לרוית, דתייה בת 33, יש עד היום פינה חמה בלב למתן - האהבה הראשונה שלה כתלמידת אולפנה, והדייט שחשבה שייקח אותה לחופה וקידושים. היא הייתה מאוהבת בו עד מעל לראש, סרגה לו כיפות בשיעור וצחקה כשהכרזנו שהיא תהיה הראשונה להתחתן ולעשות ילדים.
אבל מתן נפרד ממנה והתחתן עם סיון, חברתה הטובה. נשמע לכם כמו מתכון מושלם לקרב בנות מלא ארס, רעל ונידוי חברתי? הנה הפתעה: רוית בעצמה שידכה ביניהם. למה? "הם פשוט נראו לי מתאימים", ענתה.
זה קרה במהלך השירות הלאומי, כשרוית שירתה עם סיון באותו מקום והחליטה להביא לה את הטלפון של מתן ולשדך ביניהם. "פתאום הבנתי שיש להם את אותו הומור, הרבה מכנים משותפים, אז זה הרגיש טבעי מבחינתי. סיון התנדבה איתי באותו מרכז והייתה ממש חמודה. חשבתי לעצמי שהיא נמנית עם סוג הבנות שמתן היה מחבב, ואולי בעזרת השם איתה הוא כן ימצא את הזיווג שלו. את יודעת, אם לא מצאתי איתו בית בישראל, אז לפחות שאקבל מזה שליש גן עדן".
'שליש גן עדן' הוא הכינוי ביהדות לפרס שמקבל מי שמצליח לזווג בין שניים ולהביא אותם לחתונה. בעיני רוית, להכיר לאקס חברה שלה - לא רק שלא הרגיש מוזר, בזכותה תהיה לה עכשיו מצווה. בזכותה העולם ימשיך להתקדם ועוד משפחות יצוצו והכול יתנהל כמו שצריך. "תראי", היא אומרת לי, "המשכתי לצאת לדייטים ובסוף התחתנתי עם חיים. הייתה לי השגחה. אולי הקדוש ברוך הוא עזר לי בגלל השידוך הזה, ואולי בלי קשר הזיווג שלי פשוט חיכה לי בהמשך הדרך".
האם הוויתור של רוית והיכולת שלה לשדך מכל הלב את זה שהייתה מאוהבת בו לחברה אחרת, מקורו בטוב לב יוצא דופן? לא בטוח בכלל. סביר יותר להניח שהסיבה לכך קשורה לאקלים שליווה אותנו באולפנה. "היינו בחממה. הבדיחות היו שלנו, הגסויות היו שלנו. לא היינו צריכות להוכיח את עצמנו לאף אחד, לאף גבר", נזכרת רוית. "יש שיגידו שהחברה הדתית מקטינה נשים, אבל פה זה כבר לא קשור לחברה הדתית. לא מדובר בכלל בדת. זה אך ורק הקטע של ללמוד בבועה שבה יש בנות שמנהלות את עצמן, בלי שהן צריכות להצדיק את עצמן מול איזשהו בן בסביבה".
למרות שכן היה לנו גבר בסביבה, הרב.
"כן, אבל זה לא היה רלוונטי להתנהגות החברתית שלנו בתוך עצמנו. אחת עם השנייה התנהגנו, כמו שאמרה סטנדפיסטית דתייה מפורסמת, כמו קופות", היא אומרת וצוחקת. "ואיזה כיף היה פשוט להיות".
רוית מתכוונת שבאולפנה לא היו בנים שדירגו אותנו מהצד וגרמו לנו להתקוטט באופן לא מודע על תשומת הלב שלהם. יכולנו להיות מה שרצינו להיות, ולא היינו צריכות להשתדל להיות יפות או מושכות. גם לא היה גבר מסביר או מוביל שלקח את המושכות כשהיינו צריכות לפתור בעיה או להפגין סמכות. למעשה, עד גיל 21 חייתי בעולם של נשים. במשפחה הוקפתי באחיות בלבד, בבית הספר, בתיכון ובשירות הלאומי הייתי רק עם בנות. צועקות, צוחקות, תוקעות גרעפסים, לא מנסות להיות סקסיות, ולא חושבות על זה בכלל.
ניהלנו לבד את מועצת התלמידות, את ועד הכיתה, את מערכת העיתון (צוות תקשורת י"ב מחזור נ' אימפריה!), כתבנו וביימנו והעלינו לבד את המופע השנתי, בנינו קמפינג וסיידנו סניפי בני עקיבא בכוחות עצמנו. זה היה תמיד פשוט ומובן מאליו. היינו כל כך טבעיות אחת עם השנייה, שלא נוצרו שום יחסי כוחות "נשיים", פשוט כי לא הייתה שום תפיסה מגדרית של מה זה נשי או גברי. כולנו היינו נשיות וגם קצת גבריות.
אז כשסיון ומתן התחילו לצאת, לא ראית צורך לצאת להילחם על הטריטוריה, לרכל, להגיד לשאר הבנות?
"ממש לא! זו בדיוק הסטיגמה שרואים בכל הסרטים, כאילו שנשים לא יודעות לפרגן זו לזו. סטיגמה לפיה אם מישהי חוששת שאישה אחרת 'תתפוס' לה את הגבר, לא יישאר לה מקום. אבל יש לה מקום! העולם הוא לא כזה קטן, ואנחנו לא תלויות בבחור אחד ש'יחטוף' אותנו. ברוך השם, יש מספיק בחורים לכולן".
אני מקשיבה לדבריה של רוית ולא יכולה שלא להזדהות. חרף המסרים שמקיפים אותנו, לפיהם "אישה שווה רק אם גבר 'בוחר' אותה ונושא אותה לאישה", במציאות אין כל קשר בין הסטיגמה הזאת ובין טבעה המולד של האישה. מספיק לחזור אחורה בזמן לימי האחווה הנשית של זקנות השבט בשבטים העתיקים, או להסתכל על אימפריית הבנות הרועשת והצוהלת שהייתה לנו באולפנה, או על כל מקום שבו מתאפשר לנשים לנהל את עצמן באיזושהי בועה, בלי להיות תלויות באישור של אף גבר, כדי לראות איך אנחנו מתנהגות כשלא מופעל עלינו הלחץ הזה למצוא חן בעיני מישהו.
לחץ שככל הנראה, נוצר במהלך מאות שנים שבהן התרגלו הנשים לחיות בהרמון כשהן שייכות לגבר אחד, תלויות בו בכל אספקט בחייהן, כשערכן נמדד על פי משיכתו אליהן, או בחירתן על פני האחרות. אתם מבינים? במשך שנים חיינו כמה נשים בבית אחד, נשואות לאותו הגבר שהולך ומזדקן, הולך ומתכער, וכל הזמן מביא רעיות חדשות לבית.
מי שלא נשארה צעירה ויפה, או לא הביאה לו בנים, נידונה להזנחה רגשית ומינית, הפכה לצל. במקרים גרועים יותר, נשים גורשו או נרצחו. בזמנים האלה לצאת לעולם החיצוני הגברי לא הייתה אפילו אופציה, כך שבפעמים הזעירות שלנשים התאפשר כן להוביל, ליצור, לעבוד, להנהיג או להילחם - זה היה לחלוטין תלוי באישור ובהכלה של הגברים מסביבן.
3 צפייה בגלריה
נשים חיו במלחמה מתמדת על הגבר ששלט בהרמון. מתוך הסדרה "הרמון", רשת 13
(צילום: טל גבעוני)
כל התקדמות של הנשים, כל התפתחות זעירה, כל הכרה בעצמן וביופיין וביכולתן לעשות משהו - היה תלוי בזה. אפילו הפמיניזם לא פשוט הונחת ביום בהיר או נכפה בכוח הזרוע, אלא קיבל לבסוף את אישורם והסכמתם של הגברים לאפשר אותו. ואפילו שהעולם התקדם, עדיין נדמה שזהו חלק מהתודעה הנשית הקולקטיבית: אנו צריכות להצדיק את קיומנו מולם, להילחם על המקום הקטן שלנו. להיות יפות, מגולחות, צעירות, מחייכות, עדינות, אטרקטיביות. נכון שגם גברים צריכים לעבוד קשה, אבל הם לא חייבים, אנחנו כן חייבות. כי בזיכרון ההיסטורי שלנו, לא למצוא חן בעיני הגבר, זה שקובע את גורלנו, אומר להפוך לצל של ההרמון, לזאת שבוחרים לגרש.
כך העולם התרגל לעורר בנשים את הצורך ההישרדותי לריב על מקומן ולהוכיח את ההצדקה לקיומן כבנות זוג. זאת לא צרות עין קטנונית שהן נולדו איתה, זו תכונה הישרדותית קריטית שנטבעה בתוכנו, שהעולם טבע בנו, לעמוד על המשמר במלחמה שקטה מאחורי הקלעים כדי לשמור על מקומנו. כל השנים. כל הדורות.
לא קינאת אפילו קצת? אני שואלת את רוית עד שהיא מודה שעמוק בפנים, היא טיפה קינאה כשראתה כמה יפה הולך השידוך בין מתן לסיון. אך לדבריה, הרגש הזה פשוט לא היה פרקטי. "אם לאלוקים יש תוכניות אחרות בשבילי, ואם יכולתי לעזור לו בתוכנית שהייתה לו למתן ולסיון, מה יש לי להתבכיין על זה יותר מדי? חוץ מזה, להילחם על המקום שלי מול כלה שבחר בה מישהו שיצאתי איתו, לא יקדם אותי לשום מקום. מה שחשוב זה שאני אמצא את החתן שלי".
לחתונה של מתן ושל סיון היא הגיעה, ואפילו רקדה אחרי החופה, אבל ברגע שקבוצת האורחים הראשונה התקפלה ללכת, רוית נסעה יחד איתם. היום היא מבטיחה שהייתה נשארת עד הסוף, או לפחות עד שהטרמפ השני היה יוצא לדרך.
אז מה הפתרון לדעתך שיאפשר לכל הנשים גם לפרגן זו לזו? לגדול בחברת נשים בלבד?
"זה יהיה קצת בלתי אפשרי", צוחקת רוית.
אבל אנחנו מסכימות שהתשובה כן עוברת בחינוך. תארו לכם עולם שבו בנות צעירות מפנימות שמותר להן להיראות ככה או ככה, להיות יצירתיות, מטופשות ולא סקסיות בהכרח, ולהתפתח לאן שבא להן בלי לחשוש מאי-עמידה ב"סטנדרט" הגברי, או במה שנחשב ל"יפה" או "מושך" בעיניהם. כי הסיבה שהתחלנו להילחץ מנשים מתחרות ולהפוך ללוחמות על רגליים אחוריות, כשמישהי אחרת נכנסת לנו לטריטוריה, קרתה רק כי לימדו אותנו יותר מדי שנים שאם לא נילחץ ונילחם באישה שנכנסת לשטח שלנו - לבית, להרמון, ללב של הגבר שבעבר ניהל את הבית והיינו תלויות בו בכל ההיבטים - החיים שלנו יימצאו בסכנה.
בימים ההם לא יכולנו להניף חרב, לצעוק או לעשות שום דבר שגברים עשו כשמישהו איים על חייהם. שנים על גבי שנים, כל שיכולנו לעשות היה לכעוס בשקט מאחורי הגב, להתפוצץ בתוך עצמנו, בפאסיב אגרסיב מאחורי הווילון. איזה מזל שנשים כמו רוית מוכיחות שאנחנו לא שם יותר.
הכותבת היא סופרת, מרצה באוניברסיטת בן גוריון ומנחת סדנאות כתיבה תרפית וחוויתית
