ישבנו אני וידידי אוהד בבר שכונתי בתל אביב. המקום היה הומה אדם, ומצאתי את עצמי זזה בחוסר נוחות בכיסא ומשפילה את המבט מטה. הייתי ימים בודדים לפני הווסת, ופניי כוסו בפצעים אדומים ובולטים באזור התחתון של הלחיים. לא רציתי שיבחינו בי. "מה יש לך? ממי את מתחבאת?", אוהד שאל אותי בסקרנות.
"מכולם. אני מרגישה מכוערת נורא עם כל החצ'קונים האלה".
"לא יודע מה את רוצה, אני דווקא מחבב את זה. זה גורם לך להיראות אנושית".
מעולם לא הסתכלתי על זה ככה, שחצ'קונים הם דבר טבעי ואנושי. זה תמיד הרגיש לי כמו מגבלה, אויב שאני חייבת להילחם בו, שלא אמור להתקיים ושאסור לו להופיע. הרגשתי מכוערת והובכתי להיתפס בציבור כשפניי מכוסים בפצעונים. לפעמים מספיק היה שחצ'קון אחד יופיע על פניי כדי שאשקול מחדש אם אני בכלל מסוגלת לצאת החוצה. המשפט הזה של אוהד היה הפעם הראשונה שמישהו אמר לי שהפצעים שעל הפנים שלי הם דווקא סימן לאנושיות שבי, לכך שזה טבעי, שאני טבעית. הערב המשיך, ולא נראה שלמישהו ממש אכפת מהחצ'קונים שלי. הזמנתי עוד משקה והמודעות לקיומם של הפצעים התנדפה כלא הייתה.
למחרת קמתי ומבט חטוף במראה הזכיר לי את קיומו של החצ'קון הסורר, שעכשיו כבר הכפיל את גודלו. נזכרתי במה שאוהד אמר, על כך שזה פשוט אנושי, והעליתי לאינסטגרם סרטון קצר של פניי, כאשר החצ'קון מתנוסס עליהם בגאון. התגובות, להפתעתי, לא איחרו לבוא. "איזה נשכחות זה פצעי בגרות! תכף יצמחו לך גם שיערות בבית השחי. חוויה", כתב אחד. "מה את מתלהבת מהפצעים המגעילים האלה? טיפול עמוק לא יזיק לך. יא מגעילה", השיב אחר. היה גם את זה שמיהר לקחת את עמדת הרופא וכתב ב"הסגברה" יוצאת דופן: "את אוכלת ג'אנק פוד? אולי חסר לך משהו, ויטמין מסוים. או שזה ממתח או מצמחונות. מה שבטוח הוא שאין סיבה לחצ'קונים בגיל שלך. תטפלי בהם! זאת לא גזירה משמיים". "בטח שיש סיבה", השבתי לו. "אני אישה, ובניגוד לגברים יש לי שינויים הורמונליים שקורים באופן קבוע". "לא יודע, זאת לא תופעה שראיתי אצל בנות הזוג שלי", הוא ענה, כאילו שהיכרות עם שלוש-ארבע נשים בהכרח מעידה על הבנה בכלל המין הנשי.
האמת? לא יודעת למה הייתי כה מופתעת מהתגובות הרעות, ש-100% מהן הגיעו מגברים. תגובות בורות מגיעות מחוסר מודעות, וברור לי שקיים חוסר מודעות משווע לגבי שלל תופעות השייכות לגוף האישה. ספציפית עם אקנה, הוא תוקף גברים ונשים כאחד, אבל בעיקר בגיל ההתבגרות. הוא מתקשר לעלייה בהורמון הטסטוסטרון הזכרי, ולכן נפוץ יותר אצל נערים בגיל ההתבגרות שגופם מייצר את ההורמון הזה ללא הרף, עד שהוא מתמתן וכך גם הפצעים.
אצל נשים המערכת ההורמונלית עובדת באופן שונה, וחלקנו עשויות לסבול מאקנה גם בגיל מתקדם יותר בחיים, כולל מדי חודש, בימים הסמוכים להופעת הווסת. באופן אישי, לא סבלתי מאקנה נעורים בגיל ההתבגרות. בגיל 18 התחלתי לנטול גלולות למניעת היריון שעזרו לי לשמור על עור חלק, עד שהגעתי לגיל 27 והחלטתי להפסיק עם הכדורים. למעשה, רק אז החלה אצלי "הבעיה". עור הפנים שלי התחיל להיות מכוסה בפצעונים, בעיקר באזור הלחיים, כאשר מדי חודש לפני קבלת הווסת, המצב מחריף.
בהתחלה נבהלתי, לא זיהיתי את עצמי. הרגשתי מכוערת. הובכתי מהעובדה שזה קורה לי. ניסיתי להילחם בהם בכל דרך שעמדה לרשותי - לראשונה בחיי הלכתי לקוסמטיקאית, קניתי תכשירים מיוחדים במאות שקלים, שיניתי את התזונה, התחלתי לסחוט מיצים טבעיים, שתיתי יותר מים, אך כלום לא הועיל, והאויב האדמומי סירב להיעלם. מה נסגר איתי? זה לא שלב שהייתי אמורה לעבור בגיל ההתבגרות? למה הגוף שלי דווקא עכשיו, לקראת גיל 30, נזכר שבא לו על "פצעי בגרות" ומתעקש לכער לי את הפנים?
התחלתי ללכת לטיפול נטורופתי, ובעזרת צמחי מרפא הצלחתי לאט-לאט לאזן את מצבי ההורמונלי, דבר שגם מיתן את חומרת הפצעונים. אבל מה שבעיקר התמתן אצלי הוא הגישה שלי כלפי הפצעים האלה. בעקבות ההתפרצות גיליתי עוד ועוד נשים (וגם מעט גברים) שגם חווים או חוו בעבר התפרצות של פצעים באזור גיל 30, והפסקתי להרגיש "חריגה" או לחשוב שיש לי בעיה. מסתבר שכ-50% אחוז מהנשים סובלות מאקנה לפני הווסת, ואחוז לא מבוטל מאיתנו סובל ויסבול מאקנה גם בגילים מאוחרים. אקנה בגיל מתקדם אגב כבר לא נקרא "אקנה נעורים" אלא "אקנה הורמונלי".
בשנים האחרונות המודעות לגבי התופעה הולכת וגדלה, לצד תופעות טבעיות אחרות בגוף האישה שזוכות לנרמול שלא היה בעבר, בהן הצגת דם הווסת בפרסומות בטלוויזיה, דיבור פתוח על אנדומטריוזיס ועוד. כוכבות כמו ריהאנה הודו בראיונות שגם הן סובלות לפעמים מאקנה, ובארץ הייתה זאת השחקנית מירן מנקס, המוכרת בתור אוריין מ"תאג"ד", שכבר ב-2018 העלתה לרשת פוסט חשוף שלה, בו הציגה תמונה טבעית ונטולת איפור, וחשפה את ההתמודדות שלה עם אקנה. מירן התלוננה על תגובות כמו: "'אוי מסכנה, מה קרה לך בפנים?", ו"אולי תטשטשי את זה לפני שאת מעלה? זה לא נראה טוב", וביקשה ממש כמוני, שיניחו לה לנפשה.
(הפוסט של מירן מנקס)
ארבע שנים עברו מאז וניכר שדבר לא השתנה. והתגובות האלה - שהוטחו במירן אז וכעת מוטחות בי, מסוכנות מאוד בעיניי. הבעיה היא לא החצ'קון, הבעיה היא החוצפה של אנשים שמניחים שניתנה להם הסמכות לקבוע האם אדם מסוים הוא "בריא" או לא, ולתת לו המלצות שאין להן כל בסיס, בלי שהם התבקשו בכך כלל. "כולה רציתי לעזור", הגיב לי אותו "דוקטור" מהאינסטגרם, אבל מי ביקש את עזרתך? למה כל כך הרבה אנשים כאן ממהרים להגיש עזרה בלי שהם התבקשו בכך? אני לא ביקשתי עזרה, אני בסך הכול הראיתי שגם לי יש חצ'קונים. מישהי אחרת עלולה הייתה להתערער מהתגובות האלה ולהאמין שבאמת יש לה בעיה מהותית שעליה לפתור. וזה במקרה הטוב, כי במקרה הרע היא עלולה לאבד את ביטחונה העצמי ולהזיק לעצמה פיזית ונפשית.
לצערי, זה משהו שאנחנו עושות יום-יום - מנסות לשנות את עצמנו, וזה בדרך כלל קורה כי מישהו, לפעמים זר מוחלט, טען בפנינו שמדובר בבעיה אקוטית שמכערת אותנו ושחובה עלינו לפתור. כל רופא יעיד שחצ'קונים הורמונליים הם תופעה טבעית ושכיחה שלא מהווה סכנה. לדחוף עצות רפואיות, בלי שיש לכם את הידע או שהתבקשתם בכך, זאת כבר בעיה הרבה יותר קשה.
