אני דופק בפעם הרביעית על הדלת הלבנה בקומה מינוס אחת של בית החולים, מחלקת הפריות חוץ-גופיות, דפיקה שלא רוצה להפריע אבל בעצם כן, כי אני רוצה כבר לגמור עם זה. אחרי מה שנראה כמו נצח אבל נמשך ככל הנראה דקה או שתיים, הדלת נפתחת ומהחדר יוצא גבר עם שקית נייר חומה בידו, ושנינו מנסים לא להסתכל האחד בעיניו של השני. הוא חולף על פניי ואני נכנס אל החדר ומקפיד לנעול את הדלת אחריי.
תמיד קר בבתי-חולים, אבל העור שלי דוקר בגופי ובמיוחד בפניי, כמו אלפי סיכות מלובנות ומאשימות. אני עומד בחדר הדחוס בין קירות חשופים לבנים, על השולחן שמולי מונחות קלטות וחוברות פורנו דהויות צבע משנות השמונים, ואני מתלבט אם לעשות את זה בעמידה או לשבת על כורסה שראתה ימים טובים יותר, וכנראה ספוגה בזיעת מבוכה ואימה של מאות הגברים שבילו בחדר הזה לפניי.
מתוך ניסיון הבאתי עמי מהבית חומר מסכך כי אין כאן, ובחוברת ההכנה כתוב שאסור להשתמש ברוק, עם שלושה סימני קריאה. אני מחליט לעמוד, מפשיל מכנסיים ואחרי דקה כבר נשמעת בדלת דפיקה של הגבר הבא עם השקית החומה שמביט ברצפה. אני חייב לגמור ולמסור בהקדם כוסית עם DNA לאחות. באופן מוזר אני מחשב לעצמי חישובים טיפשיים בראש כמו: "לא לגמור מהר מדי ולצאת תוך דקה מהחדר כי פדיחות", וזה גורם לי לא להגיע לתכלית בכלל.
עוד דקה ועוד דפיקה על הדלת. מכשיר הווידיאו המאובק מקולקל ואני לא חרמן בשיט. לבסוף, אני מסיים את ענייניי ויוצא מהחדר, מוסר את השקית החומה עם הכוסית המלאה לאחות, ובטעות מביט בעיניה ומדמיין את הבוז שהיא ודאי מרגישה כלפיי, הגבר שלא מצליח להכניס להיריון את אשתו.
3 צפייה בגלריה
חיים וינטראוב. טיפולי פוריות הרסניים גם לגברים, פשוט פחות מדברים על זה
(צילום: אוסף פרטי)
מה שווה גבר שיחסי המין שכל כך אהב הפכו לתבנית תלוית סטופר, מכונה שאמורה לתקתק בזמנים נתונים ולפי חובה במקום פשוט להיות צורך מהנה? מהו ערכו של גבר שחדוות המין הפכה בשבילו לאימת המין?
אני חוזר לחדר הראשי, שם הנשים נמצאות לפני ואחרי שאיבת הביציות, ומתיישב במקום בו שכבה אשתי לפני כמה רגעים, עד שגלגלו אותה עם המיטה לחדר הניתוחים. עתה יש רק כיסא מיותם בשבילי, בין פרגודים בצבע תכלת עם כתמי לבן בצורת סמל בית החולים. אני מתיישב ומשתדל שלא ישימו לב אליי. מציץ לרגע מעבר לפרגוד, ורואה משמאל עוד בעל מקריח שיושב על כיסא דומה לשלי ומחזיק את ראשו על יד אחת, ואחד אחר גבוה שעומד בפנים מתוחות מעבר לפרגוד סגור, ושואל מישהי אם היא בסדר.
"אני מביט בה יפה ושלווה ומרגיש עלוב ואפסי. הידיעה שבגללי היא צריכה לעבור את כל התהליך המכאיב והנוראי הזה של השאיבה, מכאיבה לי. אני חייב להיות חזק לצידה"
אני נושם בכבדות, עוצם עיניים וחושב לעצמי שזה די דפוק להיות גבר, וזה לגמרי מחורבן להיות גבר שלא מצליח להפרות את אשתו. אני אחד כזה שאין לו "ידיים טובות", לא יודע לתקן את החשמל כשמתקלקל או לבנות דק מעץ משובח בחצר. אני מה שאפשר להגדיר אותו "איש טוב", כזה שאפשר לדבר איתו, ולצחוק, ולנתח את האחרון של דוד גרוסמן. כזה שאוהב לרדת במיטה וקצת קינקי כשהיא מבקשת, אבל אני לא מצליח לעשות ילדים. לפעמים אני לא מבין למה היא בכלל איתי, כי מה הטעם בגבר עקר?
לאחר 20 דקות מחזירים אותה משאיבת הביציות כשהיא שרועה, עדיין מורדמת על מיטת בית החולים. אני מביט בה יפה ושלווה ומרגיש עלוב ואפסי. הידיעה שבגללי היא צריכה לעבור את כל התהליך המכאיב והנוראי הזה של השאיבה מכאיבה לי. אני חייב להיות חזק לצידה. אם אני לא גבר מפרה, לפחות שאהיה גבר תומך.
ואז פתאום היא שואלת אותי, כמו רימון רסס עמוק בחזה, "איך אתה לא שבור? איך אתה לא חושב על זה בכל רגע?". אני נושם עמוק, מחזיק את המליחות הצורבת בעיניים שלא תפרוץ החוצה, ועונה בנון-שלאנט שאני כן חושב על זה, אבל אני בטוח שהפעם זו הפעם. "הפעם זה יצליח, את תראי!", אני אומר, אבל גם אני כבר לא מאמין לעצמי, כי איך הפעם הזו שונה מהשש הקודמות?
"אסור לי להיות חלש כי היא זו שעוברת חדירה של גופים זרים אל גופה וסובלת מכאבים ומדימומים. מה לי להלין כשהמעורבות שלי מסתכמת בלאונן לתוך כוסית, וזהו? אני בשוליים, מעבר לשוליים, אני בפאקינג חו"ל בזמן שהיא בגיהינום"
בעבודה, במשרד, כשאף אחד לא לידי, אני בוכה, מתאבל ונשבר למיליוני פיסות של אדם שבהגדרה המילונית הוא אולי גבר, אבל לא במציאות ולא בהרגשה. מתאבל על התינוק שעדיין לא נולד ועדיין לא מת כמו החתול של שרדינגר הבן-זונה, וגם עליי ועל החיים שלי ועל כל מה שרציתי להיות, אבא. אבא. ואני מכניס אגרופים לקיר וצועק לאלוהים שאם הוא באמת קיים, אז למה זה מגיע לי? אבל הוא לא קיים, והצעקה שלי נעשית בשקט, בלחש, כי יש עוד עובדים בלשכה מעבר לדלת הסגורה, ואסור שישמעו אותי בוכה וזועק ונשבר לאלף אלפי עזאזל.
אסור לי להיות חלש כי היא זו שעוברת חדירה של גופים זרים אל גופה וסובלת מכאבים ומדימומים. מה לי להלין כשהמעורבות שלי מסתכמת בלאונן לתוך כוסית, וזהו? אני בשוליים, מעבר לשוליים, אני בפאקינג חו"ל בזמן שהיא בגיהינום.
אני צופה בה מתעוררת מתוך ערפילי סם ההרדמה, עם מבט כואב ומבולבל. היא בוכה עוד לפני שהגניקולוג מספר לה ביובש כמה ביציות הצליחו לשאוב, כי היא יודעת כבר מניסיון שזה מעט מדי, אם בכלל. היא אומרת לי שכואב לה ושרע לה כי אנחנו שומעים מעבר לפרגוד שרופאה אחרת מספרת לצעירה ששאבו לה 20 ביציות יפות כמו כדורי סנוקר, וממנה אולי שאבו שלוש, והיא בוכה ואני מרגיש שבא לי למות כי הכול בגללי.
מה עובר על הזרע של הגבר המערבי?
טיפולי ההפריה החוץ-גופית נכנסו לשימוש בישראל בתחילת שנות ה-80 של המאה שעברה. בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, הטיפולים ניתנים בסל הבריאות לבני זוג נשואים שלהם אין ילדים וכן לאישה ללא ילדים שגילה בין 18 ל-45. מ-2010 הורחב גיל הזכאות במסגרת חוק תרומת ביצית ל-54.
בהפריה חוץ-גופית שואבים ביציות מהאישה כשהיא מורדמת. לאחר מכן מפרים את הביצית עם הזרעון בתנאי מעבדה ("מבחנה"), ובהמשך מחזירים את העובר אל הרחם באופן יזום ומכאני. לפי סטטיסטיקות של משרד הבריאות, חמישה אחוזים מכלל לידות החי בשנת 2019 היו בעקבות טיפולי הפריה.
באותה שנה רק חמישית מ-52 אלף טיפולי ההפריה החוץ-גופית שהתבצעו הסתיימו בלידת חי, כאשר רק אחד מכל חמישה מחזורי טיפול מסתיים בלידה מוצלחת. כמחצית מהנשים שטופלו בהפריה חוץ-גופית בשנת 2019 היו בנות פחות מ-35, וכשליש מהן היו בנות 40 ויותר, כאשר ככל שגיל האישה עולה, כך יורדת ההסתברות לתהליך מוצלח.
מחקרים מראים שבחמשת העשורים האחרונים ירדה איכות הזרע של גברים מערביים באופן מעורר בהלה. נרשמה ירידה של כ-53 אחוזים בריכוז הזרע וכזו של כ-60 אחוזים בספירת הזרע הכוללת אצל גברים מערביים. עוד גילו החוקרים כי הירידה הפכה חדה יותר בשנים האחרונות. כלומר שהמשבר הולך ומעמיק. ישנם כאלו שצופים כי בשנת 2050 ספירת הזרע של גברים מערביים תעמוד על אפס.
הגורמים לכך אינם חד-משמעיים, ויש תאוריות שונות, מגובות מחקריות יותר או פחות, שמייחסות את התופעה להתדרדרות האקולוגית של הפלנטה, ל"מגפת ההשמנה", ללחץ ולמתח הגואים בעולם ההישגי, להתנהגות מרובת סיכונים של הגברים כגון עישון ושתייה וספורט אקסטרימי, ועוד ועוד. מה שברור הוא שמשהו דרמטי ולא טוב עובר על המין הגברי.
רפואת הנשים היא תחום מפותח בישראל, וקשה למצוא נשים שלא מבקרות אצל רופא/ת הנשים שלהן באופן תדיר מתחילת גיל הפוריות שלהן והלאה. עם זאת, המצב שונה אצל הגברים. מעטים מהם מבקרים באופן קבוע, אם בכלל, אצל אורולוג.
בישראל, שבנויה על האתוס הנצחי של "מדינה במצב חירום", אין כמעט התייחסות לאי-פריון בכלל, ולזה של הגבר בפרט. במדינה שחיה על ה"מאבק הדמוגרפי" ונושמת אדי "הוא הלך בשדות" ו"מבצע יונתן", הילודה היא הנרטיב המולך, ולא מדברים חלילה על מילים איומות עם קונוטציה קטסטרופלית כמו "עקרות", במיוחד כשזה נוגע לגברים.
הספרה הציבורית הישראלית נמנעת ממגע בצרעת של העקרות, ולא רק בתקשורת החדשותית והפוליטית-חברתית, אלא גם בתרבות. אין כמעט בארץ התייחסות פילמוגרפית לנושא אי-הפריון. בין מאות הסרטים והסדרות שמופקים בישראל בעשור האחרון, ניתן למנות על כף יד אחת את אלו שעוסקים באי-פריון. גם כאשר מפיקים כבר סרט שעוסק בזוג חרדי שמתקשה להתעבר כמו "עקרה", הוא מנקודת המבט של האישה ולא של הגבר. יוצא דופן הוא הסרט "בשורות טובות" מ-2019 שעוסק באומץ בטיפולי ההפריה של זוג שמתקשה להיכנס להריון, וזאת בשל בעיות פוריות של הגבר.
מבחינתי, שילכו כולם קיבינימט. גם לגברים מותר לבכות, ולא רק בלילה כשלא נשמע קולם. גם לנו כואב כשאנחנו לא מצליחים להביא ילדים. גם אנחנו מרגישים את הריקנות, את הכאב, את חוסר האונים, רק שלנו אסור לבטא את זה, כי איכשהו הטבע הפך את כל תהליך לידת הצאצאים לכזה בו הגברים שוליים עד ניתנים להחלפה.
הנשים מתעברות, הנשים מחזיקות את העובר בבטן, חשות אותו זז, מתפתח ומשתנה והופך לאדם. הבחילות והוורידים ברגליים, הטחורים והצרבות הם רק שלכן, אבל הפחד והתקווה והשמחה והאבל, במידה והכול הולך לעזאזל, הם גם שלנו. אנחנו גם חלק מהסיפור הזה, ואנחנו כואבים לפחות שלוש פעמים, גם את צער האובדן, גם את חוסר האונים של לצפות בכן סובלות בלי יכולת לעזור, וגם את התסכול שבחוסר הלגיטימיות של הקושי והכאב שלנו.
אנחנו לא מספיק גברים להכניס אתכן להריון, ואסור לנו גם לכאוב כי אנחנו צריכים להיות "גברים", ומי אנחנו שנתלונן במקום בו אתן הנושאות בנטל הפיזי כולו? אז ודאי שזה כואב לכן פי אלף מאשר לנו, אבל גם לנו זה כואב מוות. וזה הורג את הזוגיות וזה הורג אותנו צעירים.
