"חשוב לי שהמצולמות שלי ירגישו מועצמות, יפהפיות, נשיות ושלמות"
שם הצלמת: עדי מילר
גיל: בת 37
עיר: בנימינה
סגנון צילום: עירום נשי בטבע
איך הגעת לעסוק בצילום?
"אני מצלמת מאז שאני נערה, אבל השינוי הקרייריסטי שלי החל ב-2010, כשהתחלתי להעלות לעמוד האינסטגרם שלי תמונות של טבע. חבר טוב אמר לי שהצילומים שלי יפים ואסתטיים, ושאני פשוט חייבת לעשות עם זה משהו, אז הלכתי ללמוד צילום בסטודיו 'גברא' בתל אביב. מהר מאוד התחלתי לעסוק בצילום באופן מקצועי, והיום אני מצלמת עירום נשי בטבע".
למה דווקא נשיות ועירום נשי?
"אני מרגישה שהתחום הגיע אליי יותר משאני הגעתי אליו. יש משהו בגוף, ובפרט בגוף הנשי, שמקבל את הצורה והמחזוריות של הטבע - לידה ומוות, עונות השנה. הגוף הנשי כל הזמן נמצא בתנועה ובשינוי, וצילום עירום הוא כלי עבורי מכיוון שהוא מרוקן כל פרשנות שבגד או תכשיט עשויים לתת, ונותן מקום לגוף בצורתו הטבעית, ללא תוספת חיצונית. חלק מהנשים מגיעות אליי אחרי ניתוחים שהן עברו, חלק מצטלמות במהלך ההיריון או לאחר לידה, ורובן עושות את זה כדי להרגיש שלמות ואהובות עם עצמן ועם גופן, כדי להתחבר לעצמן בחזרה".
עדי מילר: "יש משהו בגוף, ובפרט בגוף הנשי, שמקבל את הצורה והמחזוריות של הטבע - לידה ומוות, עונות השנה. הגוף הנשי כל הזמן בתנועה ובשינוי"
מה חשוב לך להראות דרך התמונות שלך?
"בפן האומנותי - תנועה ורגש. אני מחפשת את המבט בעיניים שמבטא כנות, התמסרות, רוך ועוצמה. חשוב לי שהמצולמות שלי יקבלו ממני תמונות שיגרמו להן להרגיש מועצמות, יפהפיות, נשיות ושלמות".
איזו גישה ייחודית כאישה את מביאה לצילום?
"בסשנים שאנחנו עוברות יחד בצילום, אנחנו קודם כל מתחברות לטבע ולגוף דרך נשימות. הטבע מרפא וממלא את הלב. יש בו משהו גדול מאיתנו, שמזכיר לנו שהדברים משתנים מטבעם כל העת, וכך גם אנחנו. במהלך הסשן אני בכלל לא מרגישה שאני מצלמת. אני מרגישה את מי שמולי, בודקת מתי נוח לה ומתי לא, מתי מוטב לעצור כדי לחזור לנשימה.
"כל החוויה עוסקת בחיבור ובריפוי. זה הרבה מעבר לצילום עבורי, ואני נותנת את כל כולי במהלך הסשן. כשאישה מסיימת סשן, עוד לפני שהיא מקבלת את התמונות, היא אומרת לי שהיא מרגישה מועצמת, מחוברת לגופה, ומרגישה שראו אותה בעיניים טובות. אני במלאות ובתחושת שליחות ויודעת שאני בהגשמה שלי".
"הצילום הוא ניסיון פסיכולוגי להתחבר לתקופת ההיריון שהייתה לי"
שם הצלמת: מלכיאלה בן שבת
גיל: בת 38
עיר: תל אביב
סטטוס: נשואה + 3
סגנון צילום: צילומי היריון שמשדרים פגיעות ואותנטיות
איך הגעת לעסוק בצילום?
"הגעתי לצילום בגיל מאוחר יחסית, אחרי שעשיתי תואר ראשון בארכיאולוגיה ותואר שני במגדר, והתכוונתי להמשיך באקדמיה בתחומים האלה, אבל די מהר הבנתי שעבודה משרדית לא מתאימה לי. תמיד פלרטטתי עם צילום, אבל המון שנים זה הפחיד אותי והרגשתי שזה גדול עליי.
"בסוף, כשהחלטתי שאני הולכת על זה, זה היה קצת כמו התאבדות. שמתי שם הכול. במשך שנים עסקתי בעיקר בצילום סטודיו לסוגיו - תדמית, פורטרטים, אופנה, מוזיקה, מוצרים. יצא לי לגעת בצילומי היריון לפני כמה שנים, אבל זה לא עשה לי את זה ולא מצאתי בזה משהו מעניין, עד שנכנסתי להיריון בעצמי והיה לי ברור שאני צריכה לעשות שינויים מקצועיים".
11 צפייה בגלריה
מלכיאלה בן שבת, פרוטרט עצמי. "תמיד פלרטטתי עם צילום אבל הוא גם הפחיד אותי"
(צילום: מלכיאלה בן שבת)
"לפני ההיריון עבדתי בחברת אופנה גדולה והייתי רגילה לימי צילום מאוד ארוכים, 12 שעות ומעלה. כשילדתי, החלטתי שאני לא חוזרת לשם כי זה לא ממש אפשרי עם ילדים קטנים. אחרי תקופה של בלבול, הגעתי לבסוף לצילומי היריון. ביום צילום עם הריונית יש אנרגיה ממש טובה, זה הרבה פחות תובעני ומלחיץ מצילומי אופנה. יש אנרגיה רגועה עם אווירה טובה, וחשוב לי לשמור על האנרגיה הזאת.
"מעבר לכך, נשארתי עם חוויה לא פתורה מההיריון ומהלידה הראשונה של התאומים שלי. הצילום הוא סוג של ניסיון פסיכולוגי להתחבר בחזרה לתקופה הזאת ולחוות אותה מחדש דרך המצולמות שלי. תקופת ההיריון עבור אישה היא שינוי משמעותי, ברמה הפיזיולוגית, ההורמונלית והמנטאלית. זאת חוויה שבולעת את החיים. הרגשתי שאני יכולה לקחת את מה שאני אוהבת בצילום ולתרגם את זה לעולם שיותר קרוב אליי עכשיו, של היריון ואימהות.
מלכיאלה בן שבת: "נשארתי עם חוויה לא פתורה מההיריון ומהלידה הראשונה של התאומים שלי, והצילום הוא סוג של ניסיון פסיכולוגי להתחבר בחזרה לתקופה הזאת, ולחוות אותה מחדש דרך המצולמות שלי"
"לא פעם כשאני תוהה למה בחרתי בסוף להיות צלמת, אני נזכרת באלבום התמונות המשפחתי, ונזכרת איך כילדה הייתי מביטה על תמונות עבר של אמא שלי. הדבר הכי מרגש בצילום מבחינתי הוא הזיכרון, ועבור האישה ההריונית, לפני שהחיים שלה משתנים וכשהדבר הכי יקר לה נמצא בתוכה, הזיכרון הזה נשאר איתה לתמיד".
איך נראה סשן צילום של אישה הריונית?
"אני מצלמת בבית של ההריונית כדי לשמור על הסביבה הטבעית שלה, וכדי שזה ירגיש אינטימי וחם. לפני הצילומים אני מבקשת לשלוח לי תמונות של הבית מראש, ואנחנו מדברות על הבגדים שהמצולמת תלבש. חשוב לי שתהיה אווירה טובה. אני תמיד מגיעה עם חיוך וחיבוק כדי לשבור את הקרח.
"אני מקפידה לצלם פורטרטים קלאסיים ויפים שיהיו מזכרת עבור המצולמות. חשוב לי, בעיקר אם זה היריון ראשון, לתת למצולמת את המתנה הזאת. בתור צלמת אני מחפשת את התמונות שמביעות יותר פגיעות, שיש בהן משהו קצת מוזר ולא הרמוני, זה מה שמעניין אותי. אני מנסה להתרחק מתמונות הביוטי הצפויות וללכת על משהו חשוף יותר".
איזו גישה ייחודית כאישה את מביאה לצילום?
"היריון ולידה הן חוויות מאוד גופניות. הנוכחות הגופנית משתלטת על החוויה היומיומית. בתור צלמת מעניין אותי לתעד את זה. הגוף לא חוזר להיות אותו דבר, ולרוב יש איזשהו מחיר שנידרש לשלם. זאת תקופה מאוד הורמונלית ואינטנסיבית. יש כאלה שנורא סובלות ממנה ויש כאלה שנורא נהנות ממנה, אבל ככה או ככה זאת תקופה מיוחדת, את מייצרת חיים.
"אישית, חשוב לי להתרחק מהדימוי הנוצץ. כשאני מסתכלת על התחום של צילומי היריון, הרבה פעמים התמונות משדרות סוג של שקר שלא מחובר בהכרח לחוויה שיש לאישה בהיריון. לא כל הריונית מרגישה ביונסה. מצד שני, חשוב לי לשמור על גלאם ולא ללכת רק על ג'ינס וטי-שירט, שמשדר שלא התאמצתי בכלל.
"אני רוצה ליצור משהו שיותר קרוב לאמת, משהו אינטימי וחשוף. להראות את החוויה היומיומית של ההיריון, ושהתמונות ישקפו גם את הקשיים והמורכבות, וכמובן את זה שבסוף מגיע תינוק. בנוסף, בצילומים שלי מאוד חשובה לי החושניות, שהתמונות יצאו סקסיות אבל לא נדושות או פלסטיקיות. היריון זאת תקופה סקסית ומלאת הורמונים, וחשוב לי להראות את זה בצורה שמדגישה את הסקסיות הזאת, אבל לא מוזילה אותה".
"אני מנסה להביא לתמונות את החוויה של מה זה להיות אישה בעולם"
שם הצלמת: נעה מכבי
גיל: בת 35
עיר: ירושלים
סטטוס: נשואה + 2
סגנון צילום: תמונות שמספרות סיפור על אימהות
איך הגעת לעסוק בצילום?
"בצבא קניתי מצלמה כי אהבתי לצלם. כשהשתחררתי נסעתי לגור שנתיים בפריז וצילמתי המון, שם גם התגבש אצלי הרצון להמשיך להתעסק בצילום. כשחזרתי לארץ התחלתי ללמוד צילום במכללת 'הדסה'. אהבתי לצלם את חברות שלי ואת עצמי, ובמהלך הדרך שמתי לב שיותר מעניין אותי לצלם נשים. היום, מתוך המהלך הטבעי של החיים ושל תחומי העניין שלי, אני בעיקר מצלמת אימהות".
נועה מכבי: "היה לי חשוב לשמוע מה החוויה של נשים אחרות לגבי אימהות, ודיברתי גם עם נשים שהן לא אימהות על הקשרים עם אמא שלהן ועל המחשבות שלהן לגבי אימהות"
למה דווקא אימהות?
"תמיד היה מימד אוטוביוגרפי בעבודה שלי. הייתי מצלמת הרבה את עצמי. כשנכנסתי להיריון מאוד עניין אותי החומר, הצורה של הגוף, מה קורה לו, איך הוא משתנה, איך אני משתנה, וצילמתי את עצמי הרבה בזמן ההיריון. כמה חודשים אחרי שהבן שלי נולד התחילה הקורונה והיינו סגורים בבית, החיים שלי השתנו לחלוטין. הייתי עם הבן שלי שנה בבית, ומצאתי את עצמי נמשכת לעיסוק בחוויה האימהית ובאופן טבעי גם בבן שלי. זה אומר שצילמתי יותר ויותר את החיים שלנו בבית מתוך החוויה הדומסטית הזאת. תיעדתי את המקום שלנו בעולם כאמא ובן".
"בהמשך אצרתי תערוכה וערב הקראת טקסטים של אימהות. היה לי חשוב לשמוע מה החוויה של נשים אחרות לגבי אימהות, ודיברתי גם עם נשים שהן לא אימהות על הקשרים עם אמא שלהן או על המחשבות שלהן לגבי אימהות. התערוכה נאצרה מתוך כל החומרים שצילמתי וסיפרה סיפור על אימהות. תהליך דומה קרה כשהייתי בהיריון עם הבת שלי. אני מרגישה שהזהות שלי השתנתה ושגם תחומי העניין שלי השתנו. פתאום כל מה שעניין אותי היה המשפחתיות הזאת, החיבור הראשוני, וזה גם מה שמעניין אותי ביצירה שלי".
מה חשוב לך להעביר בתמונות שאת מצלמת?
"אני לא מצלמת מתוך אג'נדה. אין לי בראש מחשבה או שורה תחתונה שאני רוצה להגיע אליה עם הנשים שאני מצלמת. אני מנסה להגיע לבסיס של כנות עד כמה שניתן. אני חושבת שיותר מהכול, אני מנסה להביא לתוך התמונות הלך רוח ועולם פנימי שקשורים בחוויה של נשים בעולם, כשאני תמיד מגיעה מתוך החוויות שאני עוברת. אני לרוב מזדהה עם הנשים שאני מצלמת וזה בא לידי ביטוי בצילומים".
