בסוף השבוע שעבר פורסמה ברשתות החברתיות קריאה לנשים שהותקפו מינית. "אם גם את הותקפת או הוטרדת ע"י בחור ממרכז ת"א - דיג'יי, שדרן רדיו ויוצר, בבקשה צרי קשר עם מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית תל אביב". זו לשון המודעה שהתפרסמה בטוויטר, יחד עם כמה מילים אישיות מאת כותבת הציוץ. הכותבת הבהירה שאותו אדם פגע בה, ולא רק בה, קראה לאנשים לשתף את הפוסט וביקשה שלא יפנו אליה כדי לקבל את שמו של התוקף, שכן היא אינה יכולה למסור את המידע הזה.
לא עבר זמן רב עד שהפוסט הופץ בכל רחבי הרשת, ובשיחות בחדרי חדרים העבירו נשים מאחת לשנייה את שמו של האדם שבו מדובר, על פי השמועה. "מאמין להן" ו"הגיע הזמן לנקות את האורוות ולטפל בנבלות האלה" היו חלק מהפוסטים שתמכו בהתארגנות. מנגד, היו שהתלוננו על הניסוח הכללי שאינו מכיל פרטים ספציפיים יותר, מאחר שלטענתם הוא מכתים קבוצה שלמה של אנשים שעשויים לענות לתיאור. "האם אין דרך אחרת לעשות את זה, בלי לפגוע בהרבה אנשים אחרים תוך כדי?", הייתה אחת התהיות שעלו.
"יש עלייה דרמטית בתביעות דיבה והשתקה"
מבלי לחשוף את פרטי המקרה, כל עוד הוא בשלב הרגיש של איסוף עדויות, אפשר לקבוע שהתשובה לתהייה זו היא - לא. אין כרגע דרך אחרת או טובה יותר לחשוף תוקף סדרתי מהדרך הזאת. "מי שמפרסמת את שם הפוגע חשופה לתביעת דיבה מצידו", מזהירה עו"ד הלה נויבך מאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. "אם יש רק אדם אחד שעונה להגדרה שפורסמה וממש קל לזהות אותו, כמו לצורך הדוגמה בפרסום כמו: 'ישראל ישראלי, קבלן בניין מרחוב המרד בתל אביב, פגע בי', את חשופה לתביעת דיבה. לכן, לא נותנים פרטים מזהים של התוקף".
ישנם מקרים רבים של תביעות דיבה בעקבות פרסום שמו של אדם שפגע מינית?
"לצערי כן. אנחנו רואות בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז מחאת MeToo, את השימוש בתביעות השתקה נגד נפגעות שחושפות סיפורי פגיעה אישיים. תביעת השתקה זאת תביעת דיבה, אבל עם מאפיינים מאוד ספציפיים. היא מאופיינת בפערי כוחות מאוד גדולים בין הצדדים - צד אחד שיש לו כסף או גישה למשפט, וצד שני יותר מוחלש. בנוסף, המטרה של התובע היא לא הפיצוי הכספי, הוא לא באמת רוצה את הכסף שהנתבעת תשלם לו, אלא להפחיד ולהשתיק את הנתבעת ואת סביבתה.
"לכלי של תביעות השתקה יש אפקט מאוד חזק. אפילו אם התביעה בסוף תידחה, האישה צריכה לקחת עורך דין וללכת לבתי משפט, ולהשקיע משאבים כספיים ונפשיים עצומים במשך כמה שנים. לכן, נשים מראש לא רוצות להיכנס לזה, גם אם הן רוצות לדעת שהן לא היחידות שנפגעו על ידי אדם כלשהו".
למה חשוב לנשים לדעת שהאדם שפגע בהן פגע בנשים נוספות?
"באירועים של פגיעה מינית, הרבה דברים בסיסיים מתערערים אצל הנפגעת, וחלק מהדינמיקה הזאת יוצרת אצלה אשמה עצמית ובלבול. לידיעה שיש עוד נשים שחוו את מה שהיא חוותה מאותו האדם, ולהכרה במה שקרה לה, יש ערך מאוד גדול בהליך הריפוי והשיקום שלה.
"בנוסף, אם באירוע הפגיעה נלקחת ממנה השליטה על החיים, אז עכשיו היא שולטת על מה שיקרה. היא קובעת מתי ואיפה לפרסם, ואולי היא תחשוף בסופו של יום את הפוגע, וככה גם אחרות יידעו להיזהר ממנו. ייתכן שהיא תגיש תלונה במשטרה או תביעה אזרחית. בכל המקרים האלה היא עושה פעולה אקטיבית".
אבל איך נוכל לדעת שאנחנו לא היחידות שנפגענו מאדם בלי לפרסם פרטים מזהים לגביו?
"גם בלי פרסום שמו של התוקף, נשים מצליחות לזהות את מי שפגע בהן. ההגדרה של 'דיג'יי, שדרן רדיו ויוצר מתל אביב' היא מספיק מעורפלת כדי לא להצביע על מישהו ספציפי מצד אחד, ומצד שני היא מספיק ספציפית כדי שמי שנפגעו ידעו לעשות אחת ועוד אחת. ייתכן כמובן שבגלל ההגדרה המעורפלת, יפנו נשים שיספרו על דיג'ייז אחרים שפגעו. הלוואי שלא היו עוד אנשים מחיי הלילה שפוגעים, אבל אם על הדרך זה יגרום לנשים אחרות למצוא את הכוח לספר את הסיפור שלהן, וזה יחזק אותן, אז הרווחנו מזה באיזשהו אופן".
ומה לגבי הטענה שאנשים חפים מפשע עלולים להיחשד כפוגעים על ידי הסביבה, לפחות באופן זמני עד לפרסום שמו של התוקף?
"זאת לא סיטואציה נעימה, וזה ממש לא כיף שחושדים בך שעשית משהו לא טוב, אבל אם מישהו חש נפגע מהפרסום הוא יכול לצאת החוצה ולומר, 'זה לא אני'. כל כך הרבה נשים נפגעות כל הזמן, ואם כחלק מהמאבק שלנו לחשוף את הפוגעים יש כמה שירגישו לא נוח - זה מחיר שנצטרך לשלם כחברה. בסופו של דבר, לא קרה שום דבר לאף אחד מהם. איזה מחיר הם ישלמו? שמכרים ירימו להם טלפון וישאלו אותם אם זה הם? זה מחיר קטן לשלם בשביל למגר את התופעה של פגיעות בנשים. אם אתה לא רוצה שיגידו לך שאתה מטריד מינית אז אל תטריד מינית, ואתה לא רוצה שיקראו לך אנס אז אל תאנוס".
6 צפייה בגלריה
עו"ד הלה נויבך. "אם כחלק מהמאבק יש כמה שירגישו לא נוח - זה מחיר שנצטרך לשלם כחברה"
(צילום: אלבום משפחתי)
גם יעל אפריאט ממרכז הסיוע בתל אביב, המרכזת את הפניות שמגיעות בעקבות הפוסט שהופץ השבוע, מסכימה שיתרונות הפנייה המעורפלת עולים על חסרונותיה. "אין לנו כרגע דרך אחרת לאתר פוגעים סדרתיים, כל עוד יש איסור פרסום שם ותביעות דיבה במקרים של פגיעות מיניות", היא אומרת. "אבל אולי הפוסט הזה מעלה שאלות בתוך הקהילה של הדיג'ייז. כל אחד שואל את עצמו אם מדובר בו, אם הוא עשה משהו, או אולי מדובר בחבר שלו שעושה איתו מסיבות.
"יש פה אפקט הרתעה, שאני רואה אותו גם כהזדמנות לייצר יחסים שמבוססים על הסכמה ורצון, לוודא שמה שאתה עושה הוא מגניב או לא מגניב. בנוסף, פגיעה מינית מתרחשת כשיש יחסי כוח, והאופציה של פרסום ברשתות מאזנת קצת את יחסי הכוחות. זה מקום שאפשר לדבר עליו באנונימיות ולהגיד שהדבר הזה קרה לי, וכמובן שברגע שפוסט כזה מופץ, יש שמועות ושיח מאחורי הקלעים. הרי זה לא נוחת משמיים, ורואים את זה גם במקרים מפורסמים אחרים".
חשד לתיאום גרסאות
הבקשה מנשים שהותקפו לפנות אל מרכז הסיוע חושפת בעיה נוספת העומדת בפני נפגעות: לא רק שהן חשופות לתביעה אם יחשפו את שם הפוגע, אלא שאף יוטב לנשים שנפגעו מאותו האדם אם לא ידברו זו עם זו. "חשוב שהן לא ידברו האחת עם השנייה, ולא ייחשפו אחת לסיפורי הפגיעה של השנייה", מדגישה עו"ד נויבך.
למה נשים שנפגעו מאותו האדם לא יכולות לחלוק את סיפורי הפגיעה שלהן?
"אם תוגש תלונה במשטרה, יהיה חשד לתיאום גרסאות, וזה עלול לפגוע בחקירה. גם ככה 84% מהתיקים בעבירות מין נסגרים, אז אנחנו רוצות לצמצם את הסיכוי שהתיקים האלה ייסגרו. לכן, אם מישהי מתכננת יום אחד להגיש תלונה במשטרה, חשוב שלא תיחשף לסיפורי פגיעה של אחרת מאותו הפוגע. כשהיא מתקשרת למרכז הסיוע, אף אחת לא תחבר בין הנפגעות ותגרום לה לדבר ביניהן, ולא תספר לנפגעת אחת מה סיפרה אחרת. המידע תמיד נשאר דיסקרטי ואנונימי".
אם כן, שלל מכשולים חוקיים עומדים בדרכן של נשים המעוניינות לברר אם מי שפגע בהן פגע גם בנשים נוספות. אבל כמו במקרה של איסור פרסום שם, גם למכשול של איסור תיאום גרסאות ניתן למצוא פתרונות יצירתיים, פתרונות שיאפשרו להן לוודא שאכן מדובר בפוגע סדרתי, ללא כל צורך לדבר זו עם זו.
הכלי המרכזי שעמד בעבר לרשות נפגעות היה "מאגר האנסים" שהקימה עמותת אחת מתוך אחת. "המאגר אפשר לנשים לדווח על המקרה שלהן ועל שם הפוגע באמצעות טופס מאובטח. אם הייתה הצלבה בין דיווחים, חזרנו אליהן ואמרנו להן שהיה עוד דיווח", מסבירה שלומית הברון, שהקימה את העמותה יחד עם שותפתה גל שרגיל. "מבחינה חוקית יכולנו רק לומר להן שהייתה הצלבה, בלי לחשוף את הפרטים שלהן או את פרטי המקרים. הן מצידן יכלו לחזור אלינו ולהגיד, 'תעדכני את הנפגעות הנוספות שהחלטתי ללכת למשטרה'. מובן שלא יכולתי להתחייב על כך שהן הלכו למשטרה, כי מותר להן גם להגיד שהן רוצות ללכת ואז להתחרט".
אני משערת שקל יותר לנשים להגיש תלונה במשטרה כשהן יודעות שהן לא לבד במערכה.
"בהחלט. הידיעה שיש הרבה נפגעות יוצרת אצל חלקן את הרצון לפעול. מעבר לזה, חלק גדול מהתיקים נסגרים משום שזו המילה שלה כנגד המילה שלו, וככה עובד החוק בישראל. אבל אם יש עדויות של חמש נשים שלא מכירות אחת את השנייה, על אותו אדם, בזמנים שונים ובמקומות שונים, באותה שיטת פעולה או בשיטות אחרות – הסבירות שיחקרו את המקרים גדלה".
"אגב", אומרת הברון, "הידיעה שהפוגע שלך פגע בעוד נשים היא גם עול, כי את מרגישה אחראית על זה שהוא יפגע בעוד נשים אם לא תלכי למשטרה. אבל אם הוא יבחר לפגוע הוא יפגע, אנחנו לא יכולות לקחת על עצמנו את האחריות לפגיעה שלו".
6 צפייה בגלריה
שלומית הברון (מימין) ושותפתה סנדי בשרטי. ריבוי מקרים מגדיל את הסיכוי שתיפתח חקירה
(צילום: עפר קידר)
לדבריה של הברון, בעמותה התקבלו כ-2,500 עדויות על פגיעות מיניות, ומתוך דיווחי המאגר נוצרו כמה עשרות הצלבות של פוגעים. למרבה הצער, המאגר חדל לפעול לפני כשנה, עם סגירתה של העמותה. "המאגר גנוז, ואני מקווה שנצליח להעביר אותו לגוף גדול שיוכל לנהוג בו בזהירות. לא יכולתי לישון בלילות מהמחשבה מה היה קורה אם שופט היה דורש ממני לפתוח אותו. העבודה בעמותה כמו 'אחת מתוך אחת' גובה מחיר נפשי, ואני משתקמת ממנו באמצעות עבודה עם נערים במרכז הישראלי לחינוך מיני שבבעלותי. אני מלמדת אותם מיניות בריאה, ודרכם אני רואה כיום את השינוי המיוחל שחל בקרב גברים".
ניסיון העבר מלמד: פוסט ברשתות יכול להביא אדם להרשעה
את החלל שנותר עם סגירת המאגר מנסה למלא כרגע איגוד מרכזי הסיוע. "מכיוון ש'מאגר האנסים' נסגר, אנחנו מרכזות במקרה הזה את הפניות בהשראתן. אנחנו יודעות שפוגעים הם הרבה פעמים סדרתיים, כך שאם נשים רוצות לדעת אם הפוגע הוא סדרתי, אפשר למצוא דרך יצירתית וחוקית לכך", אומרת אפריאט.
"כל מקרה לגופו, וזה תלוי בהסכמה וברצון של כל הצדדים", מסבירה עו"ד נויבך. "צריך שהאישה שפנתה תאמר שהיא מגישה תלונה, ותבקש מאיתנו לומר זאת לנשים אחרות שיבואו להתלונן, וכמובן שזה גם תלוי ברצון של הפונה השנייה לדעת שהיו קודמות לה שהגישו תלונה".
הניסיון להגיע לנשים נוספות שנפגעו מבלי להיות חשופות לתביעת דיבה, ולנצל את הכוח המספרי כדי לבנות תיק ראייתי חזק דיו ללא האפשרות לשוחח זו עם זו על הפגיעה, עשוי להיראות סיזיפי ועל גבול הבלתי אפשרי, אולם ניסיון העבר מלמד שהוא אפשרי, ושבעזרת פוסט ברשתות ניתן לעשות כל זאת ואף להגיע להרשעה.
לפני כארבע שנים פורסם בקהילת נשים בפייסבוק פוסט אנונימי: "הגבר שתקף אותי לפני כמה זמן ככל הנראה תקף לא רק אותי... אם נפגעתן בעצמכן ע"י איש עסקים, נדל"ן וחיי לילה תל-אביבי די מוכר, אני ממש מפצירה בכן לפנות למאגר התוקפים מינית של אחת מתוך אחת". פוסט זה הוביל בסופו של דבר להגשתן של 14 תלונות כנגד אלון קסטיאל ולהרשעתו בביצוע עבירות מין. נגזר עליו מאסר של ארבע שנים ותשעה חודשים.
"המטרה שלי הייתה לעצור את אלון, ואפשר לעצור אותו רק אם כולם יידעו מזה ויידעו שזה הוא. לכן רציתי שהסיפור הזה יהיה בחוץ, ויתגלה על ידי התקשורת", נזכרת עירד מרציאנו צייגר, האישה שמאחורי הפוסט, שבמעשה זה סללה את הדרך לנשים נוספות. "ביקשתי מנשים לפנות ל'אחת מתוך אחת' כי ידעתי שאסור לומר להן לפנות לפרטי. אפילו אם את לא רוצה להתלונן במשטרה אלא רוצה להזהיר אחרות, ברגע שהן פונות אלייך את הורסת להן את הקייס. כלומר, את הורסת לא רק לעצמך אלא גם לאחרות".
6 צפייה בגלריה
עירד מרציאנו צייגר מחוץ לאולם בית המשפט. סללה את הדרך למתלוננות נוספות
(צילום: מוטי קמחי)
ומה עושות אם בכל זאת פונות אלייך נפגעות אחרות?
"שתי נפגעות פנו אליי, ואמרתי להן שאסור לנו לדבר על התקיפה. אפשר לדבר על הפוסט-טראומה, אבל לא לספר אחת לשנייה מה הוא עשה. לא רק מבחינת תיאום גרסאות, אלא גם פסיכולוגית זה יכול לבלבל. למשל אם מישהי תספר לי משהו, וזה יזכיר לי מניפולציה שגם הוא עשה לי. זאת הסיבה שבגללה כל התקשורת בינינו הייתה מתועדת, ואם דיברנו בטלפון הקלטנו את השיחה, כדי שנוכל להוכיח שלא דיברנו על התקיפה. חשוב לדעת איך לעשות את זה נכון כדי שלא יהיה בסוף מפח נפש, וגם כדי שלא תסכני את עצמך. יש מלא נפגעות שפרסמו את שם התוקף ונתבעו בתביעת השתקה".
איך ידעת כיצד להתנהל נכון בסיטואציה הזאת?
"הייתה התגייסות ושיתוף פעולה של הרבה נפגעות, נשות תקשורת כמו שרון שפורר ונעם ברקן, עמותות כמו 'אחת מתוך אחת' ומרכזי הסיוע. כשכתבתי את הפוסט ידעתי שלא אהיה לבד. הייתי כבר מחוברת למרכזי הסיוע, ידעתי שהעיתונאיות איתי, והפוסט שלי עבר ייעוץ משפטי מ'אחת מתוך אחת'. אז אם מישהי חושבת לעשות את זה, חשוב שהיא תחפש ייעוץ משפטי ותפנה למרכזי הסיוע".
הצדק שאותו מחפשות הנפגעות אינו חייב להיות מושג בבית המשפט. דווקא מחוץ לו יש מקום לדרכים יצירתיות נוספות. "מעבר לתלונה במשטרה, יש כל מיני דרכים להתמודד עם פגיעה. למשל במקום העבודה או בקהילה של הפוגע", אומרת אפריאט. "יש דברים שברמה האזרחית, המוסרית והחברתית יכולים להיות משמעותיים, ואנחנו באיגוד מרכזי הסיוע יכולות לעזור ולתמוך ולהציע את האופציות האפשריות".
אילו דברים ניתן לעשות באופן חוקי מחוץ לבתי המשפט?
"יש קהילות שמקיימות שיח פנימי שלהן, ומחליטות להרחיק אדם פוגע. במקרה הזה לדוגמה, ייתכן שברדיו שבו הוא עובד או בקהילה שבה הוא מדג'ה תהיה החלטה להעלות את זה לסדר היום. אנחנו יודעות שמתוך כל הפניות אלינו רק 12% בוחרות להגיש תלונה, ועדיין יש כאן חוב מוסרי או נורמה מוסרית שהפוגע עובר עליה, כך שהבחירה בדרך אלטרנטיבית יכולה להיות הגיונית עבורן. לא רק שזה לא יפגע באותן נשים בהגשת תלונה אחר כך, אלא אף יכול לעשות איזשהו צדק".
יצירת קשר עם מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית:
1202: נשים | 1203: גברים
04-6566813: נשים ערביות | 02-6730002: נשים דתיות | 02-5328000: גברים דתיים
סיוע דרך WhatsApp ב-052-8361202 | צ'אט
