הצצה להצגה "מונולוגים מהווגינה", באדיבות תיאטרון בית צבי
(צילום: שמחה ברבירו)
כששמעתי שבבית צבי מעלים בימים אלו את המחזה "מונולוגים מהווגינה", הסתקרנתי. אומנם הייתי ילדה כשהמחזה הועלה בארץ, אבל בתור סטודנטית למשחק נחשפתי למונולוגים החושפניים הללו לא פעם והם עוררו בי השראה.
21 שנים לפני מהפכת MeToo, בשנת 1996, עלה במרתף של בית קפה באוף-אוף ברודווי מחזה קטן בשם "מונולוגים מהווגינה". כתבה אותו איב אנסלר, מחזאית, פעילה חברתית ופמיניסטית, שראיינה יותר מ-200 נשים על אוננות נשית, פגיעות מיניות, המחזור החודשי, אורגזמה ובעיקר על מערכת היחסים שהן מנהלות עם איבר המין שלהן. אנסלר ביקשה להחליף את הבושה, שבדרך כלל מאפיינת את היחס של נשים כלפי הווגינה שלהן, בתחושת העצמה וכוח.
המחזה זכה להצלחה יוצאת דופן ועלה אלפי פעמים ברחבי העולם בתיאטראות גדולים וקטנים כאחד. נשים וגברים התלהבו מהבשורה הפמיניסטית שהוא הביא, ושחקניות מהשורה הראשונה עמדו בתור כדי לקחת בו חלק ולגלם את המונולוגים החושפניים, ביניהן מריל סטריפ, גולדי הון, ג'ין פונדה, סלמה הייק ורבות וטובות אחרות.
"מונולוגים מהווגינה" אף דורג על ידי ה"ניו יורק טיימס" כאחד המחזות הטובים ביותר ב-30 השנים האחרונות, והפך את אנסלר לכוכבת ולמובילת המהפכה הפמיניסטית המודרנית. שנתיים לאחר עלייתו הקימה אנסלר את V-DAY - תנועה בינלאומית להעלאת המודעות לאלימות כלפי נשים.
3 צפייה בגלריה
במקום שלוש נשים כוללת ההפקה חמש נשים ומונולוג אחד שנכתב בישראל. מתוך "מונולוגים מהווגינה", תיאטרון בית צבי
(צילום: שמחה ברבירו)
ומה לגבי ישראל? בשנת 2000 עלה המחזה בתיאטרון הבימה, בהשתתפות גילה אלמגור, עידית טפרסון וסיוון ששון (בהמשך השתתפו בו איילת זורר ולני שחף), והועלה 450 פעמים. הסתקרנתי לשמוע מהבמאית של ההפקה החדשה, ליאת פישמן-לני, מה הסיבה שבגללה היא בחרה להתעסק בחומרים האלה בשנת 2021. רציתי לדעת האם גם היום, 25 שנים אחרי שעלה לראשונה וארבע שנים אחרי מהפכת MeToo, יש צורך לדבר על משמעות הווגינה ועל האופן שבו נשים מסתכלות עליה? האם גם בימינו נשים חשות בושה גדולה סביב איבר המין שלהן?
שיערתי שהתשובה תהיה חיובית, אחרת למה להעלות את המחזה הזה בכלל? אבל השיחה הפתיעה אותי. מסתבר שמאחורי הבחירה להעלות את המחזה הפמיניסטי הזה עומד בכלל גבר. "בחירת החומר היא לא שלי", מודה פישמן-לני, "זו בחירה של המנהל האמנותי של בית צבי, ארתור קוגן. אני חייבת להודות שלצערי הרב, גם לא הכרתי את המחזה ולא ראיתי אותו לפני כן".
תראו, אני לא יכולה לבוא אל פישמן-לני בטענות. רוב המנהלים האמנותיים בארץ, כמו גם מקבלי ההחלטות, הם גברים. מעטות הפעמים שבימאית פשוט באה למקבל החלטות ואומרת, "שומע? גבר? המחזה הזה הוא בדם ליבי. תן לי להעלות אותו!" - והוא ייתן לה. בכלל, נדמה כי העיסוק בווגינה הפך לנושא מאוד חם ואופנתי לאחרונה. הייתכן שההחלטה בדבר העלאת המחזה נעשתה אם כן משיקולי פופולריות בלבד? פישמן-לני מספרת לי שכשהיא קיבלה את המחזה, היא החליטה לשנות מספר דברים שהיא לא התחברה אליהם.
כמו מה?
"במחזה המקורי יש שלוש שחקניות, אבל הרגשתי ששלוש זה לא מספיק, שאני רוצה להביא מגוון יותר רחב של נשים ונשיות לבמה. בסוף הגענו לחמש נשים והייתי צריכה ללהק כל שחקנית למונולוג. הייתה לי שם עבודת פאזל די רצינית".
ההצגה עלתה ב-1996, עבר די הרבה זמן מאז. את מרגישה אולי שהמונולוגים האלה כבר לא רלוונטיים?
"המונולוג הראשון במחזה הוא מונולוג בשם 'שיער', שעוסק באישה שמתארת איך בעלה מכריח אותה להוריד את שיער הערווה, ושהיא עושה זאת בשבילו. אני חשבתי שכל העניין הזה של שיער גוף בכלל לא רלוונטי היום, אבל אז נתקלתי בפוסט בפייסבוק של המשוררת מאיה טבת דיין על מישהי שהתלבטה אם לגלח או לא לגלח, וכשקראתי את הפוסט שלה הבנתי שזה עדיין רלוונטי ומעלה דיון נוקב".
המונולוגים בהצגה הם המונולוגים המקוריים מהמחזה?
"כל המונולוגים הם מהמחזה המקורי, מלבד מונולוג אחד שהורדתי כי לא התחברתי אליו והרגיש לי פחות מתאים".
איזה?
"'הווגינה שלי כועסת' - מונולוג של מישהי שלא אוהבת את הווגינה שלה. היו שם כל מיני דיבורים על טמפונים ורופאי נשים ולא התחברתי אליהם. במקומו הכנסתי מונולוג חדש. מה שקרה הוא שבמהלך החזרות להצגה החלטנו לעשות סדנת כתיבה. עלו שם חומרים מצחיקים, כואבים ומאוד אישיים. אחר כך אספתי את החומר הכתוב שעלה בסדנה, ולקחתי מפה משפט, משם משפט, ויצרנו סוג של 'ספוקן-וורד' שהביא לידי ביטוי את דעתן של המשתתפות על הביטחון של נשים במרחב הציבורי, כשהמונולוג החדש סוגר את ההצגה".
חוקרות ומטפלות מיניות מספרות שגם ב-2021 נשים עדיין מתביישות באיבר המין שלהן. נשים רבות נרתעות מאוננות, מרגישות שהן צריכות לספק את הגבר שלהן ושאם הוא לא מספק אותן - זה בסדר מצידן. אני תוהה האם הייתה שיחה עם השחקניות עצמן במהלך החזרות על עניין הבושה? האם הן מזדהות עם הנושאים שעולים מהמחזה?
"ממש לא, לא הייתה להן שום בושה. להיפך, היה ניסיון לפענח ולגלות דברים חדשים. את יודעת, ברור שנשים דתיות או נשים שבאות מבית דתי פחות מחוברות למקום הזה, אבל בסוף יש בהצגה הרבה מונולוגים בכל מיני נושאים. יש מונולוג על לידה, יש מונולוג על מישהי שלא הייתה מחוברת לוואגינה שלה ועכשיו היא מקדשת אותה, מונולוג על מישהי שמישהו מסתכל לה על הווגינה ודרך זה היא מגלה את עצמה ועוד".
אבל כשעוברות על המחזה רואות שהמונולוגים האלה הם מונולוגים שמתארים את החיבור של האישה לווגינה שלה, למיניות שלה ולבושה שאופפת את הכול.
"נכון, אבל כשאני מדברת איתך על השחקניות, אז לא הייתה להן בעיה עם זה. אני לא יודעת לגבי כל מי שיושב בקהל, אבל יש לנו למשל קטע בהצגה, מונולוג שהפכנו אותו לשיר ואת רואה את כל הקהל, כולל זקני רמת גן, עומד וצועק, 'כוס! כוס! כוס! כוס!'. זה מטורף".
"לא רק נשים מיניות, נשים עם כוח ונוכחות במרחב"
"את יודעת, ב-96 כשזה עלה לראשונה, השפה הבוטה הייתה 'וואו'. עכשיו השפה הבוטה לא מרגשת אף אחד, אבל המהות נשארה כמעט אותו הדבר - וזה הפער המזעזע בעיניי. שכאילו מדברים בפתיחות, והשפה נהייתה הרבה יותר בוטה, אבל עדיין יש אונס בחברה שלנו ונשים רבות עדיין עושות דברים בתוך הזוגיות שהן לאו דווקא רוצות, ובכל זאת הן עושות אותם רק כדי שהגברים שאיתן לא יעזבו.
"למשל, במונולוג על שיער הערווה שהזכרתי קודם - המקום שבו אישה צריכה לתת את המיניות שלה כדי שהגבר שלה לא יעזוב אותה - זה הרבה יותר עניין אותי מהאם היא מגלחת או לא. הגילוח הוא רק אמצעי כדי לדבר על הפחד שלהן להישאר לבד. פחד מחוסר אהבה. במקרה של המונולוג הזה - זה לגלח, אבל במקרים אחרים יכול להיות שאישה לא תצא לעבוד כי הבעל שלה לא יסכים לכך.
"יש מונולוג על אישה מבוגרת שמ-1953 לא ביקרה שם למטה, ורק עכשיו כשהיא בת 80, היא גילתה את הווגינה שלה ואוננה, וכשהיא גמרה היא פרצה בבכי. אז את יודעת, ההצגה הזו היא בדיוק המקום לפגוש את החששות שלנו וקצת להיפתח, לעזור לנשים להיות בקשר יותר הדוק עם הנשיות שלהן, וכשאני אומרת נשיות זה לא רק הווגינה, זה הכול, כל השכבות של הנשיות שלנו. אם זה בזוגיות, במקום העבודה, בשכר, ללכת בטוחה ברחוב. הכול זה הנשיות והכול נגזר ונובע מזה".
"גם לגברים חשוב להתמודד עם החומר הזה", מוסיפה פישמן-לני. "חשוב שהם יבינו את המורכבות של מה זה להיות אישה. אני חושבת שעצם זה שנשים מדברות על הווגינה שלהן על במה מול קהל, נותן להן את הכוח לא רק להיות נשים מיניות אלא בכלל נשים עם כוח, נשים שדורשות שוויון בין המינים. כשאנחנו מדברות על המיניות שלנו, אנחנו נוכחות במרחב הציבורי, אנחנו פה ויש לנו מה להגיד".
יש איזשהו מונולוג מסוים ששמת לב שהבנות מתחברות אליו בצורה מיוחדת?
"כן, מונולוג בשם 'הנרתיק שלי הוא הכפר שלי', שמדבר על נשים במלחמת בוסנייה שנאנסו כחלק מטקטיקת המלחמה. זה לקחת את המיניות של האישה ולהפוך אותה לכלי נשק נגד גברים אחרים. הרבה פעמים כשגבר רוצה להשפיל גבר אחר בחברה, הוא אונס את אשתו. זה מזעזע בעיניי. את יודעת, בכל פעם כשהתעסקנו בחומרים האלה בכינו כולנו כי זה היה כל כך חזק, וזה גרם לי לחשוב על מעמד האישה בכלל. ראינו את 'סיפורה של שפחה' ואמרנו 'וואו', וזה גם מה שקורה באפגניסטן עכשיו, זה בדיוק זה. בבת אחת לוקחים את החירות של האישה ומעלימים אותה מעין הציבור".
מה שהביא את איב אנסלר לכתוב את המחזה הזה היה תחושת בעירה פנימית סביב נושא הבושה. אנסלר האמינה כי חשיפת הכוח הנשי שלנו בעזרת הוצאה לאור של וידויים אינטימיים של נשים שונות, תעזור לעורר מודעות סביב נושאים אקוטיים כמו אלימות מינית. אבל מאיפה הגיעה הבושה הזאת מלכתחילה? אני לא חושבת שלאדם הקדמון הייתה רתיעה מהווגינה. הרתיעה החברתית הגיעה עם התפתחות התרבות והחברה הפטריארכלית.
סוציולוגים והיסטוריונים מראים כי כוחו הפיזי של הגבר שם אותו במרוצת הזמן במעמד המפרנס, בעל הנכסים ובעל הכוח. הצאצאים היוו את המשכיות מפעל חייו וצבירת הממון של האב, וכדי לוודא שהם אכן צאצאיו הביולוגיים, היה צריך לשלוט במיניות האישה ולדכא אותה. איך עושים זאת? על ידי יצירת בושה סביב מיניותה בכלל ואיבר מינה בפרט.
האם עדיין יש בושה סביב איבר המין הנשי? האם נשים עדיין נרתעות מאיבר המין שלהן? נרתעות מאוננות - ולא רק בחברה הדתית? האם נשים עדיין שמות את הצרכים המיניים של הגבר מעל הצרכים המיניים שלהן? מוטרדות במרחב הציבורי? התשובה ברורה. מכאן שעדיין יש בושה סביב המיניות שלנו, אף על פי שיש לנו את כל הסיבות בעולם לחקור ולהתענג ולדבר על הווגינה שלנו. זו הסיבה שגם היום המחזה הזה עדיין רלוונטי לדעתי, גם אם השיקול להעלות אותו הוא ככל הנראה כלכלי.
