"הייתי מעוניינת לדעת אם מי שפגע בי מבין שזה לא היה בהסכמה, וזה ששכבנו לפני לא אומר שרציתי את זה באותו הלילה. אני רוצה לשמוע שהוא מצטער שהוא כפה את עצמו עליי, למרות שאמרתי לא ובכיתי, ועשיתי מה שיכולתי כדי שזה לא יקרה" (טלי, בת 34).
השבוע עיתונאי "הארץ", רועי צ'יקי ארד, עלה לכותרות בעקבות תחקיר שערך עליו "המקום הכי חם בגיהינום". בתחקיר, אותו כתבה העיתונאית שרון שפורר, העידו נשים כי העיתונאי והמשורר תקף אותן מינית בהיותן קטינות או שיכורות.
ערב פרסום התחקיר, העלה ארד פוסט פומבי לפייסבוק ובו התנצל בפני הנפגעות, והודיע שהוא משעה את עצמו מפעילותו העיתונאית. בתחילה עורר הפוסט שמחה על כברת הדרך שעשינו משיח של השתקה לשיח שבו מצופה מהפוגע לקחת אחריות, אך לאחר מכן געשה הרשת בשלל ביקורות המנתחות מילה במילה את הפוסט, ולמדות ממנו כי למרבה הצער, אין בו התנצלות של ממש. בעוד שארד העמיד עצמו במרכזו של הפוסט, שיחקו בו הנפגעות כניצבות חסרות משמעות, ומרוב שיחות על פוסט ההתנצלות, גם הדיון הציבורי הסיט אותן הצידה אל השוליים.
עוד בנושא:
צריך לזכור שארד אינו העניין. העניין הוא תמיד הנפגעות. לאו דווקא בהקשר לפרשה הנוכחית, אלא כלל הנפגעות. אנחנו צריכות להחזיר את השליטה על הנרטיב מהפוגעים אל הנפגעות, ולתת להן את הבמה להשמיע את קולן. ולפני שמחליטים האם וכיצד נכון להתנצל בפניהן, אולי נקשיב להן כדי להבין מה הן רוצות? האם הן מעוניינות בהתנצלות וזקוקות לה, ואם כן – באלו תנאים וכיצד עליה להתבצע?
"הייתי רוצה את ההכרה שקרה משהו שצילק אותי והיום, כשהוא כבר אבא לילדים, הוא מבין את זה ומתנצל", משתפת גל (חלק מהשמות שונו לשם הגנה על פרטיותן של המרואיינות). "הוא הכחיש את המקרה ושנים הסתובבתי עם התחושה שאולי אני טעיתי, הגזמתי, פירשתי לא נכון. אז הייתי רוצה שהוא יודה, יודה באמת. ההכרה שעשית טעות שפגעה במישהו אחר היא קריטית בשביל ההחלמה של האדם השני. הייתי רוצה בשביל גל הילדה שיגידו לה, 'זו לא את, זה הוא'. אני אומרת את זה לעצמי, אבל זה לא תמיד מספיק".
"הדבר הכי משמעותי עבור הנפגעות הוא ההכרה בפגיעה, שהפוגע יכיר בכך שהוא פגע בהן", מאשרת ד"ר עו"ד כרמית קלר-חלמיש, ראשת תחום מחקר של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. "מצאו את זה במחקרים שונים שעשו לאורך השנים, במקומות שונים בעולם ובסוגים שונים של פגיעות – לא רק בפגיעות מיניות. וכשנפגעות פונות למרכזי הסיוע ואנחנו שואלות אותן מה הן רוצות וצריכות, הרוב אומרות, 'אני רוצה שהוא יבין שהוא פגע בי. אני רוצה שהוא יבין מה קרה לי. אני רוצה שיבין כמה נפגעתי'".
עד כמה התנצלות כנה תורמת לנפגעת?
"התנצלות קודם כל לוקחת אחריות על המעשה, כי כדי להתנצל על משהו אי אפשר לומר שלא עשיתי כלום. כשאדם אומר 'פגעתי', הוא מכיר בכך שהוא ביצע מעשה לא ראוי שסוטה מכללי המוסר החברתיים, וזה פוגש את הצורך של הנפגעות בהכרה. אגב, אם מישהו באמת מבין שהוא פגע באישה, הוא אמור לנהוג בצורה שונה בפעם הבאה. לכן הרבה פעמים נפגעות מנמקות את ההחלטה לצאת עם הסיפור שלהן החוצה בכך שחשוב להן שאחרות לא ייפגעו".
4 צפייה בגלריה
עו"ד כרמית קלר-חלמיש. "הרוב אומרות, 'אני רוצה שהוא יבין שהוא פגע בי'"
(צילום: תמר סלו)
דוגמה לכך ניתן לראות בדבריה של שרית. "עברתי מעשה מגונה בצבא. הוא היה דתי ואני הייתי תמימה מידי. שכבתי שם קפואה", היא נזכרת. "המקרה הגיע למשפט אבל רק אותי חקרו. שאלו אותי למה לא יצאתי מהחדר, ועורך הדין שלו ניסה להראות שרציתי שהוא יעשה בי מעשה מגונה. אותו לא חקרו בכלל. סגרו את הפרשה בכך שהוא קיבל הערה בתיק האישי שלו, ואני הייתי צריכה לראות אותו יום-יום אחרי כן.
"כשביקשתי לעבור בסיס, המפקדת שלי אמרה לי, 'עברתי דברים גרועים יותר באזרחות', ומפקדת החטיבה האשימה אותי שדיווחתי על המקרה בשביל לקבל הקלות. בסוף, אחרי כמה חודשים, העבירו אותי כי הבינו שאני 'בתפקוד לקוי'. כאילו דה".
כמה עוול נגרם לך. מה היית רוצה לשמוע ממנו אם היית יכולה לדבר איתו עכשיו?
"הייתי רוצה לדעת שגם הוא נזכר בפרשיה לפעמים ומלקה את עצמו, ושזה אשכרה הזיז לו שהוא עשה בי מעשה מגונה. הייתי רוצה לדעת שהוא למד מזה, ושבזכות העובדה שדיווחתי, הוא אדם טוב יותר ומחנך את הילדים שלו לכבוד.
"אם הוא אבא לבנים, הייתי רוצה לדעת שהוא מחנך אותם שונה ממה שחינכו אותו, ואם יש לו בנות - שהוא לא אומר להן, 'את מתוקה מידי, אני לא יכול להפסיק'. פשוט לדעת שזה השפיע עליו מעבר להערה הזאת בתיק האישי. חוויית המשפט הייתה קשה מאוד. עברתי סיוט, אבל אני בטוחה שברגע שנודע לו שדיווחתי, גם משהו בו השתנה".
"הידיעה שהוא הבין מה הוא עשה משחררת"
העוול שנגרם לשרית לא הגיע רק מצד הפוגע, אלא גם מצד הסביבה שהקטינה את המעשה במקרה הטוב, והאשימה אותה במקרה הרע. "ההכרה בפגיעה חשובה לנפגעות לא רק מבחינת האדם שפגע בהן", מסבירה ד"ר עו"ד כרמית קלר-חלמיש. "גם כשנפגעת משתפת חברה שלה, והיא אומרת לה, 'מה את מתרגשת, לא קרה כלום', או כשהיא מספרת את הסיפור לחוקרת במשטרה והחוקרת אומרת לה, 'טוב, מה ציפית שיקרה?' ההקטנה או ההכחשה של זה, וההפיכה שלה למשוגעת, זה בדיוק מה שנפגעת לא צריכה לקבל. היא צריכה שיבינו שהאירוע היה משמעותי עבורה ועד כמה זה פגע בה".
למה ההכרה בפגיעה כל כך חשובה לנפגעות?
"היא חשובה בגלל שהיא נותנת תוקף לחוויה שלהן. ההכרה חשובה לכולנו, גם לנפגעי טרור, אבל במקרים שהם לא עבירת מין מאוד קל לקבל אותה. אם היית בפיגוע ולמחרת תבואי לעבודה, כולם יחבקו אותך ויגידו, 'איזה נורא זה'. לעומת זאת, אם תספרי שהוטרדת מינית את לא תקבלי הכרה, אלא האשמת קורבן. יאשימו אותך, יפשפשו בעבר שלך ויבדקו עם אילו בגדים הלכת. גם מערכת המשפט לא מספקת את ההכרה הזאת, כי הסנגור ינסה להוכיח שהסכמת, שלא הבנת נכון או שאת ממציאה. מעבר לכך, נפגעות תקיפה מינית הרבה פעמים מאשימות את עצמן.
"כאשר התוקף מכיר בכך שהיה פה מעשה שהוא פגיעה ולוקח עליו אחריות שהוא זה שפגע, זה מסיר מעל הנפגעת את נטל האשמה והבושה שמלווה אותה, ומעביר אותו לכתפיים עליהן הוא היה צריך להיות מלכתחילה. יש נפגעות שההכרה של הפוגע הורידה מהן הרבה מההתמודדות הזאת. הידיעה שהוא הבין מה הוא עשה להן וכמה עוול זה גרם להן, שיחררה אותן. היא הסירה מהן את הספקות, התחושות הרעות וההלקאה העצמית".
"אני כבר לא מפחדת ממנו, החזרתי לעצמי את הכוח"
"לפני שנתיים סגרתי פינה מול מישהו שאנס אותי בדייט", מספרת נעמי. "הוא ליווה אותי במשך עשור בלי שהיה לו בכלל מושג. זכרתי את השם שלו, המראה שלו, הריח שלו והדירה שלו לפרטי פרטים. רק אחרי שעימתתי אותו על האונס והוא התנצל, הצלחתי לשחרר. אני לא יודעת כמה אני מאמינה להתנצלות אבל היא עזרה לי להפסיק להרגיש קורבן, ולהשאיר את זה מאחור".
את יכולה לספר מה קרה?
"זה היה דייט רגיל, נפגשנו ויצאנו ואז זרמנו אליו הביתה. הייתי שם מרצוני, וזה השטח הכביכול אפור הזה, שבו כל אחת מאשימה את עצמה. כשהדברים איבדו שליטה, כלומר כשהוא איבד שליטה, לא יכולתי לעצור אותו. הוא פשוט לא ראה אותי ולא שמע אותי. לדעתי הוא אפילו לא קלט שזה מה שהוא עושה. מבחינתו אני שם, אז סימן שאני רוצה את זה. אחר כך, כשהוא נרדם, תפסתי את הדברים שלי וברחתי משם. בגלל שהוא קרע ממני את הבגדים, רצתי ערומה עד האוטו.
"שנים אחר כך הוא פתאום הופיע משום מקום. הוא נכנס לקבוצת היכרויות בפייסבוק שאני מנהלת. זה מיד הדליק לי את כל הנורות - הוא בא לצוד את הנאנסת הבאה בקבוצה שאני מנהלת? מי הבאה בתור? ואז קרה משהו הזוי - הוא התחיל איתי! האנס שלי, הגבר שמלווה אותי כבר כמה שנים טובות, אפילו לא זכר אותי. הוא כתב לי שאני מוכרת לו ופלרטט איתי, אז אמרתי, 'אני מוכרת לך? בוא אני אספר לך מאיפה אני מוכרת לך'. סיפרתי לו שהוא היה ממש אלים, ושניסיתי לעצור אותו לשווא. הוספתי שבאתי אליו מרצוני ושאני לא מאשימה אותו בדבר, אבל שהוא כן צריך לדעת איך הרגשתי ולדעת שזה לא לגיטימי עם אף אישה".
למה אמרת לו שאת לא מאשימה אותו?
"אם הייתי משתמשת במילה אונס אני לא יודעת איך הוא היה מגיב, והיה לי חשוב לשמוע את מה שהוא אומר ולראות שהוא מבין. אז למרות שרעדתי מרוב כעס, הגשתי את זה בצורה עדינה כדי לנהל איתו דיון. עשיתי בחירה ברורה בסיטואציה הזאת. אני הרי לא הולכת להתלונן, בטח שלא בדיעבד. אז בחרתי לדבר על מה שקרה לי מול מי שעשה לי את זה כדי שאוכל סוף-סוף לשחרר את זה. הוא היה בשוק ורצה להתקשר ולדבר איתי, אבל לא הייתי מסוגלת. אני לא מעריכה אנשים שהם אנסים, אבל יאמר לזכותו שהיה חשוב לו ללבן, לדבר ולהבין. הוא דיבר איתי בצורה מאוד מכבדת, לא התנער או הכחיש, והתנצל יותר מפעם אחת".
סלחת לו?
"כן, בחרתי לסלוח לו. כולנו עושים טעויות והוא עשה טעות ששילמתי עליה הרבה שנים, אבל אני מעדיפה להאמין לו שהוא לא התכוון, ומקווה שהוא יעשה חשבון נפש עם עצמו. סחבתי אותו יותר מידי שנים והגיע הזמן להסתכל קדימה. אין טעם להתעסק בזה יותר, זה לא ישנה דבר, אבל הידיעה שהתייצבתי מולו עשתה את כל ההבדל. אני כבר לא מפחדת ממנו, החזרתי לעצמי את הכוח".
"ההתנצלות היא תלוית אישה. כל אישה תחליט איך היא מקבלת אותה"
למרות המסר האופטימי, חשוב לומר שהתנצלות אינה מתאימה לכולן, על אחת כמה וכמה כאשר היא אינה ניתנת כפועל יוצא של רצונה של הנפגעת, אלא מונחתת עליה בלי שהפוגע בכלל טרח לברר אם זהו רצונה. "שלא יגיע אליי להתנצל. זה מעשה אלימות בדיוק כמו האלימות שקדמה לו", אומרת נטלי. "הוא רוצה להתנצל? אז שיבדוק דרך גורם מתווך כדי שיהיה לי זמן לחשוב על זה ולהחליט בסביבה בטוחה. מי שבא לבקש סליחה ככה, חי עדיין בתודעה של שליטה. לא באמת אכפת לו איזה טריגרים הוא מעיר, לאילו השלכות הוא גורם ואיזה איזון חיים הוא מערער בגלל הצורך שלו לנקות את המצפון שלו".
"רוב הנפגעות מחפשות הכרה מצד הפוגע, אבל לגבי התנצלות אין תמימות דעים", מאשרת ד"ר עו"ד כרמית קלר-חלמיש. "חלק מאמינות שהפיצוי המשמעותי ביותר שהפוגע יכול לתת להן הוא התנצלות, ואחרות מטילות ספק עד כמה ההתנצלות שלו יכולה להיות אמיתית. יש כאלה שרואות את ההתנצלות כצעד מניפולטיבי שרק נועד לעורר כלפיו אהדה, ולהחליש אותן שוב. על כן, כדי שלהתנצלות יהיה באמת ערך היא חייבת להיות התנצלות כנה, ולא כזאת שנעשית כדי להרוויח הון חברתי או חוות דעת טובה על חשבונה. ההתנצלות היא תלוית אישה. כל אחת יכולה להחליט אם מתאים לה או לא מתאים לה, ואיך היא מרגישה ביחס לזה", היא מדגישה.
שאיפה ענקית של חמצן
עדותה הקשה של יולי שמובאת עתה, מצביעה על הנזק שיכולה לגרום התנצלות שאינה כנה, בד בבד עם התועלות הגלומות בהכרה של הפוגע בפגיעה שנעשתה. "היינו בני זוג, וכמה חודשים אחרי שנפרדנו הוא התקשר אליי מהכלא כדי להתנצל. הוא הורשע באונס, אבל באונס של מישהי אחרת, לא שלי", היא נזכרת.
הוא אנס מישהי אחרת בזמן שהייתם בני זוג?
"כן. באחת הפעמים שרבנו הוא יצא למסיבה ואנס שם מישהי, ושעתיים אחר כך המשטרה עצרה אותו. מאחר שהייתי אישה מוכה האמנתי לו שתופרים לו תיק. אפילו שידעתי מה הוא עשה לי, ושמיניות היא אמצעי להגשמת אלימות עבורו, זה הצליח להתקיים אצלי בפיצול מוחלט. ליוויתי אותו במהלך המשפט בצורה מתרחקת, כי משהו בעובדה שהוא היה במעצר בית שלל לו בהדרגתיות את הכוח.
"היינו רבים והייתי קמה והולכת, והוא לא יכל לצאת אחריי ולמשוך אותי מהשערות חזרה הביתה. בתהליך איטי והדרגתי למדתי בחזרה מהם הכוחות שלי, ולפני ביצוע גזר הדין ברחתי ממנו. בשיחה האחרונה שלנו הוא אמר שהוא ירצח אותי ויחזיר אותי בשקית שחורה לאמא שלי. מדובר בפסיכופת וסדיסט".
אני מצטערת. זה נורא.
"יום אחד, כמה חודשים אחרי שהוא נכנס לכלא, הוא התקשר אליי. הוא היה בכלא שיקומי וחלק מהתוכנית של השיקום היא להתקשר לאנשים שפגעת בהם ולקחת אחריות למעשים שלך. הוא נשמע אחרת לגמרי ממה שהכרתי, כי האדם שאני הכרתי הוא אחד שלא לוקח אחריות על שום דבר שהוא עשה. תמיד זאת את שאשמה, ו'תראי מה גרמת לי לעשות'. כשהוא אמר, 'אני עשיתי' ולא 'את גרמת לי', הרגשתי כאילו לקחתי שאיפה ענקית של חמצן. בפעם הראשונה התאפשרה איזושהי מציאות שבה זאת לא אני שמחוללת את הדבר הזה לעצמי. זה היה לקבל תוקף למשהו שעד כה לא קיבל תוקף של תפיסת המציאות".
שמחת לקבל את ההתנצלות שלו?
"את לא יכולה להיות שלוש שנים עם בן אדם שאומר שאת מזמנת את זה לעצמך כי את סמרטוט רצפה, ולא לספוג את זה אלייך. זאת אלימות פסיכולוגית מאוד חזקה. אז כשהוא נתן לי את ההתנצלות הזאת, קיבלתי תוקף לחוויה שלי שלא דמיינתי את זה, שאני לא משוגעת. שהוא עשה משהו שגרם לי לחוות את המציאות ככה. זאת הייתה ההכרה הראשונה, והיה בזה משהו מאוד אוטונומי ומעצים אפילו, אז לקחתי את ההתנצלות הזאת בשתי ידיים.
"בדיעבד, גיליתי שהוא שקרן, וההתנצלות שלו נעשתה רק כדי לקבל שחרור מוקדם מהכלא. הוא לא ניסה לתת לי שום תוקף, הוא בסך הכול רצה לקבל את החירות שלו בחזרה, כך שגם בהתנצלות הזאת הייתי אובייקט לסיפוק הצרכים שלו. ההבנה של זה הייתה חוויה מטלטלת - עדיין הצלחת לשטות בי, שנים אחרי שזה נגמר? אני זוכרת איך צעקתי על עצמי בבית, מטומטמת! איך יכולת לחשוב שמשהו השתנה?!"
צדק מאחה
מאחר שפעמים רבות נפגעות אינן זוכות לצדק בין כותלי בית המשפט, יכולים השיח עם הפוגע, קבלת ההכרה בפגיעה מצידו וההתנצלות - אם מעוניינת בכך הנפגעת, להוות חלופה אפשרית להשגת תחושה של צדק והחזרת השליטה. עמותת "בצדק" מנסה להשיג בדיוק את זה - לקיים תהליכי צדק מאחה בעקבות פגיעה מינית. תהליכי צדק מאחה מתמקדים בדיאלוג בין הנפגעת לפוגע, כאשר בגלל הפקעת השליטה בפגיעות מיניות, הבחירה ליזום את התהליך והשליטה עליו צריכות להיות של הנפגעת.
איך עובד התהליך?
"הנפגעת מחליטה שהיא רוצה לדבר עם מי שפגע בה ופונה אלינו", מסבירה עו"ד כרמית קלר-חלמיש, שנמנית עם מייסדות העמותה. "אחר כך אנחנו מנהלים שיחה מטעם העמותה עם הפוגע, שומעים אם הוא מעוניין לקחת חלק בתהליך, ואם הוא בכלל במקום של לקחת אחריות, ואם כן אז ממשיכים.
"מקיימים מפגש שבו הנפגעת והפוגע מנהלים דיאלוג על הפגיעה ועל ההשלכות שלה, בפתיחות וללא התנגדויות, והוא לוקח אחריות. כשהפוגע שומע את הנפגעת מספרת שהיא לא יוצאת בלילות או שאמא שלה צריכה לבוא איתה כשהיא יוצאת מהבית, אז באופן ספונטני הוא מתנצל פעמים רבות. כשמישהו באמת ובתמים מכיר באחריות שלו ומבין מה קרה לצד השני, זה קורה באופן טבעי".
