בכל פעם שדניאל (שם בדוי) עוברת ליד המקלט שבו נאנסה כשהייתה בת 13 בלבד, הגוף שלה משתתק. לאחר מכן אופפת אותה תחושת חרדה, שיכולה ללוות אותה לכמה שעות עד שהיא מצליחה להתנתק ולחזור לעצמה. גם פרסומים תקשורתיים על פרשות אונס חדשות גורמים לה לא פעם תחושה עזה של מועקה.
"זה יכול להחזיר אותי כמה שנים אחורה ואני רואה אותי, הילדה הקטנה, עוברת את זה שוב. כשפורסמה פרשת האונס הקבוצתי באילת הייתי מושבתת לשבוע בערך. לא הצלחתי לתפקד וחשבתי על זה כל היום. זה ממוטט, ואפילו שעברו המון שנים מאז שנפגעתי, פגיעה מינית היא לא משהו ששוכחים. בכל פעם כשאני שומעת על מישהי אחרת שזה קרה לה, אני עוברת את זה יחד איתה בלב ובראש", היא מספרת.
נשים וגברים שחוו תקיפה מינית נאלצים להתמודד עם טריגרים – מאזכרים סביבתיים אשר עלולים להציף את אותו אירוע טראומטי ולשבש את מהלך חייהם. מדובר במעין פלישה של זיכרון קשה במיוחד, שמעורר ומחזיר את הנפגעת לדקות האימה שחוותה. לטריגרים אין חוקיות מסוימת, ובאשר לשאלה מה מעורר אותם, תתפלאו לגלות שכמעט כל דבר.
3 צפייה בגלריה
"בכל פעם כשאני שומעת על מישהי אחרת שזה קרה לה, אני עוברת את זה יחד איתה בלב ובראש"
(צילום: Shutterstock)
"ישנם כל מיני אלמנטים חושיים שנרשמים בתודעה ולא בהכרח זכורים, אבל אם נפגוש בהם דרך אחד החושים שלנו הם ישר יקפיצו ויחזירו אותנו לשם. קצת כמו פלאשבק. כמובן שזה מאוד סובייקטיבי", מסבירה לילך בן עמי, רכזת ליווי בהליך הפלילי והמשפטי ממרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית.
מה יכול להוות טריגר?
"ברמת הריח - מעבר ליד מישהו עם ריח שקשור לאירוע, הרבה פעמים בושם או אפטרשייב מסוים של גברים. זה גם יכול להיות ריח של מקום כלשהו, אם התקיפה בוצעה בשירותים של בר לצורך העניין. מבחינת מראה - המעבר בין היום ללילה יכול להוות טריגר, תאורה מסוימת או צורה גיאומטרית. לדוגמה, נשים שזוכרות סיטואציות שבהן הותקפו במקום שהייתה בו ספה עם מעוינים. זה זיכרון שלא בהכרח נרשם או נשמר בתודעה, אבל אם הן יראו ספה כזאת, היא תעורר בהן תחושות קשות ותפעיל אותן.
"גם שיר או קול של אמן כלשהו, מזג אוויר, אפילו רחוב או עיר יכולים להחזיר את הנפגע/ת לאירוע הקשה. אני מכירה פונה (נפגעות ונפגעים אשר פונים לעמותה נקראות פונות - ש"א) שעברה פגיעה מינית בתל אביב ועזבה בגללה את העיר. מבחינתה, הגעה לתל אביב הפכה לחוויה בלתי אפשרית מבחינה נפשית. אפילו בד, מגע של חול או מגע בכללי יכולים להוות טריגר".
כלומר, זה בכלל לא חייב להיות קשור לאדם שביצע את התקיפה המינית.
"נכון, זה יכול להיות קשור לנסיבות של אותו אירוע. לדוגמה, ילדה שעברה פגיעה מינית מתמשכת בילדות בחדרה, ואמא שלה בדיוק טיגנה שניצלים בזמן שזה קרה. הריח של הטיגון יכול להוות טריגר עבורה, לגמרי. זה נשמע מוזר אבל זה קורה.
"המון פעמים בפגיעה מינית מתמשכת בילדות, הפוגע מקיים טקס כניסה לפגיעה וטקס יציאה מן הפגיעה. לצורך העניין, אב שאומר לילדה שלו, 'אני הולך לישון צהריים', והיא יודעת שהיא אמורה להיכנס עכשיו לחדר שלו, או רב שאומר לתלמיד בחדר, 'בוא אליי אחרי השיעור'. מדובר בהסכמים לא מדוברים שמובנים לשני הצדדים, ומעבירים את המסר שעומדת להתרחש פגיעה. בטקס היציאה מהפגיעה לעיתים יכול להיות סוג של תגמול.
"ליוויתי פעם פונה שסיפרה שאחרי כל פעם כזו, אבא שלה היה לוקח אותה לאכול המבורגר במקדונלדס, ולימים היא לא הייתה מסוגלת אפילו לעבור ליד סניף של החברה, שלא לדבר על לטעום. לכן אני אומרת שכל דבר יכול להוות טריגר ולהעלות רגשות קשים שיחזירו לאירוע. לאו דווקא לאירוע עצמו מבחינה נרטיבית, כמו לתחושות הסטרס, הפחד והחרדה".
"כל אזכור יכול להוביל להצפה רגשית"
בשנים האחרונות עולה המודעות באשר להשלכות של הסיקור התקשורתי המקיף בנוגע לפגיעות מיניות. יודעים למשל כי הדיון הציבורי והפלטפורמות החברתיות מאפשרים לנפגעות ולנפגעים לחשוף את סיפורם ולקבל גיבוי, אך חשוב לזכור כי אצל חלק מהאנשים מדובר בטריגר אשר חושף כאב גדול. החשיפה התקשורתית מעלה לא פעם זיכרונות שהם אולי היו רוצים לשכוח, וכל אזכור יכול להוביל להצפה רגשית.
"הרמה הרחבה יותר היא דיווחים על פגיעות מיניות. כלומר כל כתבה בעיתון, פוסט ברשתות החברתיות או ידיעה שנשמעת בטלוויזיה", מסבירה בן עמי. "אפילו עצם השיח על פגיעה מינית הוא טריגרי".
האם זה אומר שצריך "ללכת על ביצים" ליד נפגעים ונפגעות של תקיפה מינית?
"תראי, הנפגעות והנפגעים מודעים לכך שהאדם מבחוץ לא בהכרח יודע מה מפעיל אותם באופן אישי. כן יש ציפייה מצד גופי התקשורת לכתוב ׳אזהרת טריגר׳ כשמדובר בתוכן העוסק בפגיעה מינית. גם כשמפרסמים פוסטים בנושא, מציינים שזו אזהרת טריגר לכל מי שנפגע מינית. יש דרכים למזער את הטריגרים, להיות קצת יותר רגישים לעניין הזה".
איך טריגרים באים לידי ביטוי בפועל?
"יש כל מיני סוגים של תגובות: שיתוק, תחושה של נטרול - אם הייתי באיזושהי שגרת יום אז הטריגר מוציא אותי מהשגרה הזאת. הוא גם יכול לגרום לפלאשבק ולהחזיר אותי לרגע הפגיעה. נניח אני חוזרת להיות הילדה בת השש בתחושות הגוף שלי. מדובר בפלישה של זיכרון ויזואלי אל תוך החיים שלי, הפעלה של הרגשות הקשים שחוויתי באירועים הללו.
"יכולות להופיע גם תחושות של לחץ, מועקה, פחד, חרדה, בכי, היסטריה, בהייה ושקיעה בעולם פנימי, ניתוק רגשי או אפילו צחוק מוגזם, התנהגות לא תואמת כמו נדנוד רגל, אפילו הירדמות באמצע הרצאה על תקיפה מינית, שזה סוג של לעשות 'שאט דאון' למערכת ולהתנתק פיזית מההרצאה".
כיצד אדם שחווה תקיפה מינית יכול למזער סיכויים לחוות טריגרים בעתיד?
"זו עבודה לא פשוטה כי הטריגרים מפעילים אותי. אני נכנסת למצב של עוררות מאוד גבוהה וחווה תחושות מאוד קשות. להיות כל הזמן בטריגר פירושו להיות מותשת, מנוהלת. זאת אומרת, לא להיות לגמרי בשליטה ולא להצליח לנהל את העולם שלי. אך ככל שאפתח את הנושא ואהפוך את ההתנהגות והתחושות למילים, אם אצליח לתמלל את הרגשות שלי, אפילו בפני עצמי, אוכל לעבד את הפגיעה ולייצר קשר אינטגרלי יותר בין הטראומה לבין החיים.
"בסוף אי אפשר למחוק את הפגיעה לגמרי, זו משאלת לב שלא תתקיים לעולם, אבל בהחלט ניתן לעבוד על רמות החרדה ועל התגובות שלי לטריגר. הרעיון הוא שאדע לזהות את הטריגר ולעבוד איתו, כדי שהוא לא יקטע את שגרת החיים שלי. כיום יש המון שיטות לטיפול בטראומה בתוך הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה".
"כל דבר שקשור לפגיעה, בעיקר מגברים, הוא טראומטי עבורי"
דניאל מתחילת הכתבה הייתה בת 13 כאשר נאנסה על ידי חבר מהכיתה שלה. רק כיום, בגיל 25, בחרה לטפל בעצמה בעזרת גורם מקצועי, לאחר שהבינה שטריגרים שונים מעוררים בה התנהגויות לא סבירות. "בדיוק עליתי לחטיבת ביניים והתאהבתי במישהו שהיה שכבה מעליי. זו הייתה אהבה ראשונה והייתי ילדה מאוד תמימה", היא נזכרת באירוע הטראומטי שחוותה.
"הילד הזה ידע שאעשה כל מה שיבקש ממני, והוא ניצל את זה בדרך הכי קשה וכואבת. בהתחלה עם חברים שלו, שהיו נוגעים בי בהפסקות ובשיעורים, עד שבחופש הגדול זה עלה רמה. היה להם איזה מקלט, הוא הזמין אותי לבוא לשם וזו הייתה הפעם הראשונה למעשה. שם קרה האונס. חברים שלו היו שותפים, הם צילמו הכול".
אני כל כך מצטערת שנאלצת לעבור את זה.
היא לוקחת נשימה ארוכה וממשיכה לתאר: "בזמנו לא ראיתי את זה ככה. אני זוכרת שהמצב בלימודים החל להידרדר. זה התפוצץ רק אחרי שהיועצת שמעה שמציקים לי ונוגעים בי. רק אז הבנתי עד כמה זה לא היה בסדר מה שהם עשו, כי מבחינתי הוא אהב אותי. יש מצב שאם לא היא, הייתי שומרת את זה אצלי עד היום.
"אחר כך זה עבר למשטרה, ואותם בני נוער נכנסו למעצר. היה משפט והכול. באופן הזוי, אני זו שנענשה ונשארה לבד. הייתי צריכה לעבור בית ספר ולהתנתק מכל החברים שלי. לא רציתי לצאת מהבית. מה שהיה הכי קשה זה שכולם דיברו על זה, לאן שלא הלכתי. אמרו שאני אשמה, כתבו על הלוח: 'לא אנסו אותה, היא רצתה את זה'. חוויה מאוד קשה".
איך התמודדת עם הטראומה במשך השנים?
"בהתחלה הדחקתי. ידעתי שיש לי תסמינים התנהגותיים שהם לא נורמטיביים, אבל רק לפני כמה חודשים הבנתי ממה זה נובע ושאני צריכה עזרה, שמישהו ידבר איתי על מה שקרה. גם שמתי לב שאין לזה שם. תמיד כשמדברים על התקופה ההיא, חברות שלי אומרות 'נו, מה שהיה לך אז'. בכל זוגיות שהייתה לי תמיד ניסיתי לרצות יתר על המידה, פחדתי לאבד. התגובות שלי הן לא פרופורציונליות כשאני נפגעת. אם מישהו עוזב אותי, אפילו אם אני לא באמת רוצה אותו, אני יכולה לבלות ימים שלמים במיטה ולבכות. כל דבר שקשור לפגיעה, בעיקר מגברים, הוא טראומטי עבורי".
על השאלה אם ישנם דברים שמעוררים בה את הפגיעה המינית שעברה, היא עונה: "הדיווח על האונס הקבוצתי באילת למשל - לקחתי את זה ממש קשה. גם מה שהיה עם הנערה במלונית הקורונה, זה כאילו שמו אותי שם. למעשה, בנקודה הזו זה התפרץ והתחלתי להבין שמשהו עובר עליי. כשראיתי את התגובות של האנשים שכתבו 'היא רצתה את זה, היא הזמינה אותו אליה לחדר', בעצם חוויתי את הכול שוב.
"לא מזמן ראיתי שאיזה אינפלואנסר מטיק-טוק פתח קבוצה בטלגרם וקרא לה 'גברים נגד נשים פמיניסטיות', משהו כזה. נכנסתי לקבוצה מסקרנות, והוא שלח שם את הפרופיל של הנערה מפרשת ירין שרף וכתב: 'הנה הזונה, כל מי שרוצה מוזמן לקלל אותה'. זה הקפיץ לי את הלב. התקשרתי למשטרה לדווח, והם העבירו אותי ל-110 ואמרו שרק הילדה יכולה להגיש תלונה בעצמה. שלושה ימים רדפתי אחריהם עד שהתייאשתי. בסוף שלחתי לה הודעה באינסטגרם כי זה הטריד אותי ממש. אין לי מושג אם היא ראתה את זה אפילו".
דניאל מספרת שלא יצא לה להיתקל באותו אדם שפגע בה מאז, אבל העימות שבוצע ביניהם זכור לה היטב: "היה מפגש אחד די דרמטי, עשו לנו עימות. תביני את האבסורד, ילדה בת 13 מול ילד בן 14, מתעמתת איתו על מה שהוא עשה לה. הוא ישב מולי והתנצל. הזיה. מאז אותו עימות הייתי רואה אותו מחכה לאוטובוס אחרי בית הספר והיה לי קשה. נהגתי לבקש מחברות שנעלה על האוטובוס הבא עד שעברתי בית ספר. עד היום יש לי טריגר שהגוף שלי משתתק כשאני עוברת ליד המקלט או בית הספר ההוא, ועברו מאז שנים".
כחלק מתפקידה, לילך בן עמי מלווה את הפונות בהליכים המשפטיים. על העימותים הפרונטליים, בדיוק כמו אלו שהזכירה דניאל, היא מספרת: "ההליך הפלילי הוא מאוד טריגרי, מדובר בשחזור האירוע וחזרה אליו, תיאורו לפרטי פרטים – מה בדיוק קרה שם באופן כרונולוגי. זה מאוד מציף. בכלל, עימות פרונטלי עם האדם שפגע בך, בית משפט, חקירה נגדית, כל אלה משחזרים תחושה של חוסר אונים וחוסר שליטה.
"העימות משחזר יחסי כוחות בין הנפגעת לפוגע, הוא אומר שהיא משקרת, היא לא מסוגלת לדבר ומשתתקת מפחד, הנפגעת עולה על דוכן העדים וצריכה להתגבר באומץ על המון טריגרים כדי להצליח להביא את עצמה. קחי לדוגמה נפגעת אונס קבוצתי שחמישה סנגורים עולים אחד אחרי השני וחוקרים אותה. זה מזכיר לך משהו?"
כן. זה ממש כמו לעבור את זה שוב.
"בדיוק. במחלקת ליווי הליך פלילי ומשפטי אנחנו מלוות את הפונות והפונים פיזית ועושות עבורן את מה שאפשר כדי שהדברים לא יהוו טריגר. אגב, גם המפגש איתי או עם מרכז הסיוע יכול להוות טריגר, אבל הרבה פעמים הן מזהות שזה מרחב שמדבר את השפה שלהן, ולכן הרבה יותר נוח להן שאנחנו עומדות בינן לבין מערכות החוק, החוקרים והפרקליטים, ומעבירות להן את האינפורמציה".
כשכל הגוף מתכווץ
יעל (שם בדוי) הייתה בת 24 כשחוותה פגיעה מינית על ידי בחור שכיום נחשב ל"אינסטגרמר", מוביל דעה שמתחזק חשבון אינסטגרם עם למעלה מ-50 אלף עוקבים. היא מספרת שיצא לה להיתקל בו כמה פעמים בפיד הפייסבוק והאינסטגרם שלה: "חסמתי את המספר שלו, כמו גם את הפרופילים שלו, אבל מדי פעם מופיעים לי פרסומים ממומנים שהוא מקדם בתשלום או שמישהו משתף. בכל פעם שאני נתקלת בתמונה שלו אני בחרדה, זה מחזיר אותי לאותם צוהריים שבהם הכול קרה. קשה לי עם זה שהוא מקבל במה, ועוד יותר מכעיס אותי לראות שהוא מעלה תכנים במסווה של קואצ'ר".
מה זאת אומרת?
"הוא מעלה סרטוני מוטיבציה כאלה, ובא לי להגיד לו, 'וואי, פשוט סתום את הפה. היה בינינו דיבור יפה, הגעת אליי, נכון שאני הזמנתי אותך, אבל באיזשהו שלב התחרטתי ואתה לא עצרת. ידעת שאני שוכבת איתך בלי שרציתי, ולא הפסקת עד שהגעת לפורקן. על מי אתה עובד? אתה הבן אדם האחרון שיכול לדבר על נשים או על אהבה'. אבל מעולם לא התלוננתי עליו, וכנראה שגם לא אעשה זאת. אני חיה את חיי, וזה לנצח יישאר הסוד הקטן והאכזרי שלנו".
מה זה עושה לך לראות אותו במפתיע על גבי המסך?
"עולות לי פיסות זיכרון מאותו היום, וזה קשה. לפעמים אני מרגישה לא בנוח בסיטואציות מיניות, אולי יש לזה קשר. אני לא יודעת. מה שבטוח הוא שבכל פעם שאני נתקלת בו, כל הגוף שלי מתכווץ".
איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית מספק סיוע 7/24 בקווי החירום, בצ׳אט ובוואטסאפ. נשים 1202. גברים 1203. גברים דתיים 02-5328000
