סוף השבוע האחרון התאפיין בזעזוע קולקטיבי כאשר מדינה שלמה קראה את הכותרות על אונס של נערה בידי 30 גברים, מספר שדווח על ידי אחד החשודים באונס. המחשבה שישנם 30 גברים שלקחו בכך חלק זעזעה אנשים, ולא רק בגלל שהם דמיינו את מה שעבר על הנערה. היא זעזעה אותם, אותנו, את כולנו, בגלל שאם כל כך הרבה אנשים היו מעורבים במתרחש וראו אותו כלגיטימי, אי אפשר לפטור אותו באמרות כמו "כמה עשבים שוטים". היא גרמה לנו להבין שלא העשבים שוטים, אלו השורשים עצמם שרקובים.
עוד בנושא:
אף על פי שהמספר הזה לא הגיע מהמתלוננת עצמה, הוא תרם להבנה הקולקטיבית של שורש הבעיה. הוא גרם לנו להבין שאפילו הערכים הבסיסיים שבהם משקים אותנו ועל פיהם מחנכים אותנו, מצמיחים מתוכנו אנסים, בין אם מדובר ב-30, בשלושה או בגבר אחד שאנס. תרבות שבה מלמדים גברים "לכבוש" נשים כדי להוכיח את גבריותם, ושרים שירים כמו "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת", היא תרבות אונס. ובחברה המבוססת על תרבות אונס, אין אישה שלא חוותה הטרדות מינית, אנשים יעבירו מאחד לשני סרטונים מיניים של נערות ונשים שצולמו ללא ידיעתן, ואנסים יוצגו כ"בני טובים".
"אנס זה מישהו שמתחבא בשיחים. לא ילד שעושה חיים באילת"
ההשלכות של התפיסות האלו מומחשות בדבריו של ארז (חלק משמות המרואיינים שונו כדי לשמור על פרטיותם): "כשהייתי בן 17 הייתי במסיבה, ומישהי מחוקה לגמרי מאלכוהול פנתה אליי ואמרה לי, 'היי, איתך עדיין לא התנשקתי'. אפילו שהייתי די שיכור בעצמי, מלמלתי, 'נכון, אבל אולי עדיף שתשתי כוס מים ותנוחי בצד כמה דקות'. לא בטוח אם היא הבינה אפילו מה אמרתי לה. היא המשיכה להסתובב ולפנות לכל בחור שני בשאלה הזו. מסביבי היו הרבה בנים שהחליטו שזה דווקא הגיוני להתנשק עם מישהי שיכורה לגמרי, 'כי היא גם ככה לא תזכור כלום מחר'".
"את צריכה להבין משהו", הוא אומר. "אף פעם לא לימדו אותנו בבית הספר שלנצל מישהי כזו זה אסור. זה פשוט לא היה חלק מהמערך החינוכי. צריך להבין שאף אחד שנמצא בחבורה שאונסת ילדה לא תופס את עצמו בתור אנס. אנס הרי זה מישהו שמתחבא בשיחים וקופץ על בחורות חסרות ישע, ולא ילד באילת שעושה חיים עם איזו מישהי זורמת בחדר במלון. יש יותר מדי אנשים במדינה הזו שחושבים שזה לא כזה נורא לשכב עם מישהי שיכורה לגמרי. אם רוצים לדאוג שדברים כאלה לא יקרו יותר, חייבים ללמד ילדים בגיל צעיר מה זו הסכמה, ולמה לשכב או להתנשק עם בחורה שיכורה לגמרי זה אף פעם לא ממש בהסכמה".
בתפיסה החברתית, ברירת המחדל היא שגברים ינצלו כל הזדמנות לאקט מיני כעניין לגיטימי. לכן, האשמה על הפגיעה אינה מופנית אליהם אלא כלפי הנפגעת. אם היא שתתה, אם היא עלתה אליו לחדר, הרי שמבחינת החברה, "היא הביאה את זה על עצמה". כתוצאה, במקום לחנך גברים איך לא לאנוס, אנחנו מלמדים נשים איך לא להיאנס, והגיע הזמן להעביר את האחריות מהנשים בחזרה אל הגברים, ולומר - הנה, ככה צריך להתנהל כדי לא לפגוע מינית. כמובן שאין צורך לחלק פרסים עבור התנהגות אנושית בסיסית שאמורה להיות מובנת מאליה, אבל אפשר ללמוד ממנה איך יוטב לנו לנהוג האחד כלפי השני.
לא הוא לא הוא לא, וגם כן הוא לפעמים לא
"יצאתי לבר ופגשתי שם מישהי שהתחילה איתי פעם ותמיד היה בינינו מתח מיני, אבל הייתי בזוגיות. כשהתראינו היא שאלה איפה חברה שלי ואמרתי לה שנפרדנו, אז המשכנו לעשות יחד סיבוב בין הברים בעיר", מספר יוסי, איש חיי לילה תל-אביבי. "התחרמנו קצת בבר, ובשלב מסיים אני קולט שאין אותה יותר, שהיא שיכורה. היא מדברת יותר מידי שטויות ולא יושבת ישר לרגע. היא רצתה לשתות עוד, אבל אמרתי לברמן שיביא לה רק מים, ואז יצאנו החוצה והזמנו לה מונית. דרשתי ממנה לשלוח לי הודעה כשהיא בבית. יכולתי בכיף להמשיך קדימה, אבל זה לא כיף ולא מכבד. למרות היצר המיני, יש גבול. אני רוצה להיות עם מישהי שהיא איתי באותו הרגע".
גברים רבים שותפים לחוויה של ויתור על יחסי מין כאשר הפרטנרית שתויה, ובצדק. אין הרבה משמעות להסכמה ליחסי מין שניתנת כאשר האישה אינה כשירה לתת את הסכמתה. סירוב ליחסי מין כאשר לא בטוחים לגבי מידת ההסכמה הוא הדבר הנכון לעשות, אלא שבחברה שבה גברים ונשים כאחד לומדים שגבר צריך לחתור לקיום יחסי מין, עלולות להיות לכך השלכות עבורו.
"יצאתי עם החבר'ה לפאב והכרתי מישהי מדהימה. בגלל שהיא השתכרה לחלוטין והייתה מחוקה, ליוויתי אותה הביתה והכנסתי אותה למיטה", נזכר רונן. "היא תפסה לי את היד והכניסה אותה בין רגליה. אמרתי לה שאשמח מאוד להיות איתה בקשר ולשכב איתה כשהיא לא תהיה שיכורה. אחר כך כיסיתי אותה ויצאתי. היא לא דיברה איתי יותר, פשוט לא הסכימה לדבר איתי, לצערי. היא הייתה עוצרת נשימה, חכמה ומעניינת, פוטנציאל אמיתי לקשר. עד היום אני בתחושת פספוס".
יש משהו שהיית יכול לעשות כדי למנוע את הפספוס הזה?
"אולי אם היינו שוכבים, אבל זה לא נראה לי נכון באותו הרגע. מצד שני, אני מצטער שהתפספס הקשר. אפשר לומר שאני שלם לגמרי עם הדרך שבה נהגתי, ועם זאת אני מבואס מהתוצאה. לניצול יש פנים רבות, והייתי מעדיף שהפעם הראשונה תהיה בחירה צלולה ומושכלת. אגב, היה מקרה עם מישהי אחרת שכשהיינו כבר שנינו ערומים אצלה בדירה, היא מלמלה משהו על זה שהיא לא בטוחה, אז התלבשתי והלכתי. למחרת דיברנו, ומסתבר שהיא לא הבינה למה הלכתי. היה לה מוזר שהקשבתי בכלל למה שהיא אמרה, אבל אותי לימדו שאם יש ספק, אין ספק. אם היא לא בטוחה, אז ממש לא חייבים".
מקרה מובהק נוסף שבו להסכמה אין משמעות, הוא כאשר מדובר בנערות מתחת לגיל 18 ובפער גילים גדול. "בגלל שאני מופיע עם להקה, מתחילות איתי הרבה צעירות", משתף אלכס. "הן טוענות שהן בנות 18, אבל לא בטוח שהן אומרות את האמת, וגם אם זה נכון, אני לא חושב שיש לבחורים בני 27 או 28 מה להתעסק עם ילדות בנות 18.
"קרה לי פעם שיצאתי עם מישהי ובמהלך הדייט גיליתי ממנה שהיא שיקרה לי לגבי הגיל שלה, וגם הייתה בתולה. אמרתי לה בסוף הערב שזה פחות מתאים כי אנחנו במקומות שונים בחיים. היא נעלבה ואמרתי לה שאני מבין את זה, אבל כשהיא תיזכר בזה בדיעבד, היא תודה לי שלא לקחתי אותה אליי לדירה".
נשמע שיש לך הרבה מודעות לנושא.
"אני כל הזמן תוהה מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשפר את המצב. אני חושב שזאת האחריות של המין הגברי בראש ובראשונה לחנך גברים לא להטריד ולאנוס. יש מערכת לחצים ושיקולים שמופעלת על גברים, ומניעה אותם בצורה פרימיטיבית – 'איזה גבר אני אצא אם אזיין', ואנחנו צריכים לשנות את השיח. אם ניצור בינינו לבין עצמנו שיח שנותן חיזוק על התנהגות חיובית, למשל לחזק גברים על 'איזה גבר יצאת, היא הייתה שיכורה אז רק ליווית אותה הביתה' - נוכל למנוע הרבה מהדברים האלה. אני רוצה להאמין שאם נעשה את זה, נראה יותר מקרים שמישהו יצא גבר כשהוא באמת מתנהג כמו גבר, ולא יצא גבר כי הוא אנס או עשה מעשה בזוי אחר".
אחיי הגברים, קחו אחריות
הנושא של האחריות הגברית לשינוי המצב עלה השבוע לסדר היום החברתי, בין השאר ע"י עדי טרם, שמארגן הפגנה בשם 'גם אני פגעתי - גברים לוקחים אחריות - גברים מתגייסים לריפוי', שתתקיים היום (ד') בכיכר הבימה. טרם קורא לגברים בראש ובראשונה להכיר בכך שמעשיהם פוגעים בנשים. "אני קורא לאחיי הגברים לבוא ולקחת אחריות", כתב באיוונט שהזמין להפגנה. "להודות, להכיר ולקבל את העובדה שאנחנו חיים בחברה חולה ולא שוויונית שבה אנו פוגעים בנשים כל הזמן".
אתה פגעת בנשים?
"אני אישית יודע שפגעתי, שהטרדתי מעצם היותי גבר בתרבות שמקבלת המון דברים קטנים שהם כביכול בסדר", הוא אומר. "זה חלק מתרבות אונס, תרבות מטרידה, זכרית וסקסיסטית. רק בגיל 40 התעוררתי לזה, כי מעולם לא למדו אותי על זה כלום – לא בבית הספר, לא בבית, וכולם מסביבי עשו את זה. אני רוצה להביא את הנושא למודעות בקרב גברים, כדי הם שיבינו את השיח הזה ואת התחושה שאתן מסתובבות איתה בעולם. אני תולה תקווה בדור הבא ובחינוך למיניות בריאה בבתי הספר. וגם צריך לחנך את הדור שלנו, שהוא ההורים של הדור הבא, ולהראות לו שיש בעיה".
6 צפייה בגלריה
עדי טרם. "רק בגיל 40 התעוררתי לזה, כי מעולם לא למדו אותי על זה כלום"
(צילום: אוסף פרטי)
כשאת אומרת כן למה את מתכוונת? רצון במקום הסכמה
מי שעומלת בשנים האחרונות על חינוך הדור הצעיר למיניות בריאה היא שלומית הברון, מייסדת המרכז הישראלי לחינוך מיני. "הורים מתקשרים אליי ושואלים איך לגרום לילד לא להיות אנס?", היא מספרת. "אבל זה ממש קל לגרום לנער לא להיות אנס, רק צריך לכוון אותו קצת. אנחנו מדברות עם נערים על מה זה אומר להיות גבר ועל הזכויות הגבריות שלו. למש, אנחנו אומרות, 'מגיע לך מגע מיני עם מישהי שעפה עליך ובעניין שלך בטירוף', ונערים מבינים את זה היטב ומהר".
6 צפייה בגלריה
שלומית הברון וסנדי בשרטי שותפתה. מדברות עם בני נוער על משמעות ההסכמה והרצון הנלהב
(צילום: עפר קידר)
"אני מוכן לוותר על חדירה כשזה לא מדויק לי, גם אם זה מוציא אותי פחות 'גבר'", משתף עידן. "רוב האינטראקציות שלי לא הולכות עד הסוף, וזה בהקשבה מלאה למה שכל אחד רוצה. אם מישהו רוצה להפסיק אז פשוט מפסיקים. גם הכנסתי משהו כמעט קבוע לאג'נדה שלי - אם מדברים על חדירה אני מבקש מהבחורה שתגיד לי את זה, למשל 'עידן, אני רוצה שתיכנס אליי'. אני רוצה להסתכל לבחורה בעיניים ולראות שהיא באמת מתכוונת לזה ועושה את זה מתוך התלהבות, ולא כדי לרצות אותי. אני רוצה להיות רק באינטראקציות שיש בהן כן נלהב".
גם דורון מקפיד לוודא רצון, ולא רק הסכמה. "פגשתי מישהי במועדון והיא רצתה שנלך אליי הביתה. לא הסכמתי עד שפגשתי אישית את זוג החברים שאיתם היא הגיעה. אני לא מכיר אותה, והם כן, אז רציתי לדעת שזה מבחירה אמיתית ומרצון, ולא בגלל שהיא עשתה חומרים כאלה או אחרים במועדון. רציתי לראות אותם גם כדי להגן על עצמי ולדעת שהיא עם אנשים נורמטיביים כדי לא להכניס את עצמי למיטה חולה".
וידוא הרצון מאפשר לגברים למזער את הסיכוי שיפגעו באישה, אך יש שמגדילים לעשות ומגינים על נשים גם מפני פגיעות אפשריות מצד גברים אחרים. בביקור אחר שלו במועדון, מספר דורון, הוא ראה על הרצפה שתי נשים מעולפות. "לא הכרתי אותן אבל ידעתי שאני צריך לדאוג להן, ולהוציא אותן משם. יאמר לזכות המועדון, שכשבאתי לצאת איתן עצר אותנו המאבטח, אפילו שהייתי שם עם חברה שלי. רק אחרי שהוא דיבר עם מישהי שעובדת שם ומכירה אותי, שאישרה לו שאני בסדר ובאמת רוצה לדאוג לבחורות האלה, נתנו לנו לצאת איתן מהמקום.
"אחר כך לקחנו מונית לדירה של אחת הבנות, ושם טיפלנו בהן במסירות. נשארנו שם עד הבוקר כדי לוודא שהן בסדר, וחיכינו בחצר עד שהן התעוררו כדי לתת להן פרטיות. כשהן התעוררו בילינו את כל היום ביחד ונוצר בינינו חיבור לחיים. עובדה שעברו מאז כמה שנים ואנחנו עדיין בקשר. כשהאישה בנקודה הכי פגיעה וחסרת אונים, והגבר - לא רק שלא מועל באמון שלה אלא מכניס טוהר, כוונות טובות ואהבה בלתי מותנית בדבר, נוצר אמון חזק".
יוסי, איש חיי הלילה, מתאר כיצד הוא נוהג להגן על נשים שחוות הטרדות בבר בו הוא עובד. "יש גברים שרואים חבורה של בנות רוקדות וכל הזמן מנסים להידבק אליהן מאחורה. הם חושבים שאם הם יתנהגו כמו האדם הקדמון אז ילך להם, אבל גוף האישה שייך רק לה. אז אני רץ למאבטח ואנחנו מוציאים אותם משם ביחד כי חשוב לי שלנשים יהיה נוח ונייס".
להעיר את הצופה מהצד
המקרים האלה משמחים, משום שההתגייסות של גברים מצביעה על הכרה בכך שבעיית האלימות המינית אינה בעיה של נשים בלבד, אלא של כולנו כחברה. בהקשר הזה ראוי להזכיר את תנועת "מתערבים" – מיזם חברתי המעניק כלים להתמודד עם מצבים של הטרדות מיניות במרחב הציבורי.
"ב-80% מהתלונות על הטרדות מיניות במרחב הציבורי היה בן אדם שצפה מהצד ולא השפיע על הסיטואציה, אז אנחנו מנסים להשתמש בו כדי לייצר שינוי בישראל", מסביר צור גולדין, שהקים את המיזם. "המטרה שלנו היא להעלות את המודעות, לחדד את ההפרדה בין התחום האפור והלא אפור, ולתת אומץ, כלים ויכולת לאנשים ליצור השפעה חיובית".
איזה אינטרס יש למישהו להתערב בסיטואציה בין שני אנשים זרים שאינה נוגעת אליו?
"הוא צריך להתערב כי זה נוגע במהות הכי בסיסית שלנו כבני אדם, שהיא היכולת לתקשר והערבות ההדדית שקיימת בינינו כבני אדם וכישראלים. מה שאני לא רוצה שיקרה לבת שלי או לבת זוג שלי, או לאדם הכי קרוב אליי, מתחיל בראש ובראשונה במה שאני נותן ובמה שאני תורם, ובכך שכל אחד ייקח אחריות.
"הנושא של הטרדות מיניות הוא הנושא הכי אינטימי ובסיסי שלנו כבני אדם, וברגע שנתייחס אליו ברצינות ונדע לתקן את עצמנו גם תרבותית וגם חברתית, הכול יראה אחרת. כשאמא תשלח את הבן או הבת שלה החוצה לשחק, וכשגבר ואישה ירצו לקיים קשר אינטימי, הם יוכלו לעשות את זה בלי לחשוש. זה לא מופרך. אנחנו נמצאים במאה ה-21 והגיע הזמן לייצר שינוי".
את השינוי הזה כבר ניתן לראות סביבנו. צעד אחר צעד, בתהליך סיזיפי אבל כזה שתוצאותיו כבר נגלות לעין. אפשר לראות אותו באופן בו מקרה האונס האחרון גרם וגורם לנו לצאת לרחובות, להביע שאט נפש, למחות ולקרוא לשינוי. אפשר לראות אותו בתיקונים הקטנים לשבירת תרבות האונס, שהתרחשו השבוע. ציור קיר של נערים מציצים למלתחות הנשים שנתפס כאייקון תרבותי, נמחק בהוראת ראש העיר. פרסום לחנות פיצוחים שכלל כתובים כגון "רק מחכה שמישהו יפתח אותי", הוסר ברגע שנטען כנגדם שהם מעודדים אלימות מינית. וכמובן, המעשים של כל אחד ואחת מאיתנו המתייחסים בכבוד והערכה לזולת, יהא אשר יהא מגדרם.
