"אני מבקשת לפשוט מעצמי את הבושה, את השנאה העצמית. אני רוצה לחשוף את הגוף שלי בדיוק כפי שהוא. נמאס לי להסתתר", אומרת דנה (כל השמות שונו כדי לשמור על פרטיות המשתתפות), גרושה בשנות הארבעים לחייה, רגע לפני שהיא מסירה את שמלתה. היא לוקחת נשימה עמוקה, ובתום מספר שניות היא פושטת בהתרגשות גם את חזייתה ואת תחתוניה הלבנים. היא מחייכת אלינו בשלווה, בזמן ש-37 נשים מרימות לה. "את מדהימה! מלכת עולם!" אנחנו שואגות בהתלהבות.
מרוצה, דנה העירומה אוזרת אומץ ורצה אל פנים המעגל, מסתובבת בתוכו גאה כמו טווס שפורש את זנבו ההדור בבואו להרשים נקבה בתקופת הרבייה. גופה כבר לא מבייש אותה. לא מולנו לפחות. נמאס לה לשנוא את הגזרה שקיבלה אחרי שני ההריונות האחרונים, והיא רוצה להרגיש שלמה, בתקווה שהתרגיל יסמן עבורה את תחילת המהפך התודעתי.
אחריה מגיע תורה של נוי. נוי היא אחת הצעירות בחבורה, והיא יפה כמו השמש. כבר אתמול, מרגע שנכנסה לחדר הסדנאות, היה בלתי אפשרי להתעלם מנוכחותה. נוי, שהייתה כל כך שמחה ומשחקית ביממה וחצי האחרונות, מספרת לנו ששנאה את איבר המין שלה – ומסתבר שיש לה סיבה טובה מאוד. "כשהייתי קטנה נפגעתי מינית, וזה גרם לי לשנוא את הפות שלי. אני רוצה לפשוט מעצמי אחת ולתמיד את השנאה הזאת", היא אומרת בקול קטן ויציב.
טראח.
הבקשה המדויקת שלה, לצד הווידוי הכל כך מדכא הזה, ננעצת בכולנו כמו חץ חד היישר אל תוך הלב. הצער הזה קורע את הרקמות ומייסר אותנו מבפנים. אני בכוונה אומרת "אותנו", כי ברגעים האלה אני מרגישה שהתמזגנו כבר האחת בתוך השנייה. מזרות גמורות שהכירו לפני בקושי יממה, הפכנו לשבט נשי מאוחד ומחבק. את הכאב שהותירו דבריה של נוי, כולנו מרגישות כעת על בשרנו. הנשים במעגל מוחאות כפיים על האומץ והחשיפה. עיניה של נוי נדלקות, וגם היא נכנסת עכשיו אל פנים המעגל, מאפשרת לגופה לספוג את קריאות האהבה המרפאות.
אורה, בת 43 ואמא לשניים, מספרת לנו שהיא רוצה לפשוט שנים של התעסקות אובססיבית במראה החיצוני. "בזבזתי שנים מחיי על דיאטות כושלות. אף פעם לא אהבתי את הגוף שלי. חשבתי שאני שמנה מדי, שאני לא מספיק. אני רוצה לפשוט את חוסר הקבלה הזה. די!" היא אומרת ומסירה את חולצתה.
מיכל בת ה-54, הצלע המבוגרת מבין נשות המעגל, מכריזה ש"ככה נראה גוף של אישה אחרי ארבע לידות!", ומתפשטת באצילות כמו הדיווה שהיא. אם זה היה קורה בטוויטר, הייתי מגיבה לה עם הגיף האגדי של ריהאנה עוטה על ראשה כתר הדור. ההתפשטות הגאה של מיכל ממלאת את החלל בהשראה.
גם אני מתפשטת כשמגיע תורי, והאמת היא שזה פחות מביך משדמיינתי. התרגיל הוא לספר מה את פושטת מעצמך מבחינה רוחנית לפני שאת מתפשטת מבחינה גשמית ומסירה את הבגדים. כמו מרבית הנשים במעגל, גם אני חושפת את רצוני לפשוט שנים של אי-שביעות רצון מעצמי ומהגוף שלי, שנים של אהבה תלויה בדבר, שמתעוררת רק בבקרים שבהם אני מרגישה מספיק טוב בתוך העור שלי.
אני נכנסת אל המעגל בריצת "אווירון" ילדותית, מסטולה מאדרנלין, וממש לא אכפת לי אם אני יפה עכשיו ואם הגוף שלי מספיק רזה וחטוב בתאורה הנוכחית. אין לי צורך להרשים אף אחת, אין לי צורך להיראות טוב או מינית. זה מרחב בטוח, מרחב נשי ומאפשר, שמעודד אותי לצאת מאזור הנוחות שלי, ולהתאחד מחדש עם תחושות קדומות של שבטיות רחוקה.
היכולת להסתובב עירומה מול אנשים היא שריר שדורש תרגול, ואת השריר הזה תרגלתי קצת בפעם האחרונה שבה ביליתי בסאונה בחו"ל. הייתי אז בבית מלון בסלובניה שכלל מתחם ספא מפואר למדי. בשעות הלילה הכניסה לספא היא בעירום בלבד, ומאחר שההחלטה שלי בטיול ההוא הייתה לחוות את כל מה שהחופשה תזמן לי, לא נותרה לי ברירה אלא לנשום עמוק, לפשוט מעצמי את חלוק הרחצה ולבעוט לבושה בפרצוף.
כשילדים קטנים ניצבים בפני משימה מפחידה, הם נוהגים לומר "על החיים ועל המוות". אני חושבת שזאת בדיוק המחשבה שעלתה לי בראש כשנותרתי עירומה כביום היוולדי, וגיליתי ש... ובכן, לאף אחד לא אכפת. צעדתי במסדרונות בית המרחץ, גברים ונשים חלפו על פניי, ואיש לא נעץ בי מבטים.
רוב האירופאים מתורגלים בעירום, והקודים החברתיים שהם מצייתים להם מכריחים אותם להתעסק בעצמם במקום לנעוץ מבטים באחר. הלוואי שהמצב היה כך גם בישראל, אבל אנחנו חיות וחיים במדינה שמרנית שעירום בה הוא עדיין טאבו. רוב חברותיי מעולם לא ראו את הוריהן עירומים, ואם כן, זה קרה כשהיו תינוקות בלבד.
אין אצלנו תרבות של סאונות, להוציא את הקהילה הגאה, ועירום מוסיף להיות אקט שסופח סביבו הרבה מאוד בושה. חברה שהעזה להשתזף טופלס בחוף תל-אביבי סיפרה לי פעם שזרקו עליה אבנים. אבנים! בתל אביב! רק כי העזה להשתזף בלי חלק עליון. עירום בישראל הוא דרמטי, אפילו פוליטי. אם כולנו היינו מרגישות טוב עם העירום שלנו, מעגל הנשים הזה מראש לא היה מתקיים. יש לי הרגשה שבגרמניה, למשל, לתרגיל כזה הייתה הרבה פחות השפעה.
כשסבב הנשים מגיע לסיומו ישנן אלו, ואני ביניהן, שממהרות להתלבש. אחרות נותרות עירומות, והן מסתובבות בין החדרים במרכז הסדנאות הממוזג של קיבוץ תובל כשהן יפות וזוהרות כמו נימפות בפמליה של אפולו. את הערב אנחנו סוגרות בריקודים ובשירה מסביב למדורה. גם כאן חלק מהנשים בוחרות להישאר בעירום. כמה מהן יושבות ומנגנות בגיטרה, אחרות מעסות את שדיהן בשמנים אתריים, וכולן שרות בקול רך ונוגה שירי הודיה לאמא אדמה. אני נזכרת בסטיקר הפמיניסטי "אנחנו המכשפות שלא הצלחתם לשרוף", כי אין ספק שהאווירה כבר לגמרי פגאנית, פולחנית, פי אלף יותר פרדס-חנאית, אבל באופן מפתיע טוב לי.
בחזרה למקורות
חריקת תקליט. אתם בטח תוהים איך הגעתי הנה. התשובה היא בטרמפ עם רינת, אחת המשתתפות, נשואה ואמא לשלושה, שהציעה לאסוף אותי מדרום תל אביב היישר אל קיבוץ תובל שבגליל העליון. לסדנה קוראים "מתחברות למקור – נשים, שמאניזם ומיניות", ומנחות אותה טל רומן ושיר שמחה ראבד, חברות טובות שהכירו בלימודי רוחניות במזרח, ובשנה האחרונה החליטו לחבור יחד ולהרים סדנה בת שלושה ימים, שבה יוכלו להביא לידי ביטוי את כל הכישורים שרכשו.
6 צפייה בגלריה
טל רומן (משמאל) ושיר שמחה ראבד. הגשימו חלום שהולך איתן כבר ארבע שנים
(צילום: שירה אמר)
טל היא מנחה, מרצה ומלווה מבוגרים ונוער בתחום היחסים האינטימיים והמיניות הבריאה. היא מגיעה מעולמות הפסיכותרפיה הגופנית, עם התמחות בטראומה בשיטות האקומי ואומניתרפיה (גילוי נאות: לטל יש גם בלוג וידאו ב-ynet). שיר שמחה ראבד גדלה בבית עם זיקה רוחנית, והחלה לבקר בפסטיבלי ניו-אייג' עוד כשהייתה בת 16. בתיכון נמשכה לבודהיזם ("הייתי נוסעת באוטובוס ומאזינה למדיטציות"), ואחרי הצבא נחשפה לעולמות הטנטרה, תחילה בהודו ואחר כך בתאילנד, שם גם התיידדה לראשונה עם טל.
היא מורה ליוגה בהכשרתה, למדה גם טיפול באמנות בדרך האנתרופוסופית, ובשנים האחרונות התמחתה בהנחיית מעגלי נשים. אל השמאניזם נחשפה בקופנגן, אחרי שהתחברה לשמאנית וערכה עימה טקסים הנשענים על מסורות קדומות ממרכז אמריקה. את העבודה המשיכה בישראל, וממש לאחרונה סיימה תואר בחקר המיסטיקה והרוחניות. "לאורך המסע הזה נחשפתי לעוד דרכים, לעוד שאלות ולעוד תרבויות, ואני כל הזמן שואפת להרחיב את הידע שצברתי ולהתפתח יותר ויותר", היא מספרת.
לפני שלוש שנים ערכו שיר וטל את הסדנה הראשונה שלהן, אבל את החלום על שבט נשי, ריטריט של שלושה ימי העמקה, הן חלמו כבר לפני ארבע שנים - ולא מצאו לכך זמן עד השנה. "במשך המון זמן הצעתי לשיר לחבור יחד ולארגן סדנאות והיא לא הייתה זמינה", מודה טל. שיר מאשרת: "הייתי שקועה בלימודים ולא יכולתי להתפנות".
מסרבת להתייאש, החליטה טל לבדוק שוב עם שיר אם הפעם בשלו התנאים. "הייתי אחרי טקס קקאו עם כל מיני תובנות שירדו עליי באותו הלילה, ואמרתי לה מיד 'כן! אני הולכת איתך על זה!'", נזכרת שיר. "טל הייתה מופתעת כי היא כבר התרגלה לקבל ממני סירובים, אבל הפעם זה היה שונה. הרגשתי שזה הזמן הנכון להוליד את זה, שמשהו מבקש להתגלות".
מטרת הסופ"ש, לדבריהן, היא "להעמיק את החיבור לעונג הנשי, ולאפשר דיבור חדש על האופן שבו נשים חוות מיניות, זוגיות ואינטימיות". הגדרות מפוצצות, אבל מה כל זה אומר? בימים שקדמו לסדנה טל ושיר התעקשו לשמור על עמימות, ולמרות שבדרך כלל אני פחות מחבבת הפתעות, החלטתי לזרום עם אי-הידיעה ולהתמסר אליה. גם ככה הכול מבאס, אוגוסט ויש קורונה, אז למה שאחסוך מעצמי את האופציה להרפתקה?
"טרנספורמציה פסיכוטית שהרגישה כמו טריפ איוואסקה"
הדבר הראשון שהבחנתי בו כשהגעתי לריטריט הוא המספר הגדול של הנשים שהגיעו – היינו שם 30 נשים ועוד שמונה "הלפריות", כינוי למתמחות מעולמות הטיפול והנחיית הקבוצות שהגיעו כדי "לתמוך במרחב". כמעט כל ה"הלפריות" הן בשנות העשרים לחייהן, והן נראות בדיוק כמו שהייתן מדמיינות: לבושות בגדי כותנה הודיים, ואת גופן מעטרים הרבה מאוד קעקועים.
כשנכנסנו לחלל הסדנאות הראשי, אולם יוגה ממוזג ורחב ידיים, בעל גישה ישירה למצפה המהפנט של הקיבוץ, כל אחת מאיתנו זכתה ל"טקס טיהור". על הטקס ניצחה שיר השמאנית, שחגה מסביבנו עם מרווה שרופה, שתפקידה לנקות אותנו ואת החלל מאנרגיות שליליות.
סבב ההיכרות הראשוני חשף שהגיעו לכאן נשים שביקשו ללמוד דרכים חדשות להרחבת העונג והאורגזמיות שלהן, חלקן לא חוו אורגזמה מעולם. אחרות הביעו רצון למצוא ריפוי לחלקים פגועים בתוכן, או לשחרר חלקים מוצללים שהן טרם מצאו את הזמן לחקור. היו שם "גרושות קורונה" טריות, שמעידות כי הקורונה שימשה בתור הטריגר לסיום הנישואים שלהן, לצד נשואות ותיקות ורווקות. כל אחת מהמשתתפות הביאה איתה את הסיפור שלה, את הניסיון ואת חוכמת החיים שצברה.
הסדנה עצמה, כך גיליתי עם כל תרגיל ותרגיל, בנויה על נרטיב שמבקש מאיתנו קודם כל לפתח בתוכנו את היכולת להקשיב ולבדוק עם הגוף שלנו מה אנחנו באמת רוצות בכל רגע נתון, ללמוד להגיד 'לא', ללמוד להגיד 'כן', כשההנחה היא שרק אחרי שנוכל להקשיב לעצמנו ונעשה זאת במלוא החמלה נוכל להתקדם הלאה, אל השלב הנכסף של העונג.
הערכים הללו מאפיינים הרבה סדנאות למיניות מודעת, והם בדרך כלל משתנים בהתאם לדיסציפלינות השונות ולידע שכל מנחת סדנה מביאה איתה. במקרה שלנו, שיר מביאה את המקום השמאני, כך שהחלק הראשון של הסדנה, שלב ההתחברות וההקשבה לגוף דרך עבודה עם אינטואיציה ועם חיבור לאדמה, היה בהובלתה, בזמן שהחלק השני - שעסק יותר בחיבור לעונג ולמיניות - כבר היה בהובלתה של טל, שמורגלת בליווי זוגות ויחידים בתהליכי מיניות בריאה.
חלק מהתרגילים הביכו אותי נורא – כך קרה בתרגיל המשחקי שבו התבקשנו לחקות בעל חיים לבחירתנו, ולהתנועע באולם כמו ילדות בכיתת תיאטרון שנה א'. לעומת זאת, תרגיל ה"ריברסינג" שנערך ביום שישי בצהריים הוא רשמית החוויה המטלטלת ביותר שעברתי בחיי מבחינה רוחנית, טרנספורמציה פסיכוטית שנראתה והרגישה כמו איך שאני מדמיינת טריפ איוואסקה בפרו.
התרגיל התחיל כשקיבלנו לידינו כיסוי עיניים ושמיכה רכה להתעטף בה. טל הסבירה ש"ריברסינג" או "לידה מחדש" היא טכניקת טיפול רוחנית המושתתת על נשימה מעגלית. מטרתה לשחרר טראומות, פחדים ומעצורים שצברנו מרגע הלידה ולאורך כל חיינו. מאחר שקיים קשר ישיר בין איכות הנשימה שלנו לבין מצבנו הנפשי, ה"ריברסינג" נעזרת בנשימה אינטנסיבית, מהירה ורציפה, שאמורה לעודד זרימה חזקה של אנרגיה בכל חלקי הגוף, ולהזרים חמצן היישר אל המקומות החסומים. בתום התהליך, הסבירה טל, מתקבלת תחושה של "לידה מחדש" מבחינה פיזית ורגשית.
נרגשות, עמדנו 30 נשים בחלל, כשעינינו מכוסות כדי להיכנס לאווירה, והתחלנו לנענע ולטלטל את גופנו, תוך כדי שאנחנו מחקות את קצב וסוג הנשימה שהדגימה טל. מדובר בנשימה מהירה, ללא הפסקות, ומהר מאוד היא מכניסה אותך לטריפ. מוזיקת טרנס פסיכדלית נשמעה ברקע בזמן שצנחנו, כל אחת אל המזרן שלה, ממשיכות לנשום בקצב מעגלי מהיר ולא עוצרות לרגע.
שנייה לפני שנשכבתי, פרץ מתוכי בכי חזק ומפתיע, שהיה כנראה עצור וחנוק עד לאותו הרגע. לא עזרה הידיעה שאני מוקפת בנשים נוספות שמיררו בבכי. להיפך, המצב רק גרם לבכי שלי להתגבר יותר ויותר. מישהי צרחה "צא ממני כבר!", בחורה אחרת צעקה "לא זה לא!". שאגות ובכי מבוהל פילחו את האוויר כאילו חלקנו חדר לידה מטורלל שבו כל אישה ביקשה ליילד החוצה את הטראומות המיניות והרגשיות שחוותה, ללא כל אפידורל שירגיע. בשלב מסוים נתקעו לי כפות הידיים, ונראו כמו ידי ציפור כלואות ומשותקות. זה היה מאוד מבהיל, למרות שטל הסבירה שמדובר בתופעה נפוצה שעלולה לקרות ב"ריברסינג".
לאורך כל התרגיל, שארך כמעט שעה, חבורת ה"הלפריות", יחד עם טל ושיר, ניגשו אליי ואל יתר הנשים כדי להרגיע, לנחם, ללחוש שיהיה בסדר ולעשות "קיצי" עם נוצות נעימות. אני לא יודעת אם ברגעי האימה הללו באמת נולדתי מחדש, אבל בימים שאחרי התרגיל הרגשתי חשופה רגשית כמו שלא הרגשתי שנים.
לגעת בכאב
"כשאנחנו נוגעות במיניות, אנחנו לא נוגעות רק בעומק שיש במיניות, אלא גם בכאבים שצברנו, וכולנו חווינו טראומות על בשרנו", מסבירה שיר. "מבחינתי, הרבה מהעבודה בתרגיל הזה היא תפילות בקשה לרוח או לאלוהים, שיביאו רפואה למרחב. גם אני, כמי שמעבירה את זה, נכנסת למצב תודעתי אחר בזמן הפעילות. אין 'ריברסינג' שאני מעבירה ולא בוכה בו, כי אני מרגישה שאני ממש נוגעת איתכן בפצעים. אבל מה שהכי מדהים הוא שזאת בסך הכול נשימה, הדבר שנולדנו איתו. כל ה'הלפריות' עוברות הכשרה כדי לדעת איך לתמוך במרחב ברגעים הללו. חשוב שתהיה יכולת להכיל את מה שמגיע, כי אנחנו לא תמיד יודעות מה יגיע עם זה".
"כמובן שלא כולן חייבות להשתתף בכל התרגילים", מבהירה טל. "לפעמים אישה יכולה להגיע לתרגיל בסדנה ולהגיד לי שהוא לא מתאים לה, ואני הכי אשמח על כך. מבחינתי, עצם זה שהיא יכולה להגיד לי מהם הצרכים שלה כרגע ולתקשר אותם שווה את הכול, וזה חלק מאוד מרכזי ממה שאני ושיר מנסות להעביר – לגרום לנשים בסדנה לראות איפה הן נמצאות ומונחות בכל רגע נתון, ומתוך זה לעבוד, מתוך רכות. גבולות והיכולת לתקשר אותם הם מבחינתי שיעור שאני אישית מתרגלת יום-יום".
טל מספרת שתרגיל ההתפשטות נולד מתוך צורך אישי שלה להרגיש שלמה יותר עם הגוף שקיבלה. "בשנים האחרונות אני לומדת לקבל ולאהוב את עצמי ואת הגוף שלי, אבל עשיתי המון עבודה שם", היא מודה. "אני מרגישה שככל שניחשף לעירום של עצמנו ושל נשים אחרות, ממקום בריא, ממקום של קבלה, זה יאפשר יותר אהבה כלפי הגוף שלנו", מחזקת שיר.
"צריך להבין שההתפשטות לא נעשית ממקום של התרסה, אלא ממקום של 'זה הגוף שלי, נעים לי כרגע, אני בחברה מוגנת, בטוחה, ואני מאפשרת לעצמי להיות בחופש'. אני רואה בזה משהו מאוד אותנטי וטבעי. במעגל הזה יש המון עוצמה, תחושה שלא רק רואים אותי, זאת אני שרואה את עצמי. כמובן שהריטריט הוא רק חלק קטן מתוך מסע שלם. העבודה היא יומיומית".
יש נשים שסדנה כזאת פחות תתאים להן?
"הסדנה הזאת, למרות שהיא יכולה להיות הרפתקה כיפית של יציאה והתחברות לטבע ולנשים אחרות, היא עדיין עבודת נפשות", אומרת שיר. "וזו זכות וזו יראת כבוד שאני לא יכולה אפילו להסביר במילים. לכן, אני וטל לא ניקח כל אחת למסע כזה. אני כן מרגישה שזה מתאים להרבה נשים, ושכל אישה בכל גיל יכולה לחוות את זה, אבל מי שיודעת שכרגע היא במצב נפשי שאינו מאוזן, אני לא יודעת אם הייתי ממליצה לה להגיע. גם קרה שאמרתי למישהי, 'נראה לי שעדיף שתלכי קודם לטיפול לעבוד רגע אחת על אחת על המקומות האלה, ותגיעי אלינו לריטריט הבא או לריטריט שאחריו, כשתרגישי שאת בשלה'.
"לא סתם לפני שאנחנו מתחילות ריטריט, אנחנו שולחות שאלונים עם פירוט על המצב הנפשי של כל משתתפת. יש שם שאלות על אשפוזים פסיכיאטריים, על פגיעות מיניות. אנחנו עוברות על זה לפני הריטריט כדי להכיר רגע את המשתתפות, להתאים את התרגילים לקבוצה, וגם כדי לדעת שאם עכשיו אני רואה מישהי שכרגע מתמודדת עם טראומת אונס פעילה, או שהיא לא ישנה או לא מאוזנת, או שהיא הייתה באשפוזים וכרגע לא מאוזנת תרופתית, אז אני אוכל להגיד לה מראש שהריטריט לא יתאים לה. בסופו של דבר אנחנו באות לתת רפואה, והדבר האחרון שבא לנו לעשות הוא להזיק למישהי".
