מזל טוב ושפע ברכות למרב מיכאלי ולליאור שליין על הולדת אורי. יום אחד אורי הקטן יגדל ויגלה כמה רעש עוררה לידתו. ועל מה? מבחינתי, אפשר לסכם את כל הרעש בארבע מילים: "אישה שינתה את דעתה".
בסדר, לא סתם אישה. אשת ציבור דעתנית ומשפיעה, שבמשך הרבה שנים הייתה הקול הפמיניסטי המוביל לאל-הוריות ולהתנגדות לפונדקאות. נשאלת השאלה - אם המתנגדת הראשית לפונדקאות החליטה להביא ילד בהליך פונדקאות, האם זה אומר שמעתה והלאה הליך זה הוא לגיטימי ואין בו פסול? ואם המלכה האם של האל-הוריות חוזרת בה ומביאה ילד לעולם - האם זה אומר שהאל-הורות היא בדיה אחת גדולה?
אני סבורה שהעובדה שמרב בחרה את שבחרה לא אומרת שהיא טעתה כל השנים הללו. זו הייתה האמת שלה לאותה התקופה, וכעת היא השתנתה ומשהו אחר נכון עבורה. זה בטח עדיף על להיאחז באגו ובדרך חיים שכבר לא מתאימה לה.
בכלל, כל הסיפור הזה שאורי העוֹלָל הקטן עוֹלֵל - תפקידו להזכיר לנו שעל אף שמדובר באשת ציבור, מרב היא קודם כל אישה שמתבגרת, מתפתחת ומשנה את דעתה. אני חושבת שזה מבורך. היכולת להשתנות היא תכונה נדירה מאוד בקרב הפוליטיקאים של זמננו, ומבורכת יותר היא הידיעה שהחיים הם דינאמיים והם כל הזמן בתנועה. גם אם אני, אישית, כמו אל-הוריות אחרות, נותרתי בלעדיה במערכה.
לא מפחדת מהשעון הביולוגי
אני חושבת שהרתיעה שלי מלהביא ילדים התחילה בסיוטים חוזרים שהיו לי. בחלומות שחזרו אצלי שוב ושוב במהלך השנים הייתה לי בת. הבת הייתה כל עולמי, וכל חיי סבבו סביבה. פעם, באחד החלומות, הייתה לי בת בצורת דינוזאור, וכל הסביבה פחדה ממנה והחרימה אותה כי היא הייתה שונה.
ההתמודדות הזו הייתה קשה מנשוא, ואת כל חיי הקדשתי כדי להעניק לה תחושת בית ושייכות. אהבתי אותה עד עמקי נשמתי, אבל כל הזמן הרגשתי החמצה, כאילו שהיא מפריעה לי להגשים את עצמי. נקרעתי בין שתי התחושות האלה, מתפללת שזה רק חלום. ההתעוררות מהחלומות המטלטלים הללו הייתה הקלה אדירה, שלוותה בבכי מהפרידה מהבת שלי, לצד זיעה קרה.
ככל שעברו השנים, והחלומות חזרו, הבנתי שהמחשבה על ילדים עדיין מבעיתה אותי. שאני לא מוכנה להורות, ושלא אהיה מוכנה לכך עד שארגיש שאני ממצה את הפוטנציאל הפנימי שלי, גם אם השעון הביולוגי שלי כבר ייתן את אותותיו.
הייתי אז בת 27. לא מעט מהחברות סביבי כבר התחילו להסתדר על עבודה יציבה, זוגיות ובית. חתונות התחילו לצוץ מכל עבר, ואחריהן הגיעו ההריונות. הסתכלתי עליהן. איפה אני ואיפה הן? אני אפילו לא ממצמצת בכיוון. אני רחוקה שנות אור מאורח החיים היציב הזה של זוגיות, עבודה, דירה, רכב וכלב. החיים שלי מורכבים מהמון חלקים משתנים, ואני עדיין מחפשת ומנסה להבין אותם. ואם לומר את האמת, די נחמד לי ככה.
לא הרגשתי צורך למהר, או להיכנס לתלם כי "השעון מתקתק". הרגשתי שאת פרק החיפוש של חיי עדיין לא מיציתי, ואולי לא אמצה לעולם. מה שבטוח, עד גיל 40 לפחות אין מה לדבר. כמובן שככל שהזמן עובר, אנשים מסביבי כבר נלחצים בשמו של הרחם שלי. חמודים. "אבל מה אם יום אחד תרצי וכבר לא תוכלי? אולי כדאי לחשוב על זה?'' הם אמרו, והמסר בהחלט עבר. הניסיונות להבהיל אותי השיגו את מטרתן, וכך התחלתי לחשוב על הקפאת ביציות.
קראתי ושאלתי, חקרתי והתעניינתי, עד שגיליתי כי הקפאת ביציות היא תהליך ארוך ומייגע, ולא פחות חשוב מזה - יקר. עלות כל שאיבה היא כמה אלפי שקלים, ויש עלות לאפסון הביציות, להזרקות, ולשאר ירקות. סבסוד על ידי סל הבריאות אפשרי רק עבור נשים שעושות זאת מטעמים רפואיים. סבסוד מטעמים אישיים של "אני עדיין מחפשת את עצמי" - אין.
אז התחלתי לחשב, והבנתי שאם אלך על התהליך אצטרך להפריש מדי חודש סכום כסף שאין לי כרגע, וכל זה רק בשביל הרפתקה שייתכן מאוד שאפילו לא אכנס אליה בשנותיי המאוחרות, כי כפי שהמצב נראה כרגע - אני פשוט לא רוצה ילדים. לא עכשיו, לא בעוד חמש שנים, ולא בעתיד הנראה לעין. הדבר היחיד שאני רוצה כרגע הוא שיפסיקו להלחיץ אותי מ"FOMO-ילדים", ושיפסיקו לאיים עליי שאני עושה טעות שעוד אתחרט עליה בעתיד.
מה שבטוח, פחד ואשמה הן ממש לא הסיבות שיגרמו לי להביא ילד לעולם. אני אביא ילד רק אם אהיה מוכנה לכך. רק אם אסכים להעניק לו את עצמי ולהיות שם בשבילו ב-100 אחוז. אבל אני לא שם, ואני לא יודעת אם אי פעם אהיה. וזה בסדר.
להבין שאנחנו לא הילדים שלנו
"חכי שתפגשי את האחד", היו אומרים לי. "זה ישנה את דעתך". קודם כל, תודה לכם על הניתוח הפסיכולוגי. דבר שני, מי זה ''האחד'' הזה? אני פגשתי המון "אחדים" בחיי, והם באים והולכים, וכל אחד מהם מלווה אותי בתקופת חיים אחרת. ובכלל, אם כבר החלטתם להביא ילד עם "האחד" - האם אתם בטוחים שיש לכם את כל הכלים והמשאבים? לא משאבים כדי לקנות להם אייפון ליום הולדת, לא על זה אני מדברת.
האם אתם מצליחים לראות אותם כישויות נפרדות מכם, עם רצונות שונים, ולא כמושא להגשמת החלומות שלכם לגבי הורות, הצלחה וקריירה? האם אתם מסוגלים לקבל את השוני שלהם? את החיפוש שלהם אחר הגדרה עצמית בעולם, שייתכן ויהיה שונה מציפיותיכם?
אני יכולה להעיד שהוריי התקשו בהתחלה לקבל את השונות שלי. את העובדה שאני לא הולכת ללמוד באוניברסיטה ולעשות להם חיים קלים. את ההבנה שאני פרובוקטיבית, שאני לא מקיימת מערכות יחסים קונבנציונאליות, ושככל הנראה, הם לא יראו ממני ילדים. לא היה להם מושג איך לעזאזל יצאה להם בת כמוני, ולקחו עוד כמה שנים עד שהם התחילו לקבל ולהבין מי זו באמת הבת שלהם, להפסיק את ההתנגדות, ולהתחיל להסתכל עליי כאל בן אדם מלא ושלם.
הרי אין לנו באמת שליטה על איך הילדים שאנחנו מביאים לעולם יתפתחו להיות. אולי הם יגדלו להיות שונים לגמרי מכל מה שמוכר לנו, מכל מה שציפינו. השאלה היא האם תנסו בכוח לעצב אותם לפי ראות עיניכם? או שתתנו להם לחקור ולגלות, ותקבלו את כל מה שהם יביאו כל עוד הוא לא יסכן את חייהם? כי אם אתם מביאים ילד רק כדי שיגשים את הציפיות והפנטזיות שלכם לגבי תא משפחתי או כל דבר אחר, זכרו שציפייה - סופה להתנפץ.
במובן הזה, מרב מיכאלי ניפצה לנו, האל-הוריים, את הציפיות. ובכך היא מחייבת את כולנו – אל-הוריים והוריים כאחד - לשחרר, להשאיר מקום לכך שהכול זז ומשתנה כל הזמן. התנועה הזו, ההתרחבות, ממש כמו הבטן ההריונית שהולכת ותופחת, כמו הכדור שלנו שמסתובב על צירו, כמו היקום שטוענים שמתרחב כל הזמן, כמו התודעה האנושית, התנועה הזו היא-היא מקור הבריאה. ניוון, לעומת זאת, הוא המוות.
תחשבו על זה, בריאה היא הכוח המניע את היקום שלנו. בכל תהליך של בריאה או יצירה מעורבת תשוקה. בריאת אדם היא מעשה אהבה שמונע על ידי תשוקה. גם יצירה מונעת מתשוקה. אני בוראת כל הזמן אלפי בריאות קטנות לאוויר העולם. היצירות הללו הן כל עולמי, ממש כמו ילד. אני גאה לראות את היצירה שלי מתפתחת, גדלה, מתעצבת. אני מושקעת בבריאה של מפעל החיים היצירתי שלי, ורוצה לדעת שאני יכולה לעזוב ולסמוך עליו שימשיך להדהד לטובה גם אחרי לכתי. אתם מבינים? הבריאה שלי היא היצירה שלי, ובה אני מושקעת.
יש שבוחרים לעשות זאת באמצעות ילד, ויש שבוחרים לעשות זאת באמצעות יצירה. למה בריאה גשמית של עוד אדם לעולם (שייתכן שלא יתרום לו דבר ואולי אף יזיק) היא יותר משמעותית מבריאה רוחנית של יצירה שאולי תשפיע על חייהם של אחרים, תשנה ותעצב את עולמם?
אני לא זוכרת מתי נפל לי האסימון שאני "אל-הורית". אני חושבת שהכול התחיל עם תחושה עמומה שליוותה אותי לפיה מה שכל כך רגיל וטריוויאלי בחברה פשוט לא נכון עבורי. התחושה הזאת בעבעה כל הזמן מתחת לקרקע, מילאה את חלל גופי באשמה, בושה וחוסר שייכות. ואז, יום אחד, הגיעה המילה, ההגדרה, ובבת אחת את נושמת עמוק וממלאת עצמך בהקלה, בשייכות. כך הרגשתי כשגיליתי את המושג "פאנסקסואליות", וכך הרגשתי כשנחשפתי לראשונה להגדרה "אל-הורית".
פעם הייתי סטרייטית, כי זה כל מה שהכרתי והיה סביבי. ואז גיליתי נשים. ואת המושג ביסקסואלית, שהתאים לי מאוד בהתחלה, עד שגיליתי את המושג פאנסקסואלית, שכבר היה מדויק בהרבה, ואיתו אני נמצאת כרגע. אולי מתישהו אגיע למקום חדש.
באותה מידה, היום אני מגדירה את עצמי כ"אל-הורית" כי זה מה שאני מרגישה כרגע. לא חתמתי על שום חוזה בין האמונות שלי לבין החברה. מה שאני יכולה לעשות זה פשוט להיות מודעת לסל האמונות הרגעיות שלי, לבדוק בכל פעם אם עדיין נוח לי בתוכן, להשאיר מקום להתפתחות ולשינוי, ולשמור על ראש פתוח כל הזמן.
גם ככה אין לי ברירה אחרת. אין מוות גדול יותר מניוון. לכן, גם אם אתם אל-הוריים או אל-הוריות, וגם אם אתן ואתם הוריים לחלוטין – בבקשה שמרו על ראש פתוח. דעו שהכול זז ומשתנה כל הזמן, אם לא אצלכם אז אצל אחרים. כי זו התקדמות, זו יצירה, זו בריאה, והיא משותפת לכולנו, בין אם השתמשנו ברחם שלנו, ובין אם לא.
