יום לפני שכרתו לי את השדיים לקחה אותי מיכלי, חברתי הטובה, לסשן צילומי פרידה מהציצים. היא שכרה לנו סטודיו וצלמת מקצועית, הורדנו חולצות וחזיות והתחלנו להצטלם. ישבנו, עמדנו, צחקנו, שרבבנו שפתיים, עד שבסוף הסשן הרגשתי שהחזה הונצח מכל זווית אפשרית, וכעת אוכל להיפרד ממנו. אהבתי את השדיים שלי. הם היו יפים, זקורים ובדיוק בגודל הנכון. אהבתי אותם כי הייתה להם אישיות. הם היו מעט חצופים כאלה, לא מוכנים ללכת עם הזרם, והיה בהם המון הומור.
ניפגש בצד השני
כשהמתנתי עם בן זוגי בחדר ההמתנה של הניתוחים, שיחקנו טאקי. בדרך כלל, הוא מביס אותי תוך שנייה. אבל בזמן שחיכינו, קלטתי שאני מנצחת אותו בעוד משחק ובעוד משחק, עד שלא יכולתי לתהות שמא הוא מאפשר לי לנצח בכוונה (אם כי הוא נשבע שהוא לא עושה את זה).
כשקראו לי התחלתי לרעוד. אני לא רוצה את הניתוח הזה, חשבתי. אני בריאה ואני נכנסת לכרות ממני את השדיים כדי שלא אחלה בסרטן. "ניתוח מניעתי" קרא לזה הרופא. חיבקתי את בן זוגי שהחל לרעוד גם הוא, והתחלנו לבכות זה על כתפו של זה. הוא לחש לי, "את האישה של חיי", וחשבתי לעצמי, מעניין איזו אישה אצא מפה היום?
נכנסתי לחדר ההכנה. הנשימות הפכו לקצרות, גופי רעד, שיניי נקשו חזק, הכתפיים קפצו ולא הצלחתי לשלוט בזה. הכירורגית ציירה לי על הגוף מספר סימונים עם טוש, והגוף המשיך לנקוש ולקפוץ בצורה לא רצונית, ולא הבנתי איך אני עוצרת אותו. ואז נכנס דימה, רופא צעיר שבדק גם הוא את הסימנים. הוא שאל אותי אם אני בסדר, אבל לא הצלחתי לחבר את ההברות לכדי מילים. כל כך רעדתי. זו הייתה חרדה טהורה שהפעילה את כל התאים בגוף.
דימה חזר עם מזרק שבבת אחת הפסיק את הרעידות, והפך אותי לחומר נוזלי ומשועשע שצוחק על הכול. מספר דקות אחר כך, סניטר נחמד הגיע כדי לקחת אותי לחדר הניתוח. בדרך לשם, בעודי שוכבת במיטה, בהיתי בנורות הפלורסנט כשהן חולפות מעליי, עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת. נזכרתי שבאחת הבדיקות המקדימות, הרופא הציע לי לבחור שיר שיקבל אותי בכניסה לחדר הניתוח. הוא הציע את ההצעה הזאת תוך כדי שמיררתי מולו בבכי.
זה לא היה סתם בכי, הרי יש כל מיני סוגים של בכי. יש בכי שהוא בכי של דמעות וקצת משיכות באף, ויש את הבכי הזה שמגיע מהמעמקים של הנפש. זה בכי שמעוות את תווי הפנים, וככל שאת מנסה להחניק אותו, כך הוא מתפרץ בעוצמה בלתי ניתנת לשליטה. וכל זמן הזה ישב מולי אדם שלא יכול לעשות כלום חוץ מלבלוע את הרוק ולחכות שזה יעבור.
בשלב מסוים, הוא שאל, "למה את בוכה"? ולא יכולתי לענות לו כי לא מצאתי מילים שיסבירו למה אני בוכה, חוץ מזה שיש לי גן שיכול לגרום לסרטן קטלני ואני חייבת לכרות את שני השדיים ואת שתי השחלות שלי. הוא הבין את זה, כמובן, אבל ניסה להקליל. זה גם היה הרגע שבו ביקש ממני לבחור שיר. כל כך התרגשתי מההצעה. לא הייתה לי בת מצווה וגם לא חתונה, אז רציתי שפעם אחת בחיי אוכל לבחור שיר לכבודי.
בשבועיים שקדמו לניתוח, במקום לשקוע לבור שחור של אבל, הייתי עסוקה רק בבחירת השיר. עברתי על כל השירים שליוו את חיי, שירים מתקליטים, שירים שהייתי שומעת בווקמן כשעוד היה ווקמן, שירים שהייתי שומעת בקסטות ושירים שכבר שמעתי בדיסקים ובמיני דיסקים. אפילו הגעתי לאייפוד הירוק שהיה לי, עד שבסוף בחרתי בשיר Enter the ninja של Die antwoord.
נכנסנו לחדר ואומנם התרגשתי מאוד לשמוע את השיר שבחרתי, אך החרדה שהרגשתי הציתה מחדש את הרעידות. הבטתי הצידה וראיתי את שתלי הסיליקון שחיכו לי, ואת אנשי הצוות הרפואי שבעוד דקות מספר יטפלו בי. חלקם ליטפו אותי ואמרו לי שאני גיבורה, למרות שבכלל לא הרגשתי ככה. מה גיבורה בי? האם נותרה לי בכלל ברירה? המרדים הגיע וביקשתי ממנו לחכות עוד קצת, עד שהשיר ייגמר. נותרה עוד חצי דקה ושמחתי שזה שיר ארוך. חיכיתי לתו האחרון וסימנתי למרדים שאני מוכנה. יאללה, תרדימו. ניפגש בצד השני.
כשהתעוררתי מיד הצטערתי על ההחלטה. חשבתי שעשיתי טעות. ההחלמה מהניתוח הייתה קשה וארוכה ובעיקר מדכאת ועצובה. הרבה עצב על מה שהיה ועל מה שכבר אין, בכיתי על האני החדשה שנכפתה עליי. אני שחקנית, הגוף שלי הוא חלק בלתי נפרד מהעבודה שלי, הנפש שלי היא חלק בלתי נפרד מהאמנות שלי, וכששניהם חבוטים, מאוד קשה לתפקד.
23 ימים לאחר הניתוח כבר חזרתי לבמה, במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר בצוותא. הידיים עוד לא זזו בצורה מושלמת, והיו עוד כאבים בבית השחי וצלקות, אבל כמו סופר-הירו עמדתי על הבמה והצחקתי אנשים. אף אחד לא ידע, איש לא הרגיש. לאט-לאט, בצעדים קטנים ומדודים, למדתי לאהוב את השתלים, את חוסר התחושה, את אי-הנוחות, למדתי לאהוב את מה שיש. לעיתים אני לוחשת לעצמי שאני האישה של חיי.
