אין זה סוד שנשים וגברים מתנהלים בצורה מאוד שונה במרחב הציבורי. יציאה מהמרחב הפרטי כרוכה בחוסר ודאות כי אנחנו, כנשים, לא יודעות האם בדרכנו לעבודה יקראו לעברנו, ואולי אף יוסיפו תנועות מגונות. אנחנו משתדלות להיות ערות לסביבתנו, מביטות סביב בהיכון, דרוכות, לוקחות בחשבון את האפשרות שיהיו שוחרי רע בקרבתנו, ומכינות צעדי מניעה והתגוננות.
עוד בנושא:
כך למשל, לפני שאנחנו פוסעות לכיוון הבית בשעה מאוחרת אנחנו מתכננות את הדרך, בוחרות את המסלול המואר ביותר או הכי פחות שומם. אנחנו עם הטלפון ביד, מתכתבות עם חבר או מתקשרות לחברה, רק כדי שתהיה איתנו על הקו. לפעמים נחליט לקחת מונית בגלל השעה, ואז לעולם לא נשב במושב הקידמי הסמוך לנהג. לפעמים נעדיף לאסוף את המונית ברחוב, כדי שנוכל לתת לנהג כתובת שונה מכתובתנו. בנין ליד. שלא ידע היכן אנחנו גרות. לפעמים דווקא נעדיף להזמין באפליקציה, כי מרגיש לנו בטוח יותר כשאנחנו אוחזות בפרטיו של הנהג.
חשוב לומר שאנחנו לא מוטרדות בכל רגע נתון, ואפילו לא במרבית הפעמים, כמובן. ובוודאי שאיננו נמצאות בסכנה מתמדת כל הזמן. אבל מאחר שאנחנו מרגישות שהסכנה יכולה להגיע בכל רגע, אנחנו תמיד מסתובבות בתחושה של סכנה.
98% מהנשים: גבר זר בהה בנו בזמן שצעדנו ברחוב
מחקרים מצאו קשר חיובי בין חוויה קודמת של הטרדה לבין הפחד להיות קורבן להטרדה. במחקר אחד נבדקו 250 נשים שסבלו ממגוון רחב של הטרדות רחוב, כשהנפוצה ביותר הייתה בהייה על ידי גבר זר עם 98% מהנשים, ואחריה השמעת רעשים כמו שריקות ומצמוצי שפתיים עם 83.5% מהנשים, הערות על המראה החיצוני (74.5% מהנשים) ונגיעות לא רצויות על ידי אדם לא מוכר (69% מהנשים).
במחקר נמצא שלהטרדות הללו הייתה השפעה שלילית על נשים ועל עוצמת הפחד שהן חשות ברחוב. מסתבר שעוצמת הפחד עולה ככל שגובר הניסיון השלילי מחוויות העבר, ומאחר שמרבית הנשים הוטרדו מינית בחייהן, מה הפלא שהן מסתובבות בתחושה של איום, ומתנהלות תוך עמידה תמידית על המשמר. במחקר אחר שנערך בקנדה, דיווחו שני שליש מהנחקרות (66.4%) על כך שגבר זר עקב אחריהן בצורה שהפחידה אותן, וכשליש מהן (31.5%) הודו שכשהן הולכות ברחוב הן נמנעות מהליכה בקרבת נערים או גברים.
את החשש הזה מתארת יסמין: "אני יודעת שבכל פעם שאצא מהבית הסיכוי שנהג משאית יזרוק לי הערה מלוכלכת, או שאיזה רכב יעצור לידי עם גבר שחייב לדעת מה גודל החזה שלי, בת כמה אני ואם אני רווקה, הוא הרבה מעבר לסיכוי שזה לא יקרה. כשאני יושבת במונית אני יודעת שאולי אצטרך להתקשר כדי לקבל ליווי כשאני מפחדת שהנהג ייסע למקום אחר, יעשה לי משהו או פשוט ישתמש בטלפון שלי מהאפליקציה כדי להמשיך להטריד. הטרדות עבורנו זו מציאות כמעט כל פעם שאנחנו עוזבות את המרחב הפרטי, ואנחנו חיות באיום מתמיד ותחושה שכל יציאה לרחוב עלולה להסתיים בהטרדה".
גורם נוסף שאחראי לפחד של נשים, מעבר לניסיון העבר, הוא העובדה שהן מחונכות לפחד מתקיפות במרחב הציבורי. כבר מילדות מטילים עליהן את האחריות למניעת האלימות מצד גברים. מסבירים להן שיוטב להן שלא למשוך תשומת לב ברחוב, ולהתקשר לחברה אם הן הולכות בגפן. כתוצאה, נשים מפחדות מתקיפות מיניות בידי זר מוחלט ברחוב, הרבה יותר מכפי שהן מפחדות מתקיפה בידי אדם שהן מכירות, על אף שהסיכוי להיפגע בידי אדם מוכר גבוה לאין ערוך מהסיכוי להיפגע בידי זר. הנתונים מצביעים על כך שמעל 85% ממקרי התקיפה המינית מתבצעים על ידי אדם מוכר.
כשנשים עוזרות זו לזו
כדי להתמודד עם מקרי ההטרדות והתקיפות במרחב הציבורי, ועם הפחד מפניהן, קמו במהלך השנים יוזמות רבות של נשים. יוזמה חדשנית ומסקרנת במיוחד היא של היזמית החברתית נטע שרייבר גמליאל, שהקימה לפני כשנה את הסטארט אפ SafeUp. "זאת רשת שמאפשרת לנשים בתוך קהילות לעזור אחת לשנייה בזמן אמת, כדי להרגיש בטוחות יותר", היא מתארת בהתלהבות. "אם את מרגישה חוסר ביטחון ברמה היומיומית, גם אם את סתם הולכת בלילה ולא נעים לך, אז במקום לעשות כאילו שאת מדברת בטלפון כמו ש-55% מהנשים עושות, תלחצי על כפתור באפליקציה ומשתמשת אחרת תלווה אותך באופן טלפוני בדרך".
ייחודו של המיזם הוא באפשרותו לסייע לנשים במקרים של תקיפה. "חוץ מליווי טלפוני אפשר ממש לקרוא לעזרה", מסבירה שרייבר גמליאל. "אם את לוחצת על כפתור 'שימרו עליי עכשיו', שלוש נשים שנמצאות במרחק של עד חמש דקות הליכה ממך, יעלו איתך לשיחת וידאו ויעזרו לך לפתור את הסיטואציה. אם צריך, הן יגיעו פיזית, ואם זה מקרה מורכב מאוד הן יזעיקו משטרה. בנוסף, אנחנו מפתחים מערך אוטומטי שידע לזהות את הבעיה באמצעות אינטליגנציה מלאכותית, ולהזעיק את העזרה במקומך".
מאיפה הגיע הרעיון שנשים יסייעו לנשים אחרות?
"כשהייתי נערה יצאתי למסיבת וילה עם כמה חברות ואחת מהן נעלמה. חיפשתי אותה עם חברה, ואחרי כמה דקות מצאנו אותה בחדר עם עוד שני גברים, בסיטואציה שהיא מנסה לצאת משם במאבק חצי ערומה. ברגע שנכנסנו הגברים ברחו, והדבר הזה נגמר במזל. הנושא הזה מעסיק אותי מאז. השינוי לא יגיע מהמנהיגים שלנו וגם לא מכוחות הביטחון שעליהם רוב הנשים בכלל לא סומכות. הגיע הזמן לעשות משהו אקטיבי עם כוח נשי, ואני מאמינה שכשיש סיסטרהוד של נשים שעוזרות לנשים, השמיים הם הגבול".
למרות חשיבות הערבות ההדדית בין נשים, כלים מהסוג הזה משתמשים רק במחצית מהכוח העומד לרשותנו. המחצית השנייה, שהיא גם מחצית מהאוכלוסייה, הם הגברים. לא מדובר באותם גברים מטרידים ותוקפים, כמובן. הללו הם חלק מהבעיה. אבל מרבית הגברים אינם מטרידים ותוקפים, והם מתחילים להבין שכדי לא להיות גם הם חלק מהבעיה, עליהם להיות חלק מהפתרון. הגיע זמנם להתייצב לצידן של נשים, ובמקום לטמון את הראש בחול, מוטב שייקחו על עצמם חלק מהאחריות ליצירת עולם שבו נשים ירגישו ויהיו בטוחות.
גברים רבים לא באמת יודעים מה הם יכולים לעשות, ובצדק. קשה לצפות ממישהו להתנהג בצורה שתעזור לנשים להרגיש בטוחות, כשהוא לא יודע מה גורם להן להרגיש לא בטוחות. ומי שמעולם לא היה אישה, לא מודע לאופן בו חוות נשים את המרחב הציבורי. לכן, בואו ניתן לנשים להסביר לגברים כיצד לעמוד לצידן כשותפים לדרך וכבני ברית.
כשגברים מגינים מפני גברים אחרים
"הלכתי ברחוב די מואר ומרכזי אבל בלילה, והייתי גם כמעט לבד ברחוב, חוץ מחבורה של גברים די רחוק ממני", מספרת ענבל. "מכונית שעברה לידי האטה, והנהג התחיל להטריד ולשכנע אותי לבוא איתו. תוך כדי שאני מעירה לו בתקיפות שימשיך לנסוע, החבורה במרחק שמה לב שקורה משהו. הם הלכו לכיוונו וצעקו לו מרחוק, 'גבר סע', והוא נסע. כנראה כי לא רצה אינטראקציה איתם".
כפי שנשים זרות לחלוטין במיזם של שרייבר גמליאל עוזרות לנשים אחרות, כך אין סיבה שגברים לא יתערבו לטובת נשים. לא בגלל שנשים זקוקות לגברים שיגנו עליהן מגברים אחרים, אלא משום שכולנו זקוקות וזקוקים לבני אדם טובים שיחלצו להגנתנו בסיטואציות כאלה, ללא קשר למגדר שלהם. אבל ההתערבות הזאת אינה חייבת לקרות לאחר הטרדה או התקפה, כי תשומת לב מוקדמת יכולה למנוע את התרחשותן מלכתחילה.
"לילה אחד חזרתי ממועדון, על מונית ספיישל, לדירה. הייתי שתויה, תשושה ולבד", מספרת ליהי. "הנהג שאל איזה מהחלונות הוא שלי ובאיזו קומה אני גרה. נלחצתי נורא ושאלתי מה זה עניינו, והוא ענה לי, 'יש לי בת בגיל שלך. אני לא נוסע מכאן עד שאת לא מדליקה אור בבית ומסמנת לי עם התריס שהגעת'. הייתי המומה, אסירת תודה, התרגשתי ברמות שקשה לתאר וברור שהודיתי לו, נתתי לו טיפ שמן וסימנתי לו עם התריס. עיכלתי את זה במשך יומיים אחר כך. ומה שהכי מדהים זה כמה חששתי לענות לו. ישר קפצו לי כל המגננות, ישר חשבתי שיש לו כוונות זדון. הפחד מוטמע בנו חזק כל כך, והוא הבין אותי".
הסיטואציה הזאת ממחישה עד כמה חזק הפחד מפני תקיפה שמלווה נשים. גם כשלא קיים איום קונקרטי, עצם ההכרה בו והתחושה שיש מי שאכפת לו ופוקח עין על המתרחש, גורמים לנשים לחוש בטוחות. תחושה דומה עולה גם מסיפורה של לירי. "פעם, כשחיכיתי לחברה בתחנת אוטובוס בדרום תל אביב, בחור זר שאל אותי אם אני צריכה עזרה, ואם אני רוצה שהוא יישאר איתי כדי שלא אחכה לבד. הוא היה מאוד נחמד, ונשאר איתי תוך כדי שהוא שומר מרחק, ולא פולש למרחב האישי שלי".
כשגברים מגינים מפני עצמם
שתי החוויות הללו חושפות את הפרדוקס שטמון בהגנה הגברית מפני גברים אחרים. מתוקף היותו גבר, מהווה אותו זר מסייע איום פוטנציאלי בפני עצמו. רגע לפני שהתגלה נהג המונית כמלאך השומר, הוא נתפס כתוקף שוחר רע שיש להישמר מפניו. ואילו הבחור בתחנת האוטובוס, שהגן מפני איום ערטילאי, היה נתפס כאיום בעצמו – קונקרטי וחמור בהרבה – לולא היה מקפיד על שמירת המרחב האישי.
כשגבר מציע לאישה ללוות אותה הביתה כדי שלא תצעד לבד בחושך למשל, גם הרצון הטוב ביותר לא יעזור ללא הבנה כיצד הנוכחות שלו עצמו עלולה להיתפס כאיום, וכיצד יש לנהוג בכדי שהאישה תחוש בטוחה. לכן, לפני שגברים מגינים על נשים מפני גברים אחרים, יוטב אם ידעו כיצד הם יכולים להגן על נשים מפני עצמם.
"קרה לי, לא מעט פעמים, שהלכתי לבד בלילה וגבר שהלך מאחוריי או לפניי עשה מאמץ מובהק להראות שהוא לא איום. הוא עבר מדרכה, האט, צמצם את עצמו לצד של המדרכה, תקע את הראש בטלפון וכולי", מספרת דידי. "מצד אחד, זה מבאס אותי כי איזו חוויה זו עבורם שהם צריכים להוכיח שהם לא איום ולהגביל את החופש שלהם פשוט להלך ברחוב. מצד שני, זה מקל ועוזר, ממש אנחת רווחה, ומגיעה להם תודה על כך".
את הסיטואציה הזאת מהזווית הגברית מספק אסף. "אני עושה את זה כבר שנים. פעם מישהי אשכרה אמרה לי תודה על ההתחשבות כשעברתי את הכביש כדי לא להלחיץ אותה. התודה שלה הביכה וציערה אותי מאוד, כי אם כבר אנחנו צריכים לומר סליחה. חברה שוויונית היא חברה טובה לכולם ולכן זה אינטרס של כולם, וזה המינימום שבמינימום שאנחנו יכולים לעשות בשביל תחושת הביטחון של נשים".
למרות שנשים חיות במציאות שבה כל גבר עלול להיתפס כאיום פוטנציאלי, ישנן לא מעט דרכים שבהן יכולים גברים לשדר לנשים שנוכחותם אינה מהווה איום. בראש ובראשונה, שמירה על המרחב האישי שלה, וכן הימנעות מהליכה מאחוריה ומיצירת קשר עין. טקטיקה נוספת שנשים מציינות היא שיחת טלפון יזומה או בדיונית מצד הגבר עם אישה קרובה אליו. "הדבר שהכי מרגיע אותי הוא לשמוע שהגבר שהולך מאחוריי מדבר עם אישה. עם אשתו, אמא שלו או הבת שלו. למשל כשהוא אומר לאשתו שהוא בדרך הביתה או מבקש מאמא שלו הוראות כביסה", משתפת סתיו.
"מרגיע אותי לשמוע את הקול שלו ולהבין שהוא עסוק בעניינים שלו, ולא בי. סתם איש רגיל שלא עוקב אחריי. מצידי שיזייף שיחה. אני יודעת שזה נשמע מוגזם, אבל אני מזייפת שיחות עם הבעל הדמיוני שלי כמעט כל פעם שאני הולכת בלילה ברחוב. שטפו לנו את המח עם המיתוס של האנס שקופץ עלייך בסמטה חשוכה, והפחד הזה מנהל אותנו. אז כשאתה רואה אישה ברחוב חשוך בבקשה תתעלם מנוכחותה, כדי לשדר לה שלא תפגע בה".
הכללים האלה תקפים לכל סיטואציה במרחב הציבורי, בין אם מדובר בסמטה חשוכה או ברחוב סואן באור יום. ובוודאי אם מדובר בחלל קטן שבו האישה מרגישה לכודה, כמו נסיעה במעלית עם גבר או ישיבה לצידו בתחבורה הציבורית. כך, למשל, ממחישה דידי את חשיבות השמירה על המרחב האישי. "פעם התיישב לידי גבר ברכבת והניח בינינו את התיק מחשב שלו. ישב לו בצד שלו, אני בשלי, והתיק בינינו כמו פס גיר על שולחן בית ספר. אני לא יודעת אם הכוונה הייתה בהכרח לגרום לי להרגיש יותר בנוח, אבל זו בהחלט הייתה התוצאה".
האיום המתמיד שנשים חוות במרחב הציבורי, בין אם מתקיים בפועל ובין אם כדרך להיזהר מפגיעה אפשרית, אינו הכרח המציאות. יש בכוחנו להשקיט אותו מעט בכמה פעולות פשוטות שיגרמו לנשים להרגיש בטוחות יותר. בעזרתן, גם גברים שאינם מסוגלים או שאינם רוצים לנקוט בהתערבות פעילה לנוכח מצוקה של אישה, יכולים להיות בני ברית משמעותיים של נשים ולסייע להפיכת המרחב הציבורי לנוח יותר עבורן.
