שלוש שנים עברתי התעללות מינית ואונס. שלוש שנים שאחריהן האמנתי בכל לבי שרצחו לי את הנשמה. שאין לי חיים אחרי. אלו הקולות ששמעתי מסביבי. תאמינו לי שלא פעם ולא פעמיים ייחלתי לכך שבמקום להיאנס, התוקף שלי כבר היה רוצח אותי, וזהו. ככה לא הייתי צריכה להתמודד עם כל הכאב ולנסות "לסיים את העבודה שלו" בעצמי.
עוד בנושא:
שנתיים אחרי שההתעללות נגמרה העליתי את עצמי באש וניסיתי להרוג את הגוף, כדי שהוא יצטרף לנפש שאמרו לי שנרצחה. רק בטיפול נמרץ, אחרי שהייתי כפסע מהמוות, החלו לדבר איתי על החיים ועל תקווה. רק אז, כשהבינו שלמילים יש השלכות, דיברו איתי על עוד דברים חוץ מרצח של הנפש. דיברו אותי על הטראומה ועל ההתמודדות איתה. על זה שיש חיים לצידה.
לכן, כשאני אומרת שאונס הוא לאו דווקא רצח, אני לא אומרת שאונס איננו חמור, יכול להיות שהוא אפילו חמור מרצח כי אחרי האונס צריך לחיות עם הטראומה, וזה מצב שהוא הרבה פעמים רחוק מלהיות נסבל. אני גם לא אומרת דבר על ענישה או על טיפול באנסים. בטח ובטח שאינני אומרת דבר על חוויה של שורדות אונס אחרות, שאולי מרגישות שנרצחו.
אני אומרת דבר אחד - יש תקווה להצליח לחיות לצד הטראומה, ואל תחכו לדבר על התקווה הזו רק אחרי שאנחנו מנסות להתאבד ולהשלים את רצח הגוף. בבקשה אפשרו לנו את התקווה הזו כבר מהרגע הראשון. הרי לא יכול להיות שנזכרתם בה רק אחרי שהצתתי את עצמי. אם התקווה הזו הייתה קיימת יום אחרי, היא הייתה קיימת גם יום לפני.
כשאומרים שאונס שווה לרצח מתכוונים לטוב, אך מבלי משים לוקחים מאיתנו את התקווה. התקווה הזו שהחיים שלנו יכילו לצד המון סבל גם עוד רגעי טוב, היא הדבר הכי חשוב שאפשר להעניק לנו. אל תיקחו לנו אותה.
