בתקופה האחרונה נחשפות עדויות רבות להטרדות ולתקיפות מיניות חמורות של נשים מצד גברים המזהים עצמם כפמיניסטים. מדובר בגברים שרוכשים את אמונן של נשים, לא רק מתוקף היותם בעלי כוח, אלא מתוקף הצהרתם כי הם בעלי ברית. המקרים החוזרים והנשנים הללו יוצרים תחושה שאף מקום אינו בטוח, ושגברים פמיניסטים הם במקרה הטוב פיקציה, ובמקרה הרע זאבים בעור של כבשים.
מיכל זאבי היא פעילה פמיניסטית ומנהלת משותפת של ארגון הבוגרות של לימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. במסגרת עבודת התזה שלה חקרה זאבי אקטיביזם פמיניסטי של גברים בישראל. לדבריה, עצם ההצהרה של אדם שהוא פמיניסט לא הופכת אותו לכזה.
"אני בעצמי מתמודדת עם שאלת הזיהוי של מתי גבר הוא באמת בעל ברית", אומרת זאבי. "אני משתדלת להתמקד בעשייה עצמה. אני רוצה לראות מעשים, הוכחות ופעולות בשטח. אתן לך דוגמה: עבדתי בעבר עם עמותה בשם 'מכנה משותף', שעוסקת בשבירת הסטריאוטיפים המגדריים בבתי הספר, ושמתי לב שהדינמיקות שהיו בתוך הארגון הזה היו מאוד טובות ובריאות בעיניי.
"הייתה למשל מודעות מאוד גדולה מצד הגברים באשר לאי-השתלטות על המרחב. הם העניקו לכך המון תשומת לב והיה על זה דיבור. הרגשתי מאוד נוח במרחב הזה. הרגשתי שהגברים שם הם באמת שותפים אמיתיים בתוך הדבר הזה, שיש שיחה פתוחה ומכבדת מכל הצדדים.
"מבחינתי בזה הם נבחנו, לא בפוסטים בפייסבוק אלא פרקטית. הרגשתי שם בנוח, היה לי טוב שם ממש", היא משתפת. "מצד שני, השתתפתי במעגלי שיח של גברים מטעם ארגון שכל מטרתו היא למגר אלימות במשפחה, ודווקא שם לא היה לי נוח. הרגשתי מאוימת, אפילו מושתקת".
לוותר על הפריבילגיה
"החוקרת פגי מקינטוש אמרה פעם שאם אני, כאישה לבנה, פועלת נגד גזענות, אף אחד לא ממסגר את זה כקידום עצמי, ואני יוצאת אלטרואיסטית, טובה ונחמדה, אבירת זכויות האדם שמגינה על החלשים. הרבה פעמים אני מרגישה שגברים פמיניסטים נתפסים בדיוק באותו האופן", אומרת ד"ר גל הרמט, מנהלת מיזם סיורי המגדר "הממגדרת", מרצה וחוקרת בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת בן גוריון.
"מצד אחד, אני סולדת מגזענות, וחושבת שצריך לפרק את מנגנוני הכוח של הגזענות, אבל גם ברור לי שכל יום אני מרוויחה משהו מעצם זה שהחברה שלנו גזענית. הדיסוננס הזה, בעיניי, הוא הדיסוננס של גברים פמיניסטים. השאלה כאן היא איך גברים יכולים לוותר על פריבילגיות של גבריות".
הרמט סבורה שאפשר בהחלט לקבוע קריטריונים להתנהגות של גבר פמיניסט, כך שאם עד כה לא הייתה לכן ולכם צ'ק-ליסט, ותמיד רציתן/ם לבחון את עצמכם או את הגברים בחייכן, זה הזמן להוציא עטים ולחלק ציונים: "ראשית, לגבר פמיניסט חייבת להיות היכולת להרגיש לא בנוח.
"זאת אומרת, כשאני הולכת למרחב שחור שמתעסק בגזענות או כשאני הולכת למרחב טרנסי שמדבר על הטרוסקסואלים-סיסג'נדרים ואפליה, אז המטרה שלי שם היא לא להרגיש בנוח. היכולת להכיל את זה שלא יהיה לי נוח היא מאוד-מאוד חשובה", מסבירה הרמט, וזאבי מחזקת: "בתזה שכתבתי מצאתי שהגברים שהכילו את התחושה הזאת, של חוסר נוחות במרחב, הם גם אלה שנשארו הכי הרבה זמן בשדה הפמיניסטי. זה קשה להרגיש לא בנוח, אבל אתה חייב להכיל את זה כי ברגע שאתה מתחיל להרגיש יותר מדי בנוח, הדפוסים הלא רצויים חוזרים".
"הרבה פעמים לגברים פמיניסטים יש המון עצות על 'איך להיות פמיניסטית יותר טובה'", הרמט מעירה בלעג קל. קריטריון חשוב בלהיות גבר פמיניסט, מבחינתה, הוא לא לומר לנשים כיצד לנהל את המאבק שלהן. "העזרה שלך רצויה רק אם מישהי מבקשת ממך עצה ספציפית, בנושא ספציפי שיש לך מומחיות בו".
"גברים שהכילו את התחושה הזאת, של חוסר נוחות במרחב, הם גם אלה שנשארו הכי הרבה זמן בשדה הפמיניסטי. זה קשה להרגיש לא בנוח, אבל אתה חייב להכיל את זה"
קריטריון נוסף הוא עיקרון שהרמט מכנה "להיות בשקט ולהקשיב". "בעיניי, גבר פמיניסט שנמצא במרחבים נשיים צריך לסתום 95% מהזמן. רק אחרי ששתקת, הקשבת, חקרת עצמאית ואז שתקת והקשבת עוד, אני רוצה שתלך ותספר על כל מה שלמדת לחברים ולקולגות שלך. המטרה היא להגדיל את מעגלי המודעות, לא לקחת מקום במעגלי השיח הפמיניסטי, שם אנחנו יכולות לדבר יפה מאוד בעד עצמנו", מדגישה הרמט. "אגב, כשאני כותבת במדיה החברתית שזה הדבר החשוב ביותר בשביל גבר פמיניסט, הפיד שלי הופך לזירת אלימות מילולית עד לאיחולי אונס ואפילו רצח. אבל זה באמת הדבר הכי חשוב לעשות".
זאבי: "גבר פמיניסט שיצעק עלייך לסתום כשאת מבקשת ממנו לסתום הוא לא גבר פמיניסט, גם אם הוא מגדיר את עצמו ככזה".
"גבר פמיניסט שנמצא במרחבים נשיים צריך לסתום 95% מהזמן. רק אחרי ששתקת, הקשבת, חקרת עצמאית ואז שתקת והקשבת עוד, אני רוצה שתלך ותספר על כל מה שלמדת לחברים ולקולגות שלך"
הקריטריון הבא שהן מציעות הוא האחריות האישית לחקור מגדר ופמיניזם. "זו סוגיה ממש חשובה בעיניי לצ'ק-ליסט - ללמוד מגדר", אומרת זאבי. "כל הגברים שחקרתי במסגרת התזה היו בעד נשים, אבל כשהם נכנסו לעובי הקורה הם מצאו את עצמם בשיח שהם לא מכירים, עם חוקרות שלא היה להם מושג על מה הן מדברות. אז חלקם פתחו ספרים, וחלקם ניגשו לאינטרנט ולרשתות החברתיות כדי ללמוד מתכנים שיוצרות נשים פמיניסטיות. הם התחילו להקשיב ולא רק לשמוע, חלקם לראשונה בחייהם".
סעיף נוסף הוא לא לנפנף בפמיניזם שלך: "לא לעשות פרפורמנס של פמיניסט!", מבהירה הרמט בנחרצות. "גבר שממש חשוב לו לומר לנשים שהוא פמיניסט - אני מיד חושדת בו. זה כמו אנשים לבנים שנורא חשוב להם לומר שהם לא גזענים. כולנו גזענים, כולנו סקסיסטים, כולנו טרנספובים – אם לאדם חשוב לומר שהוא לא, זה אומר שהוא חסר מודעות".
"גבר שממש חשוב לו לומר לנשים שהוא פמיניסט - אני מיד חושדת בו. זה כמו אנשים לבנים שנורא חשוב להם לומר שהם לא גזענים"
קריטריון אחרון, לפחות לדיון הזה, הוא לתת לנשים את הזכות לייצג את עצמן. נשמע מובן מאליו? מסתבר שעדיין לא. "יו"ר הוועדה למעמד האישה בכנסת הוא גבר", אומרת הרמט. "לכאורה, מה זה משנה? כולנו פמיניסטים, נכון? אבל מה אם יו"ר ועד יוצאי אתיופיה היה יוצא פולניה? זה גם היה נחשב לתקין?
"גברים יודעים היטב לפתח קריירה, ולוקחים אותה מנשים. תחשוב למשל על מערכת החינוך. יש משהו במערכת החינוך שבגלל שהיא נתפסת כמערכת נשית, ובגלל שמה שנשי הוא נלעג ובזוי, אז כשיש כבר גבר שמסכים לעבוד עם הגיל הרך או בבית ספר יסודי, הוא ישר הופך להיות 'המלאך המציל', ומקבל את כל ה'עוגיות' - את זכות הדיבור בכנסים, ואת תפקידי הניהול בקריירות של הנשים שבחרו לעסוק בחינוך".
"כולנו חלק מתרבות האונס"
אם נסתכל על הרשימה שמנו הרמט וזאבי, ונחפש בה מכנה משותף, נמצא כי הוא מסתכם בוויתור על הפריבילגיות הגבריות. לא רק על ה"עוגיות" – אותו פידבק פומבי וחיובי שניתן למי שנמצא בעמדה פריבילגית ונחשב לאביר או לאבירת זכויות, אלא גם על תפיסת המקום במרחב, ועל תחושת הנוחות שמגיעה עם היותך במעמד חברתי גבוה יותר מהקבוצה שלמענה אתה פועל.
אני שואלת את הרמט וזאבי על מחיר חברתי נוסף – מה על גבר שרואה את עצמו כפמיניסט לעשות במקרים שבהם אחד מחבריו מתגלה כתוקף מיני או אנס. הרמט סבורה שהסוגיה הזאת מורכבת יותר מכפי שרבים ורבות מאיתנו היו רוצות ורוצים לחשוב. "כולנו, נשים, גברים, אנשים טרנסים, חלק מתרבות האונס", היא אומרת. "אם יש מישהו שהוא יותר בתרבות האונס וחשפו אותו, הוא הופך מיד ל'רע האולטימטיבי', והופך אותנו לאלו שלכאורה הסקסיזם לא נגע בהם. אני חושבת שזה לא פחות מסוכן".
תסבירי.
"בישראל שליש מהגברים צרכו זנות לפחות פעם אחת, ורבע יותר מכמה פעמים; יש לך אבות שלוקחים את הבנים שלהם למועדונים כאלו, וזה לא כולל את תיירות המין מישראל לתאילנד, לאוקראינה וכן הלאה. עכשיו, אם אני אגיד לך, 'כל מי שצורך זנות הוא זנאי מניאק' ואתנתק, אז גם לא יישארו לי חברים וגם ייווצרו קבוצות – אחת של 'הטהורים' ואחת של 'הרעים האולטימטיביים'. אז אני חושבת שיש מדרג, ושצריך להתחשב במעשים.
"צריך להיות לנו טווח מאוד-מאוד גדול באשר לאיפה אנחנו שמים את הקו האדום שלנו, ואת כל היתר צריך לחנך. למשל, הגברים שרבים איתי בפייסבוק אחרי שאני אומרת שכדאי שהם יסתמו ויקשיבו רגע, הם אלו שחוסמים אותי, לא אני אותם. אני חוסמת רק אם הם מקללים את הילדים שלי או מאחלים להם דברים נוראיים, כי אני כאן בשביל לחנך".
מה לגבי גברים שפגעו בעבר, וכיום הם מגדירים את עצמם כפמיניסטים? מה הם צריכים לעשות?
הרמט: "אני חושבת שמכיוון שהמשטרה ובתי המשפט לא יגנו עלינו, מה שכדאי לעשות זה צדק מאחה. למשל, שגבר שפגע ירים טלפון לנפגעת ויאמר לה, 'אני מבין שפגעתי בך לפני כך וכך שנים, בואי נראה איך אני צריך לכפר על זה. האם זה בכסף? בלממן טיפול פסיכולוגי? האם זה בלכתוב על זה שפגעתי בך? מה היית רוצה שיקרה עכשיו?'".
זאבי: "גברים פוגעים הם גברים פוגעים, ומבחינתי הם צריכים להיענש ולא לקבל במות ציבוריות, ואין סיבה להתייחס לזה באופן שונה כשמדובר בפמיניסט או בגבר במרחב פמיניסטי לעומת כל גבר אחר בכל מרחב אחר".
הרמט וזאבי מסכמות כי העבודה מול גברים פוגעים היא בעיקר חינוכית. "חשוב לזכור שבתי כלא הם בתי גידול לעבריינים. ענישה הוכחה כלא עובדת, בעוד עבודת חינוך היא חיונית", אומרת זאבי. את החינוך הן מציעות להתחיל כבר עכשיו ליישם בשיח הדיגיטלי שלנו ברשתות החברתיות. "בשיח באינטרנט מאוד חשוב לקחת אחריות על טעויות ולדעת לשאול אם טעית", אומרת הרמט, "לא להניח שאתה צודק. זאת פריבילגיה לא לשאול שאלות אם אתה במעמד חברתי גבוה יותר, אבל אם אתה ממש מתבייש לשאול, אז פשוט תשתוק ותקשיב או שתלך ללמוד". "במחקר שלי זה היה מאוד ברור - מי שלא למד ונתן לאגו שלו לנהל אותו, לא החזיק שם מעמד", מוסיפה זאבי.
בואו נסכם את הכתבה עם השאלה הבסיסית ביותר - נשים בכלל צריכות גברים פמיניסטים?
זאבי: "אם הם מתאימים באמת לקריטריונים של גבר פמיניסט, אז כן, מאוד! אני אישית רוצה לראות גברים פמיניסטים בכל המרחבים. בעיניי, אם יש לגבר את המודעות הפמיניסטית ואת הרגישות המגדרית, שלרוב באה עם מודעות לעוד הפנמות כמו גילנות וגזענות למשל, מוטב כי הוא ייקח את החבילה הזו וינכיח אותה במהלך החיים שלו. בסביבה שאתה נמצא בה יש תופעה של גזענות? יש תופעה של גילנות? אז שזה יהיה איתך כל הזמן. ובתוך המרחב הפמיניסטי, דע את מקומך".
הרמט מסכמת את שיחתנו עם טיפים קטנים לבעל הברית המתחיל: "אם אתה מוזמן לדבר בפאנל שאין בו נשים, מוטב שתאמר: 'בפאנל הזה אין אף אישה, אז אני מעדיף לוותר על ההשתתפות שלי'. אין לך מושג כמה הנשים שעובדות איתך מרוויחות? תחשוף את תלוש המשכורת שלך, כי מקומות שבהם השכר לא שוויוני הם בדיוק המקומות שבהם תלושי המשכורת אינם שקופים.
"עוד עצות הן לא לדבר על נשים, לא לפגוע בנשים פיזית או מילולית, לא להגיב לאיך נשים נראות, אם הן שמנות או לא, יפות או לא. בכלל, להימנע מלדבר על המראה של אנשים, גם אם אתם מכירים אותם. כל אלה הן פרקטיקות פמיניסטיות, וזאת עבודה פנימית בעיניי. גברים צריכים ללמוד לעשות את זה בעצמם, ונשים צריכות ללמוד לומר לגברים לסתום לפעמים את הפה".
