"שתיתי בערך שניים-שלושה שלוקים, ואז הכול התחיל להסתחרר. הוא היה מוכן לזה וישר נישק אותי. עמדתי ליפול, והוא תפס אותי וגרר אותי למיטה": סם אונס הוא סם הגורם לטשטוש, לערפול ההכרה ולפגיעה בזיכרון. הסמים שנכללים בהגדרה המשפטית של סמי אונס הם GHB, GBL, קטמין, היפנודורם ורוהיפנול. סמים אלו מרגיעים, מרדימים ופועלים לדיכוי מערכת העצבים המרכזית.
קשה להבחין בסם אונס שהוחדר למשקה, משום שהוא חסר טעם וריח. בעיה משפטית נוספת הקשורה אליו היא העובדה שקשה מאוד להוכיח את קיומו, מאחר שסם אונס בדרך כלל יוצא ממחזור הדם בתום שמונה שעות, ולאחר כ-12 שעות כבר לא ניתן לאתר שרידים שלו בשתן.
התופעה של שימוש בסם אונס החלה להיות נפוצה בישראל באמצע שנות ה-90, אולם ישנן עדויות לשימוש בו עוד לפני כן. בשנת 2013 העריכו גורמים במשטרה כי במהלך כל סוף שבוע ישנם בממוצע בין אירוע אחד לשניים שבהם מעורב סם אונס, וההנחה היא שהמספרים הללו גדלו עם השנים.
בכתבתי זו אספתי ארבע עדויות של שלוש נשים וגבר אחד שנפלו קורבן לאונס שאירע בהשפעת סם אונס. כולי תקווה שכתבה זו תשפוך אור נוסף על התופעה, ותעזור אולי לקורבנות שעד היום לא בטוחים במה שקרה להם לקבל הארה שתתרום להם בתהליך ההחלמה.
"כך נאנסתי בהשפעת סם אונס"
(כתבת: קרן נתנזון ויץ | צילום: הדר יואביאן)
(כתבת וידיאו: קרן נתנזון ויץ, צילום: הדר יואביאן, עריכת וידיאו: רותם שבתאי ושיק)
הילה, 32, תל אביב
בגיל 23 התחלתי להופיע בערבי סטנד-אפ. אחד הסטנדאפיסטים שהופיעו באותו הערב היה מבוגר ממני בעשור. ממש הערצתי אותו וחשבתי שהוא נורא מוכשר. הוא הציע לי לבוא אליו ביום שישי בערב כדי לדבר על הבדיחות שכתבתי. חששתי שאולי הוא רוצה להתחיל איתי, אבל אמרתי לעצמי שאנחנו מכירים די טוב ומקסימום, אם הוא יתחיל איתי אז אני אסביר לו שאני לא בקטע.
הגעתי אליו והוא מזג לי בירה לכוס. שתיתי בערך שניים-שלושה שלוקים, ואז הכול התחיל להסתחרר. הוא היה מוכן לזה. הוא ישר נישק אותי. עמדתי ליפול, והוא תפס אותי וגרר אותי למיטה. בשלב הזה אני עוד בהכרה, אבל אני לא יכולה להגיב ולא כל כך מבינה איך זה יכול להיות שהתהפכתי ככה מכמה שלוקים של בירה.
משם הוא הפשיט אותי, ואני לא זוכרת מה היה אחרי. בשלב הבא קמתי, והוא היה מעליי כשאני עירומה. הוא קלט שהתעוררתי ואמר, "אוי, את מסריחה, בואי נשטוף אותך". הוא הרים אותי למקלחת ושטף עם היד שלי בין הרגליים שלי. לדעתי זה נעשה כדי לטשטש ראיות. אחר כך הוא החזיר אותי למיטה. לא הבנתי מה קורה כל כך, וכשחזרה לי התחושה לגוף הוא כבר ישן. לקחתי את הקסדה שלי ועפתי משם.
"בשלב הזה אני עוד בהכרה, אבל אני לא יכולה להגיב ולא כל כך מבינה איך זה יכול להיות שהתהפכתי ככה מכמה שלוקים של בירה"
אחר כך עזבתי את ערב הסטנד-אפ שעבדתי בו כי נורא התביישתי, ופחדתי שהוא יספר על זה לאנשים. לא חשבתי בכלל על האפשרות של סם אונס, זה לא היה לי במודעות וגם לא האמנתי עליו. ממש לקחתי על זה אחריות, בקיצור, אבל כן הייתי מבולבלת. אני גם זוכרת שלפני שזה קרה חוויתי הטרדות מיניות, ואני זוכרת שבאתי לחברה ואמרתי לה, "זה עשה לי ככה", "ההוא עשה לי ככה", והיא אמרה לי, "זה בגלל שאת נחמדה אליהם, אז כאילו, למה את מצפה?"
הייתה אז תפיסה אחרת. זה היה לפני "מי-טו" וכל זה, אז גם לא העזתי לספר על המקרה הזה לחברות שלי כי פחדתי שהן יאשימו אותי. אבל בעיקר התביישתי. אמרתי לעצמי שעדיף לי לא לדבר על הערב הזה ולשכוח שהוא קרה בכלל. כל הזמן הזה גם הייתי בטוחה שזה קרה כי שתיתי, שהאלכוהול לא השפיע עליי טוב ושהוא ניצל את זה, אבל אז לנצל מישהי שיכורה זה לא היה... כאילו זה כן היה, אבל לא נתנו לזה שמות.
באותה תקופה גם הייתי דווקא במקום מאוד טוב בחיים שלי ולא רציתי להכניס את עצמי למקום השחור הזה, אז אמרתי לעצמי שאני פשוט אכחיש שזה קרה, כאילו שאתעלם מזה, לא אראה יותר את האנשים שהיו איתנו בסטנד-אפ, בתקווה שהוא לא סיפר להם על כך.
"בעיקר התביישתי. אמרתי לעצמי שעדיף לי לא לדבר על הערב הזה ולשכוח שהוא קרה בכלל. כל הזמן הזה גם הייתי בטוחה שזה קרה כי שתיתי"
אחרי שבע שנים נפגשנו במקרה במועדון הופעות. באתי להגיד לו שלום כי לא ראיתי אותו מאז הערב ההוא. גיליתי שהוא התחתן, ואשתו הייתה שם עם הילדות שלו. למרבה האירוניה, נולדו לו שתי בנות. חייכתי אליו וקלטתי שהוא לא מסתכל לי בעיניים. הוא התנהג נורא מוזר והרגשתי שהוא ממש נלחץ ממני. איך שיצאתי מהחדר, פתאום נפל לי האסימון טק-טק-טק. פתאום כל התמונה הסתדרה לי, והתחילו לעלות לי בזיכרון פלאשבקים מהערב הזה, ואז אמרתי פאק! הוא שם לי סם אונס! וחטפתי התקף חרדה.
עד אז לא העזתי בכלל לחשוב על האפשרות של סם אונס, אבל אני זוכרת שבאותו רגע ממש כאילו נפל לי האסימון, פתאום הכול הסתדר. אמרתי כזה - הא! ברור שהוא שם לי סם אונס, אחרת מה עוד זה יכול להיות? הרי לקחתי שני שלוקים ולא יכולתי לזוז ואיבדתי את ההכרה. וכל ההתנהגות שלו ו... אני שנים הסתובבתי עם תחושה שאני מסריחה ושיש לי בעיה. תחושות מאוד-מאוד קשות כאילו, ואני זוכרת שממש חטפתי התקף חרדה שם.
באותו יום פגשתי כמה חברות טובות שלי וסיפרתי להן את זה. אמרתי שאני מבינה שמישהו שם לי סם אונס, שזה כאילו מסתדר לי, אבל גם אמרתי להן שאני לא רוצה להרוס לו את החיים, לא רוצה לפגוע בבנות שלו ואני בטוחה שהוא לא עושה את זה יותר.
אם הייתי חושבת שהוא עשה את זה לעוד נשים אז בטוח הייתי הולכת למשטרה, אבל הנחתי שזה כבר לא קורה כי עובדה שהוא נשוי עכשיו ויש לו ילדות. היום אני כבר בטוחה שהוא לא עשה את זה רק לי, כי ההתנהגות שלו בערב ההוא הייתה התנהגות של מי שזאת לא הפעם הראשונה שהוא עושה את זה.
היו לי מאז סיוטים שאני פוגשת אותו ומתעמתת איתו, אבל אני לא רואה את עצמי עושה את זה. יהיה לי מאוד קשה לעמוד מולו ושהוא יגיד לי שזה לא נכון ושאני משקרת. אני עדיין כועסת ושונאת אותו. אני מקווה שהוא יסבול. זה לא יפה להגיד, אבל זאת האמת. אני שונאת אותו ומקווה שהוא יחיה כל החיים שלו בפחד. זה מה שאני מאחלת לו.
היום אני גם מבינה שחלק מההנאה שלו הייתה לקחת את זה כמו גנב. כלומר, אני חושבת שאונס הרבה פעמים לא קשור למיניות בכלל, זה קשור לכוח ולשליטה ולאלימות. המטרה שלו איתי הייתה להרגיש את הדומיננטיות הזאת, את השליטה ואת האדרנלין של לגנוב משהו אסור.
הייתי בטיפול שנים והיום אני במקום קצת יותר כועס ממה שהייתי לפני זה, אבל כבר לא במקום אשם. יש פוסט-טראומה אבל אני בסדר. אני עדיין עושה סטנד-אפ, אבל לא הרבה. זה כן הרחיק אותי מהסצנה לכמה שנים.
למדתי מכל הסיפור הזה לא לקחת אחריות על דברים שמישהו אחר אחראי עליהם ועושה לי. יש מקרים שהם באשמתי, אבל יש גם דברים שאינם באשמתי. הלקח מבחינתי הוא לא לסמוך על אחרים בקלות, ואני אגיד לך את האמת, זה לקח שמבאס אותי מאוד כי רוב האנשים הם לא תוקפים, אבל לצערי לא חסרים כאלה שכן.
נטאלי רוטמן, 40, הערבה
הייתי בת 18 וחצי כשהחלטתי לטוס לניו יורק לטיול של לפני הגיוס. הייתה לי חברה אמריקאית שהכרתי כשהיא טיילה בישראל וקבענו שאבקר אותה, אלא שמהרגע הראשון זה הלך והסתבך. היו שם הרבה מריחואנה ואלכוהול, ולמחרת היא כבר לקחה אותי לפאב, שאליו נכנסנו מהדלת האחורית.
היינו היא, אני, חברה שלה ובת דודה שלה. אני זוכרת שמאוד מהר היו כבר כדורים על השולחן ומריחואנה באוויר. לא רציתי לקחת שום דבר, גם הייתי ילדה מאוד טובה שלא כל כך שייכת לעולם הזה, אבל אז הם הזמינו כד עם קוקטייל אלכוהולי כלשהו, ושתיתי משהו כמו חצי כוס. אני זוכרת את זה בגלל שהסכמתי מראש להיות הנהגת התורנית. הנחתי שעד שאצטרך לנהוג כבר אהיה בסדר.
7 צפייה בגלריה
בלייניות במועדון. ההנחה היא שבכל סופ"ש יש לפחות אירוע אחד של סם אונס
(צילום: Shutterstock)
די מהר, משהו כמו חצי שעה אל תוך הדבר הזה, אני פתאום מרגישה שאני מרחפת, כאילו שהכול זז מאוד לאט ומאוד לא ברור. השפתיים של כולם נעו באיטיות, ובשלב כלשהו הפסקתי להרגיש את הפה שלי. גם קלטתי שאני אומנם מסוגלת ללכת, אבל זה כאילו שקצות העצבים שלי לא מורגשים.
אחד החבר'ה בבר היה בחור ישראלי שעבר לניו יורק. הוא היה בערך בן 25. הוא היה ממש נחמד אליי, דיברנו בעברית ונוצרה בינינו אחווה. מתישהו החלטנו לנסוע משם לדירה של אחד מהם. אני כאילו זוכרת את עצמי באוטו, אבל הכול מאוד-מאוד מעורפל. לא אמרתי כלום לאף אחד כי לא ידעתי אם הערפול הזה הוא תוצאה של האלכוהול, אם אני חווה התקף חרדה או שפשוט האווירה החדשה הזאת של השחרור והחופש מרגשת אותי עד כדי כך.
אני זוכרת שבעיקר הרגשתי צורך לגונן על הבחורות שהיו איתי, במיוחד כשבמהלך הנסיעה גיליתי שהבחורה שנסעתי לבקר היא לא בת 19 כפי שהיא טענה בפניי אלא בת 16. למעשה, קלטתי שיש איתי באוטו שתי בנות 16 ואחת בת 14, ואני המבוגרת האחראית.
אנחנו מגיעים לבניין נטוש, סוג של סקווט כזה (בניין נטוש שהוסב למגורים ארעיים - שצ"ק), ונכנסים לדירה שכללה שני חללים גדולים שלא היה בהם כלום חוץ ממלא ספות ומזרנים מפוזרים בכל פינה. אני זוכרת שניסיתי לחשוב איך להוציא אותן משם כמה שיותר מהר, ובכל זאת לשמור על איזושהי מגניבות.
הן כבר היו על אקסטות, מריחואנה ואלכוהול, ובאיזשהו שלב כולם התחילו להעביר ביניהם דיסק הפוך עם שורות של קוק עליו. הבנות הסניפו את הקוק ואני הסתכלתי עליהן בקטע של "וואט דה פאק?! למה? למה צריך גם את זה וגם את זה?!", אבל הן רק התבאסו שאני הורסת להן את הסאטלה.
בשלב מסוים ישבתי בצד קפואה מקור, עם איזו שמיכה ישנה עליי, וכל זה בזמן שאני לא מרגישה את פלג הגוף התחתון שלי. בשלב מסוים אני מבינה שהידיים של הבחור הישראלי נוגעות בי מתחת לשמיכה. אני לא יודעת כמה זמן זה ארך ומה בדיוק הוא עשה לי. לא הייתי בתולה והוא לא חדר אליי עם איבר המין שלו. הוא אולי חדר אליי עם האצבעות, אבל עד היום אין לי דרך לדעת עד לאיזו רמה זה הגיע כי הוא לא פצע אותי פיזית.
מה שלא קרה שם, קרה בניגוד מוחלט לרצוני. לא הייתה שום רמיזה מינית מצידי, לא הייתה שום הקדמה לדבר הזה. פשוט משומקום היד שלו הייתה ממש על איבר המין שלי. הוא גם לגמרי ראה באיזה מצב אני, הוא ראה שאני לא שם. כל הזמן אמרתי לו שכואב לי בלסת ושהשפתיים שלי רדומות, והוא צחק. לא איבדתי הכרה, אבל הייתי מאוד-מאוד רפויה ומאוד בחוסר שליטה תודעתית בנוגע למה שקורה סביבי.
אני לא יודעת מי שם לי את הסם במשקה, אבל לדעתי זה לא היה הוא. יכול להיות שהחברה ההיא שמה לי אותו מתוך רצון "להקליל" אותי. זאת אומרת, הפגיעה הכי קשה שלי בסיפור הזה היא בכלל ממנה.
"מה שלא קרה שם, קרה בניגוד מוחלט לרצוני. לא הייתה שום רמיזה מינית מצידי, לא הייתה שום הקדמה לדבר הזה. פשוט משומקום היד שלו הייתה ממש על איבר המין שלי. הוא גם לגמרי ראה באיזה מצב אני, הוא ראה שאני לא שם"
באיזשהו שלב הצלחתי להזיז אותו ממני. רצתי החוצה מהבניין והדלת נטרקה אחריי. לבד ברחוב, שמתי לב שמתקרבים אליי שלושה בחורים גדולים. נכנסתי להתקף מטורף של צרחות ופאניקה. ממש צרחתי עליהם, "תלכו ממני!". אפילו זרקתי עליהם את התיק שלי, שייקחו את הכסף שלי ורק שלא יתקרבו אליי ויאנסו אותי. הייתי בטוחה שהם הולכים להרוג אותי.
פתאום אחד מהם בא אליי, תפס אותי בכתפיים ואמר לי, "תירגעי! מה בחורה לבנה כמוך עושה בהארלם בשתיים לפנות בוקר?". בסוף הבחורים האלה ליוו אותי וחיכו איתי למונית. נסעתי אל החברה ההיא הביתה לבד, נכנסתי, וכמובן שאמא שלה התעוררה. בשלב מסוים אני זוכרת שאיבדתי את ההכרה ושהיא העלתה אותי לחדר האורחים, שם עברתי עוד שלושה ימים של הזיות, כשאני נכנסת ויוצאת מהכרה.
באיזשהו שלב פקחתי את העיניים וראיתי שאחיה יושב לידי, וזה העלה בי טראומה שחוויתי בכיתה ח', תקיפה מינית שחוויתי משני חברים והדחקתי לגמרי. היה לי נתק מוחלט מזה במשך שנים ופתאום, כשהוא שם ובתוך המצב התודעתי המעורפל הזה, חוויתי פלאשבקים. אני לא מכירה את אחיה, אבל הייתה לו אנרגיה מאוד לא טובה. ביקשתי שיצא מהחדר והרמתי טלפון לשדה התעופה כדי להזמין כרטיס טיסה לאחי שבלוס אנג'לס.
אחי אסף אותי מהשדה ובמשך יומיים לא דיברתי מילה. הוא ממש נלחץ, שאל אם לקחת אותי למיון וכתב לי על פתק "האם נאנסת?". אמרתי לו לא כי מבחינתי המילה אונס, כפי שתפסתי אותה אז, זה רק אם מחזיקים אותך וחודרים אלייך עם איבר מין לאיבר המין. כל מה שבאמצע - לא ידעתי איך לקרוא לזה.
אחרי יומיים הגיע חבר של המשפחה שהוא כמו דוד שלי. הוא הכניס אותי לאוטו, לקח אותי לים, ישב איתי וסיפרתי לו הכול. די מהר התקשרתי להורים וסיפרתי להם, וגם לחבר שהיה לי אז. נשארתי עוד חודש וחצי בלוס אנג'לס כאילו שהכול בסדר, ורק כשחזרתי לארץ התחילה הפוסט-טראומה.
עברתי מסכת של חודש וחצי שבמהלכם כל הטראומה עלתה, ואז התגייסתי לצבא. מבחינתי הצבא הציל אותי. הייתי בחברה של המון נשים, במקום בטוח, עם הרבה משמעת והרבה גבולות, בדיוק מה שהייתי צריכה. מה שכן, לצבא לא היו כלים לעזור לי ברמה הנפשית. עבדתי על הדברים האלה לבד, ועם השנים בניתי שיטות כדי לנהל התקפי חרדה. מבחינתי היום התקף חרדה הוא הזדמנות ללמוד על עצמי, אבל לקח לי המון שנים להסכים להיות במקום הזה.
בכלל, לקח לי שנים להסכים לקבל את מה שקרה לי. חייתי שנים עם הפרדיגמה שאובדן שליטה שווה הטרדה, אונס או כל פלישה למרחב ולגבולות שלי. לקח לי 20 שנה עד שהסכמתי לחוות אובדן שליטה בתנאים שאני בוחרת, ולאפשר לעצמי להיות מינית ונשית.
היום אני מטפלת בעזרת צמחי מרפא בפוסט-טראומה ובדיכאון קליני, ועוזרת לנשים שממש כמוני, נאלצו להחביא את המיניות שלהן ופחדו ממנה. אין לי ספק שהרבה מהחוויות שעברתי בחיים הביאו אותי למי שאני היום, כולל החוויה הזאת.
שירלי, 53, וינה
התחתנתי כשהייתי בת 19 כי רציתי לצאת מהצבא. יכולתי ללכת בדרכים קצת יותר יעילות, אבל בחרתי ללכת בדרך הזו כי הייתי ילדה קטנה, תמימה ומורדת. כנראה שבתת-המודע שלי גם רציתי שיהיו לי בית ותחושת שייכות, אז הלכתי על הפתרון הנואש הזה.
חיי הנישואים שלנו היו איומים ונוראים, עד שבשלב מסוים אזרתי אומץ והחלטתי שאני מתגרשת. כשהתגרשנו אמרתי לעצמי או.קיי, הוא לא עשה לי שום דבר רע חוץ מזה שהוא דביל, אז נישאר ביחסים ידידותיים.
יום אחד הוא בא אליי לדירה והכין לי כוס קפה. שתיתי אותה ואיבדתי את ההכרה. קמתי בבוקר לגמרי-לגמרי הפוכה, ברמה שלא הצלחתי להחזיק את העיניים פקוחות. הוא כבר לא היה שם. הודעתי שאני לא מגיעה לעבודה, בכיתי ולא הבנתי מה בדיוק קרה לי, ואז ראיתי זרע על המיטה והבנתי שהוא אנס אותי, אין מילה אחרת לזה. לקח לי כמה שעות כדי להתאושש.
זמן קצר אחר כך פגשתי קרוב משפחה שהוא נוירולוג ואמרתי לו, "תגיד, זה יכול להיות שאיבדתי סתם ככה הכרה פתאום? האם יכול להיות שאיבדתי הכרה כי רציתי לשכב עם מישהו למרות שנגעלתי ממנו?". ממש התחלתי לסבך את הדברים במוח כאילו שאני משוגעת, כאילו שזאת אשמתי. ואז הוא אמר לי, "זה לא נשמע לי הגיוני, ואני ממליץ לך להתרחק מהבן אדם הזה".
"בכיתי ולא הבנתי מה בדיוק קרה לי, ואז ראיתי זרע על המיטה והבנתי שהוא אנס אותי, אין מילה אחרת לזה. לקחו לי כמה שעות כדי להתאושש"
באיזשהו יום באותה תקופת זמן ראיתי כתבה על סם אונס בעיתון, ורק אז נפל לי האסימון! הבנתי מה קורה, התקשרתי אליו ואמרתי לו, "אני לא מבינה איך אתה מסוגל לעשות כזה דבר. על אחת כמה וכמה אני לא מבינה, איזה קיק יש לך מלשכב עם גופה? מה, אתה נקרופיל? כי זה ברור שלא השתתפתי בשום דבר ושלא הסכמתי לכלום. אני לא רוצה שום קשר איתך, אל תתקשר אליי!".
הוא כן ניסה ליצור איתי קשר בכמה מקרים בודדים, ואמרתי לו שאני לא מעוניינת לדבר. לפני שעזבתי את הארץ, כשנה אחרי שזה קרה, הוא שוב ביקש להיפגש והפעם אמרתי לו, "סבבה, אבל אין קפה. אני לא שותה שום דבר שאתה מכין". היה לי כזה חוסר אמון בעצמי, כל כך פקפקתי בעצמי, שישבתי מולו ובאמת ניסיתי להבין אם יש מצב שהבאתי את עצמי לאובדן הכרה כדי לשכב איתו, למרות שהיה לי ברור שאני נגעלת ממנו ולא מעוניינת.
זאת הפעם הראשונה שאני מדברת על זה שמעבר לטראומה הפיזית, הנפשית, הגועל ואובדן השליטה, הייתה ה"שגעת" העצמית הזאת שסם אונס עושה לבן אדם, שמאבד הכרה ולא מאמין בכלל שיש אופציה שדברים כאלה קרו לו.
באותו היום זה היה הסוף. שם זה נגמר, ואני גם לא אסלח לו, לא שהוא אי פעם ביקש ממני סליחה. אגב, שנים אחר כך הכנסתי אותו למאגר של "אחת מתוך אחת", כי אם הוא עשה דבר כזה לי, אז למה שלא יעשה את זה לאחרות? מבחינתי, כל אקט כזה של אלימות הוא אקט של שליטה. לא נמשכתי אליו, נגעלתי ממנו ונמנעתי ממנו, וברור לי שככה הוא ניסה להחזיר לעצמו את השליטה בסיטואציה. היום אני כבר לא כועסת עליו, אני בעיקר נגעלת ממנו. אם הייתי כועסת עליו לא הייתי מסוגלת לדבר על זה בכלל. אבל לסלוח? לא. מה פתאום. על מה ולמה שאסלח לו?
"מבחינתי, כל אקט כזה של אלימות הוא אקט של שליטה. לא נמשכתי אליו, נגעלתי ממנו ונמנעתי ממנו, וברור לי שככה הוא ניסה להחזיר לעצמו את השליטה בסיטואציה"
מכל זה למדתי לא לפקפק בעצמי. להאמין לאינסטינקטים שלי, לאינטואיציה שלי, לבדוק את כל הגופים שלי: הפיזי, הרגשי, השכלי, הפסיכולוגי, הנשמתי. ואם הגוף שלך מתריע בפנייך שמשהו לא בסדר, אז חשוב להקשיב לו. הוא יודע מה הוא מרגיש.
דודי, 45, חולון
היו לי כמה וכמה מקרים שבהם מצאתי את עצמי עושה סקס שאינו בהסכמה. בתרבות המסיבות שהייתי חלק ממנה, אתה לוקח עוד ועוד סמים, ויש פעמים שאתה פשוט מאבד בהן את ההכרה. רואים את זה במסיבות ובאורגיות, ואלו סיטואציות שבעיניי הן הכי בעייתיות, כי יש בהן מלא אנשים ולאנשים לא אכפת מאנשים אחרים.
7 צפייה בגלריה
מועדון לילה, אילוסטרציה. בחו"ל השומרים מוודאים שמי שמסומם מדי לא יוכל לחזור למועדון
(צילום: אלמוג מועלם )
המקרה שבעיניי הוא הכי חמור, וגם אין ספק שהוא מנהל אותי עד היום, הוא מקרה שבו איבדתי הכרה במסיבה. אני זוכר שאיך שאני פוקח את העיניים, הדבר הראשון שאני רואה זה שמישהו נמצא בתוך הפה שלי. לא יכולתי להגיב, הייתי משותק. אני זוכר את המחשבה שעברה לי בראש - אז ככה זה מרגיש כשאונסים אותך.
לא ידעתי איך הגעתי לשם או מי הוא היה. הוא התחיל להוריד לי את הבגדים והגיעו עוד שני אנשים, ולא יכולתי להגיב. זה היה הדבר הכי נורא בעולם. למזלי הטוב, הגוף שלי כנראה הקשיב לי ופשוט הקאתי. זה היה השלב שבו עברתי למצב תגובה, וגם כמובן העובדה שהקאתי הבריחה אותם, ושם זה נגמר. הייתה לי גם סיטואציה כזאת באחת האורגיות: אני זוכר שהתעוררתי וגיליתי שמישהו שאני לא מכיר מזיין אותי. הסתכלתי ושאלתי את עצמי "איפה אני? למה הוא עליי ומה אני עושה פה?"
"הדבר הראשון שאני רואה זה שמישהו נמצא בתוך הפה שלי. לא יכולתי להגיב, הייתי משותק. אני זוכר את המחשבה שעברה לי בראש - אז ככה זה מרגיש כשאונסים אותך"
בתקופה שהשתמשתי (בסמים - שצ"ק), אלה היו דברים שקרו על ימין ועל שמאל. אני זוכר גברים מספרים, כאילו בצחוקים שלהם, על איך הם איבדו את ההכרה ואז התעוררו לגלות שהם מדממים. זה נתפס אצלנו כמצב סטנדרטי. כאילו שכל עוד לא הרגו אותך, אתה בסדר. גם את ה-HIV שלי קיבלתי כי הייתי עם מישהו ורציתי לשאול אותו אם הוא נקי, אבל לא הצלחתי לדבר כי הייתי מסומם.
אחר כך חשבתי שבגלל שהייתי בסיטואציות כאלה, אז זה הגיע לי ומתישהו הייתי צריך לחטוף HIV. לא ייחסתי למקרים הללו חשיבות, אבל עכשיו, בתקופת השיקום, הם צפים מעלה. בעיקר תחושת חוסר האונים שיש לך במצב הזה. אתה כאילו מדבר עם עצמך בצורה מאוד ברורה מבפנים, אבל זה לא עובר לכדי תפעול כלפי חוץ.
אלו סיטואציות שעדיין יושבות עליי, הן לא כל כך מטופלות, אבל הן פורצות אצלי בסיטואציות אחרות, בעיקר בלילה. יש לי ממש התקפים של בכי. כרגע זה עדיין נורא מבולגן, לא כזה מחובר וקוהרנטי. הלוואי שאצליח לטפל בזה ויקרה איזשהו נס.
היום יש לי הרבה טינה כלפי אנשים שהם חלק מתרבות הבילוי הגאה. אחד הדברים שהכי משגעים אותי זה האופן שבו מטפלים באנשים שנמצאים במצב כזה של חוסר אונים מסמים. הם נופלים כמו זבובים, מישהו מהאבטחה לוקח אותם החוצה, הם שוכבים בחוץ מעולפים עד שהם מתעוררים, ואז הם חוזרים פנימה. אף אחד לא מונע מהם לחזור.
באנגליה למשל היו אוסרים עליהם להיכנס חזרה, או אם הם בפסטיבל בחו"ל אז חותכים להם את הצמיד ומעיפים אותם. אצלנו אין תגובה על זה, זה חלק מהתרבות, אז ככה בכל מסיבה זה קורה מחדש עוד פעם ועוד פעם.
אני מקווה שהכתבה הזו תפתח איזה שיח, כי אני חושב שמגיעים ילדים נורא צעירים לתל אביב, ומה שלי לקח 20 שנה להצמיח, להם לוקח משמעותית פחות זמן. הם נשרפים יותר מהר. אני רואה אותם מגיעים אלינו אל מרכזי הגמילה כדי לקבל טיפול. אני לא רוצה להישמע פטרוני, באמת שתחגגו כמה שאתם יכולים, אבל תנו על זה את הדעת. לא הכול מותר ולא הכול צריך להיחשב לחלק מהתרבות.
פורסם לראשונה: 10:59, 09.04.21
