיות ביישנית כל כך, נחבאת אל הכלים. אם את רוצה להיות חברה של מישהו, תראי לו שאת נוכחת, תעזי, תזמי ואף פעם אל תשבי בשקט בציפייה למשהו שלא קורה.
האמת היא שהחיים רצופים שיברונות לב קטנים וגדולים, וככל שתלמדי לשחרר יותר מהר, כך יהיה לך קל יותר. אני מבטיחה לך שביום מן הימים את עוד תבחרי את הדייט שלך מבין שורה ארוכה של מחזרים.
יום יבוא וגם תדעי אהבה. הוא יהיה חכם, טוב לב ואפילו חתיך, כך שמה שלא יהיה, אל תדאגי. כל דבר קורה בזמן שלו. בעוד כמה שנים טובות, את כבר לא תהיי ברווזון מכוער, אפילו יחמיאו לך, אבל את כבר לא תצטרכי לשמוע מחמאות כמו אוויר לנשימה. את ממילא תרגישי יפה.
יקרה שלי, חבל על השנים האבודות. תתחילי לאהוב את עצמך כבר עכשיו. רק ככה תחווי אהבה מבחוץ (זה הסוד האמיתי שלא מלמדים אותנו בבית ספר). ועוד דבר - זה בסדר גמור אם לא כולם אוהבים אותך. את לא חייבת לנסות להסתדר עם כולם. היי נאמנה לרצונותייך, ואף פעם אל תרצי אף אחד. אל תעשי דברים שאת לא שלמה איתם רק כי ביקשו ממך, במיוחד לא כשמדובר בבני המין השני.
ובעיקר, נסי לשכוח את מה שאת רואה בסדרות האלה שאת אוהבת. החיים הם לא "דוסון קריק" וגם לא פרק של "בברלי הילס 90210". במציאות לא תמיד יש קתרזיס, אבל הבשורות הטובות הן שאת אחראית למציאות חייך ויכולה תמיד לבחור לחפש כוכבים. כן, גם בחושך.
עוד דבר חשוב שלא לומדים בכיתה הוא שהכול מדויק. תלמדי לקבל הכול בהבנה, גם את ה-62 היחיד בחייך, אותו תקבלי במבחן בסטטיסטיקה, וגם את שברון הלב מהחבר הראשון שיהיה לך. את לא באמת אמורה להתחתן עם הראשון שלך. עוד צפויות לך היכרויות רבות וחוויות מרגשות ומסעירות. ובכנות, גם אכזבות הן חלק מהחיים. אל תפחדי להיפגע.
בעוד כמה שנים את תסתכלי על המסע הזה. יהיו דברים שתשמחי בהם, ויהיו דברים שפחות, אבל אלה יהיו החיים שלך, ובסופו של יום, תביני שאת גאה במי שגדלת להיות.
שלך,
הילה.
