החודש מציינים בעולם ארבע שנים לתנועת MeToo, תנועה שהתחילה באוקטובר 2017 כשהשחקנית אליסה מילאנו השתמשה בהאשטאג #METOO כדי לעודד נשים ונערות מרחבי העולם לחשוף את ממדי תופעת ההטרדות המיניות. הטריגר היה פרשת הארווי וינסטיין שהואשם על ידי למעלה מ-100 שחקניות בתקיפה, אונס והטרדות מיניות חוזרות ונשנות. #METOO צבר מיליוני שיתופים וסיפורים אישיים של נשים (וגם גברים) מכל רחבי העולם, אשר חשפו את השכיחות של מקרים אלו והראו עד כמה הם נפוצים.
אם פעם הבושה וההסתרה היו נחלת הנפגעות, לראשונה הסיפורים שיצאו לאוויר האירו בזרקור ענק את הצד הפוגע, בזמן שהצד הנפגע הרגיש לראשונה כי אינו לבד יותר. וזה נתן כוח. המון כוח. גם לי. פתאום, בבת אחת, הרגשתי שצדקתי בכל התחושות האלה שחשתי. הבנתי שבכל אותן הפעמים הללו שפגעו בי לא דמיינתי, וידעתי שאני לא לבד.
בשם האמנות
ב-2016 הייתי סטודנטית שנה ב' ללימודי משחק. היה לי מורה בבית הספר, שחקן מוכר שמאוד העריך אותי. נקרא לו ג'. בתחילת ההיכרות הרגשתי שהוא מתייחס אליי כאל בת טיפוחיו. הוא נהג לבקש את דעתי, התייעץ איתי אחרי השיעורים ולקראת העבודה על פרזנטציית הסיום של השיעור שלו הוא ציוות אותי לעבוד צמוד אליו, כמעין מפיקה ועין חיצונית. הרגשתי שהוא סומך עליי ומעריך אותי. הייתי תלמידה חרוצה ומשקיענית, ובזמן שאנשים בכיתה הכינו עבודה אחת להגשה, אני הכנתי שתיים.
אחת היצירות הייתה וידיאו נונסנס מחאתי וסאטירי על תפקיד האישה ועל תרבות הפורנו, וחלק ממנו כלל עירום מלא שלי. הייתי מהסטודנטיות האלה לאמנות שרוצות להראות שהן נועזות ואמיצות, שהולכות עד הסוף ולא מפחדות לחשוף ולהיחשף. אבל האמת היא שכן פחדתי להיחשף. ניסיתי להוכיח משהו שעדיין לא הרגיש לי לגמרי בנוח.
פרזנטציית הסיום התקרבה, והתחלתי לחשוב מחשבות שניות על הקרנת הסרטון. לחשוף את עצמי בצורה שכזו מול פאנל מצומצם של חבריי לכיתה זה משהו אחד, אבל להתערטל "בשם האמנות" מול בית ספר שלם בליווי פאנל מלא של מורים ואורחים, על מנת להוכיח שאני נועזת וטוטאלית ובעלת אמירה, וכל זה על מסך ענק של קולנוע – זה כבר משהו אחר.
הבנתי שאני לא מוכנה שיראו אותי ככה, שאני לא צריכה לשים את עצמי בפוזיציה לא נוחה רק כדי "להעביר נקודה", גם אם מדובר בביקורת שחשוב שתישמע וגם אם הכול נעשה בשם האמנות. לא הייתי מוכנה לזה. "אני חייבת להעלות את זה מול ג'", חשבתי, "הוא בטוח יבין". ניגשתי אליו ואמרתי שאני מתחרטת על הסרטון, שהוא מעורר בי אי-נוחות ושאני לא מוכנה עדיין להיות מוצגת בצורה כזאת. "אבל אין לך מה לדאוג", הרגעתי מיד, "בשביל זה הכנתי שתי יצירות".
"מה את מקשקשת. בניתי על להראות את הסרטון לאנשים שמגיעים לצפות בפרזנטציה. אין אפשרות לבטל אותו. הוא כבר לא רק שלך". התעצבנתי. מה זאת אומרת "לא רק שלי"? חתמתי על איזשהו חוזה? מישהו שילם לי כסף על יצירת הסרטון? זה סרטון שאני כתבתי, הפקתי וביימתי. אני כולה סטודנטית וזה אמור להיות מקום בטוח ללמוד, להתנסות ולבחון את הגבולות שלי. אז הנה, בחנתי אותם, והבנתי שחציתי גבולות שאינני מעוניינת לחצות, וכעת אני מבקשת לסגת אחורה.
ג' נשאר בעמדתו אך הרגשתי שאין מצב שהסרטון הזה יוקרן על מסך גדול. ניגשתי לסטודנט שהופקד על עמדת ההקרנה, וביקשתי ממנו שלא יקרין את הסרטון בחזרה הקרובה, וכך אכן קרה. ג' היה מזועזע. בסוף החזרה הוא כינס את הכיתה ונעמד מולנו על הבמה. "יובל לוי", הוא פתח מול כולם, "אני מאוכזב ממך. הפרזנטציה הזאת היא גם שלי, כך שהיצירה הזאת כבר לא רק שלך ואת לא יכולה לקבל החלטות כאלו על דעת עצמך".
"נכון, לכן עירבתי אותך. ביקשתי ממך לא להעלות את זה מקודם כשדיברנו בחוץ, ולא הסכמת".
"לא הסכמתי כי זאת יצירה טובה".
"זה לא משנה אם זאת יצירה טובה, אני לא מרגישה נוח שיראו אותי ככה".
"מה זה הבולשיט הזה?! את רוצה שיראו אותך ככה! את בחורה מינית ופרובוקטיבית! את הראית את זה כבר כמה פעמים מול כל הכיתה, אז עכשיו פתאום את לא רוצה?!".
גוש גדול התמקם לי במרכז החזה והרגשתי שאני מתקשה לנשום. המשפט הזה, שנאמר מול כולם, הזכיר לי נשכחות. "סליחה?! אז אם היא עשתה משהו פעם אחת זה אומר שלנצח היא תרצה לעשות אותו שוב? אתה יודע כמו מה זה נשמע?!" הזדעזעה הסטודנטית היחידה שנחלצה לעזרתי. כל השאר נותרו נטועים בכיסאותיהם בדממה. ג' החל לאבד את זה. "הסיבה שיובל לא רוצה להראות את הסרטון זה לא כי היא מרגישה לא בנוח שיראו אותה ככה", אמר ואז פנה אליי, "אז אל תזייני לי במוח! את חושבת שהסרטון הזה לא מספיק טוב כי את פחדנית וחסרת ביטחון ובדיוק בשביל זה אני פה. כדי לדאוג שלא תפחדי ולא תוותרי לעצמך".
"אבל אני לא מוותרת לעצמי", אמרתי בקול רועד. "אני באמת לא רוצה שיראו אותי ככה! זה מפחיד אותי ולא נוח לי עם זה". חרדה החלה להציף את גופי והרגשתי שאני כבר ממש מתקשה לנשום. "יובל צריכה דחיפה, ואני פה כדי לתת לה את הדחיפה הזאת וכדי לוודא שהיא לא נותנת לחוסר הביטחון להשתלט עליה", המשיך ג' בנאומו. "אני לא אוותר לה ואני לא אוותר לאף אחד מכם! הסרטון יוקרן בפרזנטציה ויהי מה! יותר מזה אני אגיד לך - אם את לא עולה עם הסרטון הזה, את לא עולה גם עם העבודה השנייה שלך".
הרגשתי שאני עומדת להתעלף, שאני לא יכולה להישאר עוד רגע אחד באולם ולשמוע אותו צועק, ורצתי החוצה לנשום אוויר ולבכות. חברה נוספת ניסתה לצאת אחריי עם בקבוק מים, אך הוא עצר אותה. "שאף אחד לא יצא מהכיתה! התקף חרדה גם כן", הוא צרח מול כולם. "כל יום מישהו כאן עם התקף חרדה. היא תסתדר לבד. מי שיוצא לא משתתף בפרזנטציה!" הוא איים וסגר את הדלת.
נותרתי בחוץ, שומעת את הצעקות מבעד לדלת האולם, מתנשפת, רועדת ומנסה להסדיר את הנשימה. לקחתי את הטלפון והתקשרתי למנהל בית הספר. אין מצב שמורה מתנהג ככה ועוברים על זה בשתיקה. זה לא יכול להיות!
המנהל אליו התקשרתי, אותו אני אוהבת ומעריכה עד היום, הזדעזע ואכן הבטיח שהם לא יעברו על זה בשתיקה. הוא ציין שהוא לא נמצא כעת בעיר, אך הוא יתקשר מיד למנהל השני כדי שיגיע מהר לבית הספר לטפל בעניין. אחרי זמן מה, ראיתי מרחוק את המנהל השני נכנס למשרדו. כמה רגעים לאחר מכן דלת האולם נפתחה, ג' יצא ממנה ונעמד לידי במסדרון. "אני לא מאמין שעירבת את ההנהלה, טיפשה. שיהיה לך ברור - את שרופה בתעשייה" הוא איים, הסתובב ונכנס לחדרו של המנהל. בינתיים כל הכיתה חיכתה בחצר. "יובל, את סתם מייצרת דרמה", אמרה אחת הבנות. "כן, זה סתם ניסיון למשוך תשומת לב. כל פעם את חייבת להיות בכותרות, נכון?".
הלכתי הצידה ובכיתי. הרגשתי כל כך לבד. אפילו חבריי לכיתה לא הבינו אותי. רק חברה אחת, זו שנחלצה לעזרתי באולם, ניגשה לתמוך בי. לימים אותה חברה נהייתה החברה הכי טובה שלי מהכיתה. מספר דקות מאוחר יותר זומנתי גם אני לחדר המנהל. "שבי בבקשה", הוא אמר. "חשוב לי להבהיר שאין בכוונתנו להכריח אותך לעלות עם הסרטון לפרזנטציה בשום צורה. את תעלי עם מה שתבחרי".
"תודה רבה", עניתי.
"אני רק רוצה להבהיר", הוא המשיך וקיוויתי שכעת תגיע סוף-סוף אמירה משמעותית בנוגע להתנהגותו הבעייתית של ג'. "נשמע שאת מתלוננת על הטרדה מינית, וחשוב לי להבהיר שזה לא המקרה". רגע-רגע, מה? איך הוא יודע על מה אני מתלוננת? בקושי פתחתי את הפה.
הבהרתי שאני לא מתלוננת על הטרדה, אני מתלוננת על ההתנהגות המזעזעת של המורה, ושאני לא חושבת שיש מקום להתנהגויות כאלו בבית הספר, אבל עמוק בפנים ידעתי שאני מרגישה מוטרדת, מותקפת ושכפו עליי לעשות משהו בניגוד לרצוני, רק על סמך התדמית המינית שלי. "אני מבין, אבל אני כן חושב שיש משהו בדבריו. אני יודע שיש לך בעיות של ביטחון עצמי, ואני חושב שג' זיהה משהו נכון ורק רצה לקדם אותך".
יצאתי מהחדר בתחושת בדידות עצומה. מה, הייתי עד כדי כך תמימה שחשבתי שמוסד הלימודים שלי יעמוד לצידי? לצד תלמידה חרוצה ומוערכת שחוותה עוול? הייתי עד כדי כך תמימה לחשוב שהכיתה שלי תתמוך בי, תעמוד ותזדעק למשמע הצרחות שיצאו מפי המורה שלהם כלפי חברתם הקרובה לכיתה? במקום זה קיבלתי כיתה שקוראת לי "דרמטית" ו"זאת שמושכת תשומת לב", במקום "זאת שעומדת על שלה". האם אני היחידה שמרגישה שמשהו כאן ממש לא תקין? האם אני הוזה?
הבושה עוברת צד
ג' המשיך ללמד בבית הספר כאילו כלום לא קרה, ולימד אותי כל שנה ג'. נאלצתי להגיע לשיעורים שלו, לשחק מולו, להיות פגיעה מולו ולקבל ממנו ביקורת ויחס קר במשך שנה שלמה. סיימתי את הלימודים באנחת רווחה גדולה, ולא רציתי לשחק יותר לעולם. חודשיים אחרי שסיימתי את בית הספר למשחק, פרצה מהפכת MeToo, וברגע ההוא הבנתי שלא הזיתי. שתחושות הבטן שלי צדקו.
מורה שמעיד כי תלמידתו היא "מינית", זו הטרדה מינית לכל דבר. גם אם מדובר באמנות, תחום שבו מתעסקים הרבה במיניות. אם כבר, הוא היה צריך לדעת שזה נושא רגיש, ולא לצרוח ולאיים. אין שום סיבה שארגיש בושה ואשמה על כך שעמדתי על שלי, לא מול ההנהלה ולא מול המורה והכיתה.
MeToo שינתה הרבה דברים, אבל בעיקר תרמה לביטול תחושת האשמה ולהעברתה לצד השני. היא הרחיבה את המודעות הגברית (וגם הנשית) לגבי מה זאת הטרדה מינית ואיפה עובר הגבול, ועזרה לייצר סביבות עבודה בטוחות יותר, ובכך גם העניקה יותר הזדמנויות לנשים. כי אני לא "אישרף בתעשייה" אם אני אתלונן על עוול. יותר לא יאיימו עליי שלא אצליח להתקדם אם אפתח את הפה.
אוקיי, לא אשקר, אני עדיין חוששת להתלונן הרבה פעמים מחשש שימתגו אותי כ"זאתי עם הפה הגדול" ולא ירצו לעבוד איתי, אבל אני משתדלת לא לשתוק כשאני מריחה עוול באוויר והאמת היא שהשינוי מורגש.
בקצב שלי
רק לפני כמה חודשים עשיתי אודישן מול במאי צעיר, שיום לאחר מכן התחיל איתי. הרגשתי שהקבלה שלי לתפקיד תלויה בהיענות או בסירוב שלי לחיזורי הבמאי, וזה גרם לי להרגיש אי-נוחות עצומה. התלבטתי אם לפתוח את העניין מול ההפקה כי לא רציתי שיחשבו שאני "מייצרת בעיות" (כמו שהרגילו אותי כל כך יפה לחשוב על עצמי), אבל בסוף הבנתי שאין לי שום יכולת לשתוק, ושיתפתי את ההפקה בדבר. הם הזדעזעו, התנצלו מעומק ליבם על חוסר המקצועיות של הבמאי, וטיפלו בזה באופן מידי.
איזה עולם הזוי, מי חשב שיקשיבו לי בכלל? איפה 2016 ובית ספר למשחק ואיפה אני עכשיו? לרגע הרגשתי רע על הבמאי. אולי הוא פשוט היה קלולס וחסר מודעות באשר לפוזיציה שבה הוא שם אותי. חששתי שבגלל התקרית הוא עוד עלול לאבד את מקום העבודה שלו, והרגשתי חמלה כלפיו. מצד שני, די, אנחנו ב-2021, צריך לדעת איך להתנהג ומה הם יחסי מרות. זה בטח לא אמור לבוא על חשבוני.
היום, ארבע שנים אחרי מהפכת MeToo, אני יודעת שמה שחוויתי בתקרית ההיא היה הטרדה מינית, ואני יודעת שלמה שחוויתי ממנהל בית הספר וגם מ-ג' יש שם: גזלייטינג. היום אני יודעת שבמידה ומקרה דומה יחזור על עצמו איפשהו בארץ, הוא יסתיים אחרת. כנראה שהמורה יתנצל או יפוטר, ההנהלה תעמוד לצד הסטודנטית הפגועה ולא תדיר אותה או תגרום לה להרגיש אשמה, והכיתה תזעק, בטח שלא תשב בשקט בכיסא ותגיד, "את מנסה למשוך תשומת לב".
היום אני יודעת שהבושה היא לא שלי, היא של כל מי שהאשים אותי. הם צריכים להתבייש בהתנהגות שלהם ולבקש מחילה, לא אני. אגב, אותו ג' מעולם לא התנצל בפניי, אבל אחרי עליית הסדרה 'חזרות' הוא התחיל לעשות לי לייקים בפייסבוק. כל לייק ממנו הרגיש כמו דקירה כואבת בלב ותזכורת לעובדה שהוא לא רק סירב להתנצל, הוא אפילו לא הרגיש אשם על שום דבר.
למרות זאת, ג' כן צדק בדבר מה, אני באמת פרובוקטיבית ואוהבת לחשוף. אבל בקצב שלי, ולא את המיניות שלי. אני אוהבת לחשוף את הלב שלי, את הכאב שלי ואת מה שצריך לתקן. ואת זה היה צריך לתקן – וצעקתי! אך הוא לא הקשיב לי. היום, הודות ל-MeToo, יש מי שמקשיב.
