לפני שבועיים נבחרה מרב מיכאלי ליו"ר מפלגת העבודה - ומאז הרשת כמרקחה. מאות פוסטים וציוצים, בעיקר של גברים אבל גם של לא מעט נשים, התלוננו על "שיבוש השפה העברית", כשהטריגר היה משפט אחד שאמרה מרב בריאיון שנערך ממש אצלנו, ב-ynet: "אני ושלח מדברות".
בום! כמות האנשים שהקציפה מהפה נוכח המשפט הזה הייתה רבה. העניין הוא שמרב מיכאלי מדברת בלשון נקבה או בשפה שפונה לשני המינים כבר משנת 2001. אתם מבינים? כבר 20 שנה שהיא מתמידה בשינוי שהיא רוצה לראות במרחב, ומסרבת להתקפל מול תגובות הלעג. אבל מה שאותי הכי עניין הוא מה בכל זאת קרה בשבועיים האלה שהלעג הפך לכעס של ממש? אז קיבצתי מספר מומחיות ומומחים והצבתי בפניהם את השאלה הזאת.
מי הזיז את השפה שלי?
ד"ר אורי מור, ראש המחלקה ללשון העברית באוניברסיטת בן גוריון, סבור שברגע שפותחים את השפה לדיון זה נתפס כמשהו מטריד, מציק, אפילו קטנוני. מעבר לזה, זה גם מפחיד. פתאום זה מציב אותנו בפני העובדה שמה שחשבנו שהוא בטוח, רגיל, יציב ואנחנו שולטים בו, אינו כזה. לכך מצטרף גם מה שנקרא "בגידה" במסורת, על תקן "מי היא שתבוא ותשנה עכשיו מסורת של עברית מאז ימי המקרא?!".
"בשפה העברית ההפרדה למינים כל כך טבועה במערכת הלשונית עד שהיא הפכה למה שנקרא 'בלתי מסומנת'", אומר ד"ר מור. "היא שקופה מבחינת רוב הדוברים, כולל פמיניסטיות מסוימות. לכן חריגה ממנה מסמנת חריגה מהסדר החברתי הרגיל, וזה דבר מרגיז ומאיים. אנחנו רגילים מגיל קטן שיש זכר, נקבה וגמרנו. מה עוד יש לדבר על זה?", הוא אומר.
פרופ' דפנה הקר, ראשת התוכנית ללימודי נשים ומגדר והפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, סבורה שיש לנו מנגנון אוטומטי טבעי שמתנגד לשינויים, גם אם השינוי חיובי. "רוב האנשים יגידו שהחיים קשים גם ככה, למה לסבך אותם עוד? דבר שני, רוב הגברים רוצים לחשוב על עצמם כעל גברים שוויוניים, נחמדים, לא כוחניים ולא אלימים. אבל צריך הרבה מודעות, קשב ונכונות כדי לקחת צעד אחורה. כדי להקשיב במקום לדבר וכדי באמת להתנהל כטיפוס שוויוני במרחב. זו משימה שאינה קלה".
"יונה וולך אמרה שהשפה העברית היא סקס מניאקית", מוסיפה פרופ' הקר. "יש מנעד של מגדר בשפות, יש שפות יותר ממוגדרות ויש שפות פחות ממוגדרות. העברית היא מאוד ממוגדרת. גם החפצים ממוגדרים. מרב מיכאלי ואנחנו בעצם באות וממציאות מילים חדשות או שאנחנו מדברות כפול. זו לא משימה קלה, והרבה פעמים גם לא אסתטית, אבל טוב שמתעקשות ומתעקשים להבהיר ששפה היא דבר חי שכל הזמן משתנה".
ד"ר גל הרמט היא חוקרת ומרצה בסמינר הקיבוצים. בשנים האחרונות היא מנהלת את מיזם 'הממגדרת', שמתרגם רעיונות ותאוריות במגדר, ניהול סכסוכים וזהויות, לכדי סיורים יצירתיים במרחב הציבורי ובמוזיאונים בארץ ובעולם. הרמט טוענת שמקור הכעס על הדיבור של מיכאלי טמון בהתקדמות הדרמטית שעשתה בחייה המקצועיים. לדבריה, מרב כבר לא מדברת מה"יציע", הפעם היא מדברת את השפה שהיא מנסה להנחיל כיושבת ראש מפלגת העבודה.
"אני חושבת שבאופן לא מודע, המתנגדים חוששים שאם ידברו עליהם בלשון נקבה, אז כל מה שהם חושבים על נשים, הן בפנטזיה והן במציאות, עלול לקרות גם להם. הם יכולים להיאנס, הם יכולים להיפגע, יכולים להלעיג אותם. מרב מיכאלי בעצם מייצרת שיחה חדשה לגמרי, וכשהיא מכלילה את עופר שלח בתוך זה, היא עושה ריקליימינג".
"לדבר בזכר זה להפנים שהאישה במקום השני"
שינוי שפה הוא חלק ממאבק ממושך ומעייף עבור שני הצדדים. הוא מתסכל למי שמבקשת את המרחב השייך גם לה, מתיש גברים שמבקשים להמשיך לשמור בקנאות על מה שאמרו להם ששייך רק להם. זה בעצם לשנות תפיסות וחינוך של שנים. דוגמה לחינוך כזה ראינו ממש השבוע בכתבתו של רוגל אלפר בעיתון 'הארץ', שם אלפר התעקש להזכיר למיכאלי את מקומה במרחב.
"כשבכיתה שלי יושבים 10 סטודנטים ו-30 סטודנטיות, הגברים הסטודנטים מדברים פי שניים או שלושה יותר מהסטודנטיות", אומרת פרופ' הקר. "כשזה קורה אני מנסה להראות את זה לסטודנטים שלי, להציג בפניהם איך בלי לשים לב הם תופסים את המרחב. הם לא אנשים רעים, הם לא כוחניים, הם לא מזלזלים בנשים. הם פשוט רגילים מגיל מאוד צעיר לעשות את זה. בניגוד לבנות, שמגיל מאוד צעיר מלמדים אותן לא לתפוס את המרחב".
גם מרים ליבוביץ-אשרף, מייסדת שותפה ומנהלת מסלול 'ענבר' בירושלים, בית ספר חילוני לבנות בלבד, סבורה שהשפה צריכה להיות דינאמית ולצמוח יחד עם החברה. "זה גורם לגברים לנוע באי-נוחות כשמדברים בלשון נקבה. אני מדברת עם הרבה מאוד גברים שמעידים זאת על עצמם. יש לנו למשל בצוות מורה אחד כי אנחנו גם צוות מאוד קטן עדיין. לאותו מורה ברור לגמרי שכאשר יש רוב של בנות בחדר, צריך לדבר בלשון נקבה, אבל זה לא קל עבורו ואני יכולה להבין מה זה להיות במיעוט או כשלא פונים אליי בלשון שלי, ולכן אני משתדלת כן לפנות בשני המינים".
"מדהים לראות שאם אני אעשה הרצאה בלשון נקבה ויהיה בחדר גבר אחד מתוך 200 נשים, תמיד תהיה אישה אחת שתבוא, תזדעק, תגן עליו ותגיד שזה גבר ושזה לא בסדר שאני מדברת בלשון נקבה כי אני מפלה אותו", אומרת ד"ר הרמט. "מבחינת האישה הזאת, זה בסדר שאני אפלה את כל ה 200 נשים בחדר כולל את עצמי כי לכאורה ככה זה נכון לשונית".
ד"ר הרמט מסבירה שלדבר רק בלשון זכר, זה להפנים שהאישה באה במקום השני: זאת שקוראים לה, זאת שמחכה שיתנו לה מקום וזאת שמתנהגות יפה בבית האדון כי זה לא מנומס להעליב אותו. ד"ר מור, לעומת זאת, סבור שלא צריך להתעכב על זכר ונקבה בכל דבר, אבל מסכים שבהחלט יש כאן אפליה ושהלשון היא זירה מאוד מרכזית בה. "זו כמובן לא רק השפה, זה חלק ממציאות יותר רחבה", הוא מבהיר ומחדד שכל מה שאנחנו חווים בחיינו עובר דרך השפה כי באמצעותה אנחנו משיגים ומסמנים דברים.
דבריו של ד"ר מור מעוגנים במדע: מחקרים שונים שנערכו בעולם כבר הראו שבשפות הנחשבות ליותר ממוגדרות מתקיים אי-שוויון יותר גדול בין גברים לנשים, וששפה היא אחד הכלים לשינוי חברתי ולשוויון בין נשים לגברים.
מחקר המתקשר לנושא מתקיים בימים אלו ממש. מנהלות אותו ד"ר תמי קריכלי כץ מהפקולטה למשפטים בתל אביב וד"ר טלי רגב מהמרכז הבינתחומי. "מצאנו שבמדינות שבהן מדברים בשפה ממוגדרת, יש יותר פערים בין גברים לנשים בממוצע", אומרת ד"ר קריכלי כץ. "אבל מה שהיה הכי מעניין לגלות הוא שבמבחנים פסיכומטריים נמצא כי בפנייה בלשון זכר ציוני הנשים נמוכים בממוצע בכ-15% מאלו של הגברים, בזמן ששאלה הנכתבת בלשון נקבה דווקא מקטינה את הפער בין שני המינים בשליש".
6 צפייה בגלריה
בחינה פסיכומטרית. כשהמבחנים מנוסחים בזכר בלבד, ציוני הנשים נמוכים יותר
(צילום: יריב כץ)
לאפשר לנערות למצוא את הקול שלהן
בינתיים, החיים בחברה פטריארכלית שלא מאפשרת לנשים לממש את הפוטנציאל שלהן, מביאים נשים רבות לייצר לעצמן מרחבים חינוכיים ומקצועיים חלופיים. מרחבים כמו קבוצות נדל"ן לנשים, מרחבי עבודה לנשים ואפילו בית ספר החילוני הראשון לבנות בלבד: בית ספר 'ענבר' בירושלים.
ליבוביץ-אשרף, מייסדת שותפה ומנהלת מסלול 'ענבר', מספרת שבמשך שנים היא הייתה אשת חינוך מובילה בבית ספר תיכון מעורב. "עשיתי המון דברים כדי לקדם שוויון מגדרי בבית הספר שלי, אך רק אחרי שהרכבתי את המשקפיים המגדריים ונסעתי לראות בתי ספר כאלה בעולם וקראתי מחקרים רלוונטיים, הבנתי כמה קשה לשנות את הדפוסים החברתיים שכולנו מתנהלים ומתנהלות בתוכם. הבנתי שכדי לשנות את האפליה המגדרית המושרשת עמוק בחברה שלנו, יש לנקוט בפעולות שמשנות את חוקי המשחק". היא מספרת.
זאת הסיבה שהחליטה ליצור עם עוד שותפות מרחב נפרד לנערות חילוניות, שמטרתו לפתח תחושת מסוגלות ולהעניק לנערות כלים שיעזרו להן לפלס את דרכן לחברה שוויונית יותר. "המטרה שלנו במרחב נפרד היא לעודד את התלמידות למצוא את הקול שלהן, ולתת להן כלים להתמודד עם החסמים שהן צריכות להתמודד איתם בחברה. זה בהחלט משהו שאני מאמינה בו.
"הן יוצאות פעם בשבוע מחוץ לבית הספר ונפגשות עם נשים בשלל תחומים, מתוך הבנה שהן לא יכולות להיות מה שהן לא רואות. מבחינתי", אומרת ליבוביץ-אשרף, "היעדר כמות נשים מספקת בתפקידי ההנהגה קשור לכך שכמעט ולא ראינו נשים כאלה מגיל צעיר, וזה בהחלט משפיע על האופן שאנחנו תופסות את עצמנו במרחב. בהקשר למה שאנחנו מנחילות בבית הספר, גם מרב מיכאלי היא מודל, ואין לי שום ספק ששפה בוראת מציאות".
אפשר להתווכח האם מרחבים נפרדים לנשים זה דבר נכון. מה שבטוח הוא שמדובר במענה להדרת נשים, ושבמבחן התוצאה, נשים מרגישות יותר בטוחות במרחבים כאלו, והן מגיעות להישגים שהן לא תמיד מגיעות אליהם במרחבים מעורבים. מרב מיכאלי לא משחקת במרחב נפרד. היא דורשת להיות חלק, הן במרחב והן בשפה. היא דורשת לשחק במגרש שאת חוקיו המציאו גברים, ולפתוח אותו לקהל הנשי. היא לא מחכה שייתנו לה מקום, היא לוקחת אותו.
ואם תשאלו את פרופ' הקר, הרי שמרב מיכאלי כבר הצליחה לעשות מהפכה, פשוט כי לפני שנים אף אחד לא הבין מה היא רוצה. "עכשיו זה סוף-סוף פורח, זה מרגש", מסכמת פרופ' הקר. "בין אם מסכימים עם מרב או לא, היא דוגמה למנהיגה שמוכנה לשלם מחיר על החזון שלה, על המקוריות ועל ההתעקשות שלה".
