"בתקופה האחרונה גברים נתפסו אצלי כמקור לפחד, לסכנה", אומרת בקול רועד כמיתרי כינור עתיק, אישה שביום וחצי האחרונים שבילינו יחד, הייתה שקטה וחייכנית. מילותיה המטלטלות מהדהדות במרחב כמו גלי הדף אחרי רעם אדיר, מזעזעות את נפשם של הנוכחים. אף אחד מאיתנו לא נותר אדיש לדברים. התחושה היא שכולנו קצת פחות ציניים עכשיו, וקצת יותר עצובים.
האישה שיושבת משמאלי שולחת לה לב שהיא עושה עם האצבעות. עיניה נוצצות מדמעות של צער, אולי של הזדהות. עוד אישה מהמעגל מצטרפת, והנה עוד לב אצבעות קטן נשלח לעבר האישה השקטה והחייכנית, שזה עתה שחררה לחופשי את אחד הפילים הכי גדולים בחדר.
רבות מאיתנו מסתובבות בעולם עם חרדה אמיתית מהמין הגברי. הפחד הזה, שנזרע בנו עוד כשהיינו קטנות, עם אגדות ילדים על זאבים רעים וכיפות אדומות, צמח לעץ מפלצתי של טראומה נשית קולקטיבית. כל אישה נושאת כמובן את סיפורה הייחודי, אך כולנו מחוברות בזה יחד. זה לא אומר שכל הגברים הם פוגעים בפוטנציה, זה כן אומר שקיים פחד כזה אצל הרבה מאוד נשים, ושראוי וכדאי שנקשיב לו.
6 צפייה בגלריה
טקס שלום בין המינים. בזמן שהנשים דיברו על פחד מהמין הגברי, הגברים דיברו על תחושת הבדידות הרומנטית שקורית כשלא בוחרים בהם
(צילום: מרינה גרקובה )
מסביבנו שוכבים להם, כמו עלי כותרת של פרח גדול ממדים, 15 גברים בגילאי 55-25. עיניהם עצומות, אבל הם ערים לגמרי, קשובים לכל מילה שנאמרת במעגל הנשים. אישה אחרת משתפת עכשיו שקשה לה להגיד 'לא' למישהו, ועדיין להרגיש על כך אשמה. גם היא מתארת תופעה שרובנו חווינו וחוות – הצורך לדעת שמכבדים את הגבולות שלנו, בלי שנצטרך להסביר ולתרץ ולהרגיש לא נעים שכך אנחנו מרגישות. עוד מעט נתחלף - אנחנו נשתוק, והגברים ידברו. אלו הם רגעים נדירים של כנות וחשיפה, שמחייבים את הנוכחים במרחב להתמסר לתפקיד המקשיבים והמפנימים, בלי להתנגד לדברים שעולים, ובלי לנסות לעזור.
בדרך כלל, מעגלי גברים ונשים מתנהלים כמו שני יקומים מקבילים: האחד לגברים והשני לנשים, ומהווים מרחב מוחזק, שמאפשר לכל אדם במעגל לשתף בכנות ובפשטות את בני המגדר שלו או שלה, בכל מה שחי בו או בה כרגע - ולעשות זאת בידיעה שמדובר בסביבה תומכת ומאפשרת. הפעם נשברה המחיצה שמפרידה בין עזרת הנשים לעזרת הגברים, וכולנו יושבים בחלל אחד, מאזינים בקשב רב לקשיים ולכאב של בני ובנות המין השני, ומבינים שזוהי זכות גדולה ונדירה, להקשיב ככה לליבם של אנשים, שכמעט אף פעם לא מתאפשרת.
האירוע שאיגד את השיתופים הללו נקרא "טקס סליחה בין המינים". הוא התקיים בעיצומו של יום כיפור, יום של חשבון נפש, סליחות וטיהור, ובתוך ריטריט על טהרת היוגה-טנטרה, הנושא את השם "שלום בין המינים". הריטריט, שהוא מעין התכנסות של כמה ימים, שמטרתה לצאת מהשגרה הרגילה ולהעמיק בנושא כלשהו, התחיל כשעתיים לפני הצום והסתיים מיד אחריו. הנחתה אותו דהניה יוסף, אלכימאית רוחנית שמערבבת בקדרה שלה פסיכותרפיה גופנית, טנטרה-יוגה וייעוץ זוגי, מיני ואישי.
כך, בזמן ש-15 נשים פתחו את ציפור נפשן וחשפו פצעי התקשרות, פחד, בושה ואשמה, הגברים חשפו בתורם קצת מכאב הדחייה הרומנטי שהם חשים כשאנחנו לא בוחרות בהם, או כשאנחנו מציבות אותם מראש בעמדת "הידיד". גם במקרה הזה מדובר בכאב אמיתי שחי אצל רווקים וגרושים רבים, שדורש אוורור, רגישות ואמפתיה.
דהניה מסבירה לנו שכעת יתחיל טקס הסליחות המשותף. זהו טקס טנטרי שלדבריה, "שם דגש על ריפוי באמצעות דיאלוג ישיר ואינטימי בין גברים לנשים". היא מספרת שאין מקור יחיד לטקסים מן הסוג זה, מאחר שהם עברו עיבודים ושינויים במקומות רבים בעולם, אולם לישראל הוא הגיע בשנות ה-90, עם מדריכי טנטרה ואנשי רוח שהחלו לערוך גרסאות שונות שלו ברחבי המדינה, באחת מהן דהניה עצמה נתקלה.
"הפעם הראשונה שהתנסיתי בטקס כזה הייתה במרחב מבורך בשם 'מסעות הלב', שתמכתי בו כאסיסטנטית כמה שנים", היא משתפת. "עברנו שם טקס ארוך של כמה שעות, שבו הסכמנו לראות איפה פגענו במין השני במערכות היחסים שלנו, ועל מה יש לנו רצון לבקש סליחה ולכפר. הטקס הזה יוצר עבורי זיכוך עמוק של הנפש, ואפשר לי להסתכל על גברים וגם על עצמי עם הרבה יותר חמלה, ולהבין עוד יותר את החיבור העמוק בינינו".
6 צפייה בגלריה
ריטריט סליחה בין המינים. "להסכים לראות איפה פגענו בבני המין השני"
(צילום: מרינה גרקובה )
לקראת הטקס אנחנו נעמדות במעגל. מול כל אישה נעמד גבר אחר, ואנחנו מתבקשות ומתבקשים לחזור על משפטי סליחה קולקטיביים, שאותם מקריאה בכריזמטיות דהניה המנחה. "אני מבקש סליחה על הפעמים שבהן לא כיבדתי את הגוף שלך. אני מצטער שראיתי אותך כאובייקט ולא כאדם שלם עם רצונות, מחשבות ותחושות", אומרים הגברים, בזמן שהנשים אומרות משפטים כמו: "אני מבקשת סליחה על הפעמים שבהן השתמשתי במילים פוגעות, בחרתי בכעס ובמרחק, במקום בדיאלוג פתוח ומחבר".
אני מתבוננת עמוק אל תוך עיניו של הגבר שאני עומדת מולו עכשיו, וכשאני אומרת את משפט הסליחה: "אני מבקשת סליחה על הפעמים שבהן לא הערכתי אותך", אני קולטת שהוא בוכה. אני והוא לא מכירים. נפגשנו לראשונה רק אתמול, אבל זה לא משנה עכשיו. כולנו מגלמים כעת דמויות מהעבר הרומנטי שלנו, אהבות שהחמיצו וסיפורים לא פתורים, כמו פצעים שטרם הגלידו.
דהניה יוסף: "שלום בין המינים אינו רק מטרה פרטית, זאת מטרה חיונית לריפוי עמוק של החברה כולה. כאשר יש שלום בין גברים לנשים, יש יותר רגישות, הכלה ושיתוף פעולה, מה שמוביל להרמוניה ולשגשוג בכל תחומי החיים"
אחד הגברים מספר לי שהוא הגיע לריטריט הזה נטו בשביל טקס הסליחה בין המינים. "היה לי חשוב להשתתף בטקס כזה, כדי לאפשר לעצמי למצוא את המקום לסלוח, וכדי שהכעס שיש לי על הפרידה לא יהפוך לשנאה כלפי נשים בכלל", הוא מסביר, ואני מודה לו על השיתוף המשמעותי הזה. לא בכל יום גבר מגלה כזאת מודעות ורצון לטפל בפצעיו, רגע לפני שהם הופכים לצלקות של שנאה ואיבה.
בסיום הטקס, אני תופסת את דהניה לשיחה אישית. היא מספרת לי שהיא לא סתם בחרה את נושא השלום והסליחה בין המינים בתור הנושא המרכזי של הריטריט. "אנחנו חיים בחברה שבה מערכות היחסים בין גברים ונשים פעמים רבות נשברות על ידי כאב, חוסר הבנה ופחדים משני הצדדים. יום כיפור הוא זמן שבו אנחנו מתבוננים פנימה ומבקשים סליחה על המעשים שלנו, לכן זה היה נראה לי טבעי להפנות את הסליחה הזאת למערכת היחסים היסודית והעתיקה ביותר, זאת שקורית בין גברים לנשים".
"העובדה שאנחנו בעתות מלחמה הפכה את זה לעוד יותר חשוב מבחינתי", היא מוסיפה. "אני חושבת שזה ממש הכרחי להפוך את הרגשות הקשים והמפלגים שעולים בזמנים כאלו לרגשות של חמלה, אהבה והבנה, שיביאו יותר שלום בתוכנו ובינינו, ואולי אפילו יקרבו שלום בין העמים".
עד כמה גברים ונשים זקוקים לשלום ביניהם?
"גברים ונשים זקוקים לשלום ביניהם יותר מאי פעם. אנחנו חיים בעידן שבו הפערים והכאבים ששני המינים צוברים לא רק משפיעים על מערכות היחסים האישיות שלהם, אלא ממש חודרים לתוך המבנה החברתי כולו. שלום בין המינים אינו רק מטרה פרטית, זאת מטרה חיונית לריפוי עמוק של החברה כולה. כאשר יש שלום בין גברים לנשים, יש יותר רגישות, הכלה ושיתוף פעולה, מה שמוביל להרמוניה ולשגשוג בכל תחומי החיים.
"דוגמה יפה וכואבת לכך ראינו בתחילת המלחמה, כאשר העם שלנו התגייס להתנדב בכל כך הרבה פעילויות מבורכות לתמיכה במצב הקשה והטראומטי שבו היינו. בזמנים של פחד וכאב גדול, אנשים רבים שיתפו פעולה מהלב ועשו כמיטב יכולתם כדי לטפל, לעזור ולהכיל את כאבם הנורא של בני עמנו".
יש לך הסבר למה נשים רבות חשות פחד מגברים וגברים רבים חשים פחד מנשים?
"הפחד הזה מושרש בפצעים היסטוריים ותרבותיים שעוברים מדור לדור. נשים רבות חוו על בשרן חוסר כבוד, ניצול ודיכוי מצד גברים, מה שהביא לתחושת פחד ולחוסר אמון. מנגד, גברים חשים לעיתים שהם לא מובנים, שהחברה מצפה מהם להיות חזקים תמיד, ולא מאפשרת להם להביע פגיעות וחולשה. בסוף שני הצדדים נושאים צלקות ופחדים, כשהתוצאה היא חוסר הבנה ומרחק רגשי, שרק מזין את הכאב ההדדי".
אז גברים ונשים באמת יכולים לעשות ביניהם שלום לדעתך?
"כן. גברים ונשים יכולים וצריכים להגיע לשלום, אך זהו תהליך שדורש עבודה פנימית עמוקה משני הצדדים. השלום יגיע כאשר שני המינים יתחייבו להיות פתוחים לשיח, להקשבה אמיתית ולסליחה. שלום אמיתי לא נובע מוויתור חד-צדדי, אלא מהכרה בערך ההדדי, תוך יצירת מרחב שווה לביטוי רגישויות, וכיבוד החזקות והחולשות של כל צד".
6 צפייה בגלריה
ריטריט סליחה ושלום בין המינים. "השלום יגיע כאשר שני המינים יתחייבו להיות פתוחים לשיח, להקשבה אמיתית ולסליחה"
(צילום: מרינה גרקובה )
איפה המקום הזה של לרצות לעשות שלום מול המין הגברי פוגש אותך באופן אישי?
"המקום של לרצות לעשות שלום מול המין השני ולא לתת למשקעי העבר להכריע, פוגש אותי בעומק המסע האישי שלי, שבו התמודדתי לא פעם עם כאב ופגיעות שנגרמו בתוך מערכות יחסים. לאורך השנים, למדתי שמערכות יחסים הן אומנם המקום שבו הפצעים הגדולים שלנו נפתחים, אך גם המקום שבו ריפוי יכול להתרחש. אני מבינה היום, יותר מתמיד, שהבחירה להמשיך ולחיות עם לב פתוח, למרות הקשיים והמשקעים, היא לא רק כוח של חמלה וסליחה כלפי האחר, אלא גם שחרור פנימי עבורי. כל התנסות כואבת יכולה להכביד, אך היא גם הזדמנות להתפכחות ולצמיחה רוחנית.
"במסע שעברתי, כולל בעבודה הפנימית שאני עושה על יחסים ואיזון בין איכויות זכריות ונקביות, הבנתי שאני לא רוצה להיכנס למערכת יחסים נוספת מתוך מגננה או עם חומות סגורות. אני באה עם לב פתוח ואמון מחודש, כי אני מאמינה ששלום אמיתי בקשר מתחיל מהמקום הזה - מהיכולת לפגוש את האחר מתוך פתיחות ונכונות לרפא, ולא מתוך סגירות או פחד להיפגע שוב. אני גם יודעת ומאמינה שהגבר הנכון עבורי יגיע בדיוק בזמן הנכון, כשאהיה מוכנה לפגוש אותו בלב שלם".
איך כולנו נוכל להיות רגישים ואמפתיים יותר כלפי הצד השני?
"המפתח לרגישות ולאמפתיה טמון בהקשבה עמוקה, כזאת שאינה מונעת מפחד או מאג'נדה כלשהי. עלינו ללמוד לראות זה את זה קודם כל כבני אדם עם רגשות, פחדים וחלומות. כאשר אנחנו לומדים לפתוח את הלב, לשחרר שיפוטיות ולהתקרב מתוך סקרנות וכבוד, אנחנו יוצרים מרחב שבו אפשר לבנות אמון ולרפא את הפצעים.
"אמפתיה מתרחשת כאשר אנחנו באמת נותנים מקום לצרכים, לרגשות ולחוויות של הצד השני. מתוך כך יכולות לעלות בקשות שיאפשרו יותר הלימה והרמוניה בין הצדדים. אני מאמינה שתודעה לעומתית רק מביאה לקונפליקטים, וחושבת שעלינו לנוע לעבר תודעה מאחדת שכוללת בתוכה את כולם, ומאפשרת לכל לב מקום שווה ומלא בעולם".
